"אורות הבמה" (1952) – סירטו הגדול האחרון של צ'פלין (השניים שבאו אחריו, מלך בניו יורק והרוזנת מהונג קונג אינם שווים ברמתם לשאר סרטיו). בסרט זה חוזר צ'פלין לאומנות הוודביל של ימי נעוריו, ומשחק שחקן וודביל מזדקן, המסייע לרקדנית צעירה (קלייר בלום).
צ'פלין אף הלחין את המוזיקה המקורית של הסרט ושימש כאחד מהכוריאוגרפים ומהמעבדים המוזיקליים שלו.
באורות הבמה מגלם צ'פלין את דמותו של קאלוֵורו, בדרן וודוויל שהיה פעם מלך הבמה. עתה, לאחר שנים רבות, חולה, עזוב ונשכח, הוא שותה עצמו למוות כדי לשכוח את עלבונו, עד שלחייו נכנסת תרזה (קלייר בלום), רקדנית צעירה, שרגליה קורסות תחתיה מפחד ההצלחה. שני ההפכים: המלך שהודח, והצעירה הפוחדת להצליח, הזקן והצעירה, מסייעים זה לזה להתגבר על פחדיהם ובדרך אף מתאהבים בדרך חרדה ומבוהלת. בסוף הסרט, עולה קאלוורו על הבמה למופע גדול אחרון עם בן זוגו משכבר הימים (באסטר קיטון). אחרי שהוא יורד מן הבמה, גווע, הוא מבקש לצפות בתרזה, המצליחה סוף-סוף לרקוד, ומת. מותו של קאלוורו הוא כמובן סמל, לצ'פלין עצמו, לדורו ולסוג האמנות שייצג.
דוגמה ליחסו החשדני והביקורתי של צ'פלין לסאונד ניתן לראות במופע המשותף של שני הליצנים מתוך אורות הבמה (1952). את הליצנים מגלמים צ'פלין עצמו ולצידו באסטר קיטון, שהיה גם הוא אחד מהכוכבים הגדולים של עידן הסרט האילם.
במהלך "הבהלה האדומה", המקארתיזם והפחד האמריקאי מפני הקומוניזם שלאחר מלחמת העולם השנייה התגלע סכסוך בין צ'פלין לבין ממשלת ארצות הברית השמרנית שלא ראתה בחיוב את נטיותיו הליברליות של הקומיקאי והבימאי האגדי.
המקרארתיזם ניצל את יציאתו של צר'לי צ'פלין ללונדון להצגת הבכורה של "אורות הבמה" על מנת לגרשו מארה"ב
צ'פלין, האיש ששם ללעג את היטלר ב-"הדיקטטור הגדול" היה במהלך שנות ה-40 לצנינים בעינייהם של בעלי נטיות שמרניות יותר בארה"ב ובמספר פעמים הוא אפילו הואשם בהיותו קומוניסט. צ'פלין כמובן הכחיש את התואר הזה והעדיף להגדיר את עצמו בתור "שוחר שלום". ה-FBI האמריקאי לא השתכנע וחיפש דרכים להפטר מהקומיקאי שחי ועבד בארה"ב אך מעולם לא ויתר על אזרחותו הבריטית. מי שבמיוחד שם עליו עין היה ג'יי.אדגר הובר, ראש הבולשת האמריקאית שבפתח בחקירה רשמית נגד צ'פלין ב-1947 בתקווה למצוא עליו מספיק לכלוך כדי לסלק אותו מהמדינה.
למרות שצ'פלין עמד בסירובו לקבל על עצמו את תואר הקומוניסט שניסו להדביק לו, הוא כן דיבר בגלוי על כך שלדעתו הניסיונות האמריקאים לקעקע דעות שכאלו עמדו בניגוד לחופש הדיבור והיוו פגיעה בזכויות האזרח. כנגד כל האזהרות, צ'פלין ביטא באופן גלוי את דעותיו והצביע על האירוניה בשמה של "ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי-אמריקאית" (The House Un-American Activities Commity).
ככל שגבר המתח סביב המלחמה הקרה החלה התקשורת האמריקאית להעלות תהיות בנוגע לכך שצ'פלין, גם אחרי כ-40 שנות מגורים במדינה, לא הפך לאזרח אמריקאי. אולם, כנראה שמה שהפריע לאנשים באמת היה היכולת הגאונית של צ'פלין להעביר מסרים של פתיחות ופלורליזם בצורה הומוריסטית. הקריאות לגירושו של צ'פלין גברו וסנטור אחד אפילו אמר ב-1947 כי "עצם נוכחתו בהוליווד היא מכריעה בעבור המרקם המוסרי באמריקה. אם הוא יגורש, סרטיו המתועבים יוכלו להשמר הרחק מעיניהם של הנוער האמריקאי. יש לגרשו ולהפטר ממנו לאלתר".
הקש האחרון הגיע כאשר צ'פלין ומשפחתו שהו ב-1952 בלונדון לרגל הבכורה של סרטו החדש "אורות הבמה". בשעת העדרותו של צ'פלין שלל התובע הכללי של ארה"ב, ג'יימס מק'גארני, את היתר הכניסה של צ'פלין וקבע שאם ברצונות לשוב לארה"ב הוא חייב להסכים לחקירה בנוגע לדעותיו הפוליטיות וחייו האישיים.
צ'פלין לא התרגש במיוחד מהמהלך האמריקאי. הוא צוטט כאומר לחבריו: "לא משנה לי במיוחד אם אכנס בחזרה למדינה האומללה הזו או לא. רציתי לומר להם שככל שאקדים להפטר מהאווירה רוויות השנאה הזו כן ייטב, שנמאס לי מהעלבונות האמריקאים והנפיחות המוסרית שלהם". צ'פלין שלח את אישתו אונה לארה"ב כדי להסדיר את ענייניהם ועבר יחד עם משפחתו לגור בשמחה בשוויץ.
במהלך שני העשורים הבאים צילם צ'פלין סרטים נוספים, כתב ספרים, יצר כמה מיצירותיו הנודעות ביותר וזכה להערכה וכבוד בכל העולם. ב-1972 התפייסו האמריקאים באופן רשמי עם צ'פלין כאשר העניקו לו אוסקר לשם כבוד על תרומתו לאמנות הקולנוע. בתחילה היסס צ'פלין לחזור לאדמת ארה"ב, אך בסופו של דבר הוא הגיע לקבל את הפרס וזכה לתשואות בנות 12 דקות מהקהל – הארוכות ביותר בהיסטוריה של פרסי האוסקר.
