עיקרי דברים מתוך מאמרה החשוב של ד"ר שרון גבע
בשבוע הבא ימלאו 75 שנה למרד גטו ורשה, שפרץ ב–19 באפריל 1943 והיה לסמל הגבורה היהודית בתקופת השואה. זה היה מאבק מאורגן של צעירים וצעירות בתנועות שונות, שחברו לארגוני מחתרת, שהיו להם כמשפחה. נשים מילאו תפקידים שונים במחתרות אלו, המרכזי שבהם הוא תפקיד ה"קשרית". בציבור בישראל, בוודאי בקרב בוגרי שירות צבאי, תפקיד הקישור נתפש כתומך לחימה, כוח עזר, בעל פרופיל נמוך. אך במחתרות בגטאות היתה זו לוחמה בקו הראשון.
קשרית במחתרת הגטו נעה מעיר לעיר ומגטו לגטו, בזהות שאולה. היא נשאה מסמכים, כסף, אקדחים ורימוני יד. פעמים רבות יצאה למשימה לבדה. הפעולות תוכננו מראש, אך לא פעם ביצוען הכתיב סטייה מן התוכנית, שתבעה תושייה, יכולת התמצאות בשטח ומעל לכל תעצומות נפש. "אף בשעות של מתיחות עד כלות הכוחות, חייבות היו הקשריות להעמיד פנים שוחקות ועליזות", סיפרה צביה לובטקין, מראשי הארגון היהודי הלוחם. "פעמים רבות מצאו עצמן עומדות על סף המוות ממש, בטרם הצליחו לבצע את המוטל עליהן. אחת אחת נפלו בידי הגרמנים, ורבות מהן נרצחו".
ההיסטוריון ד"ר עמנואל רינגלבלום, מייסד הפרויקט "עונג שבת" בגטו ורשה, שהיה לארכיון החשוב ביותר שנוצר בתקופת השואה, ציין בכתביו, כי "האשה היהודייה רשמה דף מפואר בהיסטוריה של המלחמה". במאי 1942 הוא כתב, כי הקשריות "מקבלות על עצמן את השליחויות הקשות ביותר וממלאות אותן בלי להניד עפעף וללא צל של היסוס. יש צורך לנסוע לווילנה, לביאליסטוק ועוד, להבריח לשם פרסומים מחתרתיים, תיעוד, כסף — את הכל תעשנה כדבר טבעי ומובן.
"צריך להציל חברים מווילנה, מלובלין, מערים אחרות — הן מקבלות על עצמן את השליחות… הן עושות את הדבר בפשטות, כאילו היה זה מקצוען. כמה פעמים ראו את המוות עין בעין? כמה פעמים נעצרו? כמה פעמים נערכו אצלן חיפושים?"
תפקיד הקישור זוהה עם נשים עד כדי כך, שבמקום המלה קשריות השתמשו בשמות של נשים, וקשריות היו "הפרומקות, הליונקות והטימות". כאילו היו פרומקה פלוטניצקה, שנהרגה בבונקר בבנדין; לונקה קוז'יברודסקה, שגורשה לאושוויץ ומתה שם; וטמה שניידרמן, שנשלחה לטרבלינקה — דמות ערטילאית אחת.
תנאי הכרחי להצלחה היה מראה חיצוני, ולתפקיד נבחרו נשים בעלות מראה ארי, שדיברו פולנית רהוטה בעגה הנכונה. "את דרכה בנסיעותיה המרובות היא סללה בכוח כישרונה לשוחח עם אנשים ויפי מראיה — יופי של אשת חיל כובשת לבבות ומרוצה מעצמה", כתבה גוסטה דוידזון (1917–1943) על חברתה למחתרת הלה שיפר־רופאייזן (1921–2017). "בני לווייתה לא יכלו להעלות על לבם, כי אשה זאת מעבירה נשק. מתחת למעיל שהיה גולש ברפיפות על שכמה, תלויים היו שני אקדחים, ובילקוט המסע מצויים היו שלושה אקדחים ומחסניות עם כדורים".
הדעות הקדומות הגנו על נשים: איש לא ציפה שיאחזו בנשק, ולכן היה להן קל יותר לעבור במחסומים בלי להיעצר. כוח פיסי לא היה תנאי הכרחי להצלחה, ומעל לכל, היהדות לא סומנה בגופן. כפי שהסביר סגן מפקד הארגון היהודי הלוחם יצחק (אנטק) צוקרמן, שנהג לצאת לנסיעותיו מלווה בקשרית: "הייתי גבר, מספיק שיתעורר חשד, כדי שיורידו לי את המכנסיים וייווכחו לדעת שאני 'יצחק בן־אברהם'".
אך הצבת נשים למשימות מסוכנות כאלו לא ביטאה שינוי בתפישה של תפקידי נשים וגברים. כוח האדם המועט שעמד לרשות המחתרת חייב את צירופן לשורה, וסיכוייהן להצליח במשימות שהיו כרוכות ביציאה מהגטו היו גבוהים יותר. אך תנאי הכרחי להוקרתן בארץ היה, כי אחרי המלחמה הן שבו לתפקידיהן המסורתיים. אמנם הן הוכיחו שנשים יכולות למלא תפקידים של גברים ולהצטיין בהם, אך בתום שעת החירום כל אחת צריכה לחזור למקומה.
תפקיד הקשרית, למרות משקלו הרב בהצלחת פעולה ולמרות העובדה שאי אפשר בלעדיו, ממוקם בשולי המאורעות. גם במחתרת, תפקיד הקשרית היה למסור משהו, לא להכריע — היא לא היתה המפקדת. אין פלא אפוא, שתפקיד זה היה שמור באופן כמעט בלעדי לנשים. אך מציאות החיים בגטאות הפכה את תפקיד הקישור על ראשו. שדה הקרב של המחתרות לא היה שדה הקרב המסורתי, אלא סמטאות ורחובות וקרונות רכבת ותחנותיה. נשים אלו לא היו שוליות, זוטרות ומשלימות. לכן 75 שנה אחרי מרד גטו ורשה, כשמספרים על הפעולות של נשים אלו במחתרת הגטו ובמעשי המרד, במקום להגיד "קשריות" מוטב לומר "חלוצות הלחימה". כינוי זה עשוי להמחיש את משמעות התפקיד, ואולי גם להכיר טוב יותר את הנשים שמילאו אותו.
בספר "שבע השנים ההן" סיפר צוקרמן על הקשרית שליוותה אותו בנסיעותיו. "לונקה היתה קשרית טובה מאוד; יעילה ואחראית. הקפדתי על כך שתמיד יתלווה מישהו אלי בנסיעות. והרביתי בנסיעות עם לונקה. המטרה היתה: שיידעו – אם קורה לי משהו, לבל אהיה כמו אבן ששקעה בים", כתב. "בשעת הסכנה הייתי מועמד ליפול ראשון. ואם אני נתפס ומובל לעבודת כפייה, או אם התעודות שלי לא בסדר, אז לפחות הקשרית יודעת מה קרה לי".
4