בחודש מרס 1948 התקפות הערבים על השיירות העולות לירושלים הולכות וגוברות, בעיקר בקטע ההררי שבין הקסטל ובין שער הגיא, הוא באב אל-ואד. כאן עובר הכביש בערוץ צר ועמוק, ורוכסי ההרים המסולעים הנטועים עצי אורן חולשים עליו מזה ומזה. הללו תפוסים בידי הערבים, הפוגעים באישם בשיירות המהלכות לאיטן במעלה התלול (נתנאל לורך, 1989) .
על ירושלים היהודית ריחפה סכנה . "בעיר בהלה בקשר להספקה… המצב עלול להתפתח למהומות רעב " , דיווח יצחק לוי , מפקד הש"י בירושלים . העיר אכן עמדה על סף התמוטטות , "ההגנה" הכינה שיירה של שלושים ושבעה כלי רכב ובהם לוחמים ואספקה. בבוקר 31 במרס יצאה השיירה מחולדה, אולם בלילה הקודם פוצצה חולייה של "ההגנה" בית בכפר הערבי השכן והרגה שם 15 ערבים, והשיירה עצמה נתקלה בתחילת דרכה באוטובוס ערבי, ירתה והרגה את הנהג ופצעה נוסעים אחדים. הידיעות על פיגועים אלה נפוצו בכפרי הסביבה ולוחמיהם הוזעקו ללחימה בשיירה ( בני מוריס, 2010) .
הערבים החלו לצלוף על כלי הרכב. כמה מהם התהפכו. התפתח קרב לא-מסודר. כמה משוריינים ערביים הגיעו במהירות למקום . לוחמי פלמ"ח תפסו עמדות שולטות בראשי הגבעות וכמה מכלי הרכב של שיירת "ההגנה" נסוגו בחזרה לחולדה, אבל מספר כלי רכב נפגעו בירי העז. נוסעי אחת המכוניות התאבדו בפוצצם חומר נפץ ובלבד שלא יפלו בידי הערבים ( בדרך כלל , יהודים שנפלו בידי תוקפי השיירות נרצחו וגוויותיהם הושחתו).
בשיירה היו 26 משאיות, 4 אוטובוסים ו־7 משוריינים. על השיירה הגנו חיילים מהגדוד הרביעי ומהגדוד החמישי של הפלמ"ח. עמוס חורב היה מפקד השיירה ואל משוריין הפיקוד שלו הצטרפו גם מפקד הגדוד הרביעי ומפקדו החדש של הגדוד החמישי, שאול יפה. הבוקר היה גשום והדרך הייתה בוצית. השיירה נתקעה ליד הכפר הערבי ח'ולדה והתגלתה לערביי הסביבה. השיירה הותקפה על ידי מאות ערבים מצבא ההצלה הערבי ועל ידי חיילי הלגיון הערבי שבאו מרמלה במשוריינים. בין התוקפים היו גם אנשי חסן סלאמה מח'ולדה הערבית ומתנדבים עיראקים ממחנה ואדי צראר (בסמוך לתחנת הרכבת נחל שורק). לאחר שש שעות של לחימה וניסיון לחלץ את המכוניות שנתקעו בבוץ ניתנה הוראה לסגת חזרה לחולדה.
עם רדת הלילה עלה בידי רוב לוחמי הפלמ"ח להיחלץ ולהגיע לחולדה, אבל 22 מלוחמי "ההגנה" נהרגו ו16 נפצעו, וארבעה כלי רכב הושמדו. אבדות הערבים היו שמונה הרוגים. זו הייתה הפעם הראשונה , ששיירה שלמה לא הצליחה להגיע לירושלים.
בשבוע האחרון של מרס 1948 ניסו 136 משאיות אספקה להגיע לירושלים , רק 41 מהן הגיעו אל היעד.
הכשל הפיקודי בניהול שיירת חולדה
קרב שיירת חולדה התחולל ליד הקבוצה, והשתתפו בו המפקדים והלוחמים הוותיקים והבכירים של הפלמ"ח. ההכנות לקרב זה היו לקויות על-אף הניסיון שהצטבר בארבעת חודשי המלחמה. לא המפקדים הזוטרים שרכשו ניסיון במלחמת הדרכים והשיירות פיקדו על השיירה, אלא מפקדים בכירים, שלא צברו ניסיון כזה. לשיירה לא היה פיקוד אחיד ולאנשיה לא היה ברור מיהו המפקד. הדסה אביגדורי: "כל אחד מן המפקדים הגבוהים רצה לתרום את תרומתו ולקחת חלק בפיקוד על השיירה, והיה פיצול סמכויות וריבוי פקודות סותרות. כמובן שבנוכחות אריות כאלה מי שם לב אל השועלים הקטנים, 'הפורמנים' שלנו, ואל ניסיונם בליווי יום-יומי של שיירות לירושלים, במשך ארבעת החודשים האחרונים… לפי תיאורה של פידי… 'כל מפקד בכיר נשא בידיו מקלע או לפחות מרגמה 2 אינטש. כל המפקדים התרוצצו הלוך ושוב, לאורך כל השיירה, והנחיתו בצעקות על הנהגים ואנשי הליווי שורה שלמה של הוראות סותרות'. כך שכנראה הבלגאן היה לא קטן… למרות כל ההכנות, נראה שהשיירה יצאה לבסוף בחיפזון רב. העצבנות הייתה רבה… מינוי מפקדים גבוהים, שאין להם ניסיון אישי רב לפקד על שיירה גדולה, נראה לי מרשם מפוקפק מאוד להצלחה. ראינו זאת בשיירת נבי-דניאל וגם בשיירה זו" ( אורי מילשטיין , 2013 ).
ההחלטה הדרמטית של בן-גוריון בעקבות כישלון שיירת חולדה
מתוך יומנו של בן גוריון ליום 31 במרס 1948:
"בערב באו אצלי אנשי מטה לברר כמה שאלות. אמרתי שכרגע יש שאלה אחת בוערת – והיא המלחמה על תחבורה לירושלים, וכוח האדם שיגאל (ידין) מכין 400-500 ( איש) אינו מספיק. זוהי עכשיו המלחמה המכרעת. נפילת ירושלים העברית עלולה להיות מכת מוות לישוב, והערבים מבינים זאת וירכזו הרבה כוחות לניתוק התחבורה, יש לקחת כל האנשים שאינם הכרחיים בהחלט בתיכון , בתל אביב ובדרום על נשקם ולשלוח אותם לדרך חולדה – באב-אל-ואד- ירושלים, ומדי פעם בפעם לשלוח תגבורת, להזמין מיד מפקדי החטיבות ולגייס מיטב האנשים ולעשות זאת מיד – הערב והלילה , ומיד שבנו למשרד לארגון הפעולה " (גרשון ריבלין ואלחנן אורן, 1982).
בדיון זה שהתקיים בדירתו ב31 למרס 1948 בחצות הכריע בן-גוריון בדבר גיוס הכוח למבצע "נחשון" (גרשון ריבלין ואלחנן אורן, 1982) .
השינוי האסטרטגי : מבצע נחשון
הפגיעה בשיירה זו, יחד עם הפגיעה בשיירת יחיעם ובשיירת נבי דניאל, כולן בחודש מרץ 1948, פגעה ברוח היישוב היהודי. כתוצאה, החליט פיקוד "ההגנה" ששיטת ליווי השיירות מיצתה את עצמה. במקום זאת הוחלט להשתלט על משלטים ויישובים ערביים, דרכם ולצידם עוברות הדרכים, ולהחזיקם באורח קבע. החלטה זו נסתייעה, וביצועה התאפשר, עקב התדלדלות הכוח הבריטי, שבאותו מועד התפנותו מהארץ הייתה בשלב מתקדם, מצד אחד, ועקב גידול כוחה של "ההגנה", מצד שני.
שבוע בלבד אחרי 'שבוע השיירות' העקוב מדם, יצא לפועל המבצע היזום הראשון של היישוב העברי ומטרתו המוצהרת הייתה להשתלט על הדרך (במקרה שלו – הדרך לירושלים): מבצע נחשון.
מקורות
אלחנן אורן . "המערכה במבואות ירושלים, אפריל 1948 " , מערכות , חוברת 244-243 .
בן גוריון, דוד. יומן המלחמה , מלחמת העצמאות ,תש"ח- תש"ט ( עורכים: גרשון ריבלין ואלחנן אורן) . ההוצאה לאור של משרד הביטחון , 1982 ) .
נתנאל לורך. קורות מלחמת העצמאות , מסדה ,ידיעות אחרונות ,1989 .
בני מוריס , 1948 : תולדות המלחמה הערבית-הישראלית הראשונה, הוצאת עם עובד, 2010
אורי מילשטיין , "ביזיון בחולדה – הקש ששבר את גב הגמל" , אתר מחלקה ראשונה , 19 ביולי 2013
8
