קולנוע עדן – זיכרונות

3746

 Kolnoa_Eden

"המוסד החשוב ביותר בשכונה היה בית הקולנוע "עדן", היה זה, כאמור בית הקולנוע המודרני הראשון של תל אביב הקטנה. במונחים של התקופה ההיא ( שנות הארבעים) , היה זה בהחלט מבנה מפואר למדי. הוא היה מחולק לשניים : החלק הראשון פעל בעונת הגשמים כיוון שהיה מקורה, החלק השני היה אולם ללא גג והיה מיועד לקיץ.

הסרטים שאיפיינו את קולנוע "עדן" היו בעיקר מערבונים אמירקאיים וסרטים "רומנטיים" זולים, בעיקר צרפתיים. עבורנו, הילדים והנערים מהשכונה, האטרקציה הגדולה היתה כמובן המערבונים. חלק לא מבוטל מזמננו הקדשנו לטיפוח יחסנו עם הסדרנים על מנת שיכניסו אותנו לאולם, ולו גם לאחר ההפסקה שיועדה לשתייה ואכילה במזנון בית-הקולנוע. אף שעיסוקי בתנועת הנוער מנעו ממני את השוטטות הרבה סביב בית הקולנוע, הזדמן גם לי מדי פעם להיכנס ולצפות במערבון זה או אחר, אף-על-פי שכבר ראיתיו לפחות שלוש פעמים קודם-לכן.

במהלך הזמן אף זכיתי למה שאף ילד אחר לא זכה בו, וזאת כאשר נודע למפעיל מכונת ההסרטה שאני מבין צרפתית בסיסית.

על מנת להבין מדוע עובד זה התלהב מ"בקיאותי" בשפה הצרפתית, יש לסטות לרגע ולהסביר את הקושי שהיה קיים אז בסינכרוניזציה של העלילה עם התרגום לעברית . על-פי המקובל אז , לפחות בקולנוע "עדן", התרגום לעברית הופעל ידנית ולא היו כלל כתוביות בגוף הסרט. התוצאה היתה שתמיד היו תקלות בסינכרוניזציה, בעיקר משום שהמפעיל לא ידע לא אנגלית ולא צרפתית, וכך לא היה קשר בין התרגום שרץ על סרט נפרד לבין הסרט שבו צפו הצופים. הקהל , שבדרך כלל הורכב מצעירים, הגיב בשאגות ובקללות. וכאן באתי "לעזרה".. אכן ידעתי צרפתית בסיסית , הורי דאגו לשמרה ואף קיבלתי שיעורים פרטיים לשם כך.

היות שהכרתי את העלילה לאחר שצפיתי בסרט מספר פעמים, הצלחתי כנראה להגיע למידה סבירה של תיאום בין התרגום לבין העלילה. אינני זוכר כמה פעמים עסקתי במלאכה זו ( אגב, ללא כל תשלום) , אבל ברור שלא יכולתי להמשיך בכך לאורך זמן, שכן חובותי הלימודיות ( הכנת שיעור בית) והפעילות בתנועה, היו חשובות , לאחר הכול, יותר ממלאכת התרגום."

מקור וקרדיט : משה ליסק , העתיד שלא היה – קטעי זיכרונות, הוצאת כרמל 2014 , עמודים 28-29.

 קולנוע עדןחיים גורי צפה בו ב"טרזן" ובוק ג'ונס. אהרן שבתאי זוכר ש"הצופים היו מפצחים גרעינים ומעשנים"

"עדן הקיצי", האולם הפתוח נטול הגג, נבנה בסמוך לאחיו "החורפי", הוותיק ממנו, ואיפשר לצופים להינות מהסרטים האילמים בכיכובם של צ'פלין, ולנטינו וגרטה גרבו, ומהמוסיקה החיה שליוותה אותם, גם בלילות תל אביב הלחים. תהלוכות שעברו ברחובות העיר בישרו לתושבי תל אביב על סרטים חדשים המוצגים בסינמטוגרף שברחוב עדן.

"בטח שהלכתי לעדן, איזה ילד לא הלך לקולנוע עדן", נזכר השבוע המשורר והסופר חיים גורי. "היינו הולכים לראות שם סרטים, בעיקר אחר הצהריים, ורואים סרטים אילמים, סרטים שהגיעו מרוסיה הסובייטית, את סרטי 'טרזן', וגיבורים אחרים כמו בוק ג'ונס, שעד היום אני כותב עליהם בשירים שלי. אני זוכר פרחחים שניסו להתפלח והסדרנים הפליאו בהם את מכותיהם, וגם את ההפסקות, שבהן היה מסתובב מישהו באולם וקורא בקול 'שוקולד, מנטה, מסטיק!'"

אחד ממוכרי הממתקים הללו, שעברו באולם בהפסקות, היה יוסף גבאי, יליד 1925, שהוריו גרו ברחוב רוקח הסמוך. "מאז שהייתי בן שש, הייתי מסתנן עם חברים לקולנוע – ליד הקופה היה חצי גג, היינו מטפסים עליו ונכנסים דרך החלונות. הסקרנות שלנו אז לראות סרטים היתה עצומה, ולא היה סרט שלא התגנבתי", הוא מספר, "אבל לפעמים תפסו אותנו ואז קיבלנו מכות".

היתר להיכנס לעדן בצורה חוקית קיבל גבאי כנער, לאחר שהתיידד עם המזנונאי והחל למכור בהפסקות שוקולד, מסטיקים וסוכריות מנטה ("זה עלה בין חצי גרוש לגרוש"). גורלו נקשר סופית בסינמטוגרף השכונתי לאחר שהתיידד עם מקרין הסרטים, שגר בחדר שכור בבית הוריו. גבאי הנער התיידד עמו, ביקר אותו תכופות בחדר ההקרנה, הפגין חוש טכני מפותח ועד מהרה למד ממנו את סודות המקצוע. הוא החל לעבוד בעדן, והיה מכונאי, מקרין וחשמלאי – ולבסוף אף ניהל את המקום, מ-1949 ואילך.

"עדן וגן רינה היו הקולנועים הכי גדולים בתל אביב", נזכר המשורר אהרן שבתאי. "כילד ראיתי שם עם הורי סרטים רוסיים – היתה אז תעשיית סרטים על גבורת הצבא הרוסי, עם שחקן קבוע שהיה משחק תמיד את סטאלין, וכאן היה להם קהל עצום. בגיל 13 כבר הלכתי לשם לבד לראות מערבונים, כי הכרטיסים בקולנוע הזה היו זולים יותר: 10 לירות במקום 18-20 לירות בקולנועים אחרים. זה היה בית קולנוע עממי, והצופים היו מפצחים גרעינים – אני זוכר ערימות של קליפות – והיו שורקים ומעשנים, כך שהיית רואה את הסרט דרך מסך של עשן סיגריות. זה היה כיף".

מקור וקרדיט : נירית אנדרמן, "עכבר העיר"

ראה גם :

תל אביב רחוב לילנבלוםסיפורו של הסינימא היהודי הראשון

הסרטים הובאו מאלכסנדריה, מכונת ההקרנה מצרפת והגנרטור מגרמניה. קולנוע עדן הוקם בתל אביב ב-1914 ושרד 60 שנה בזכות מייסדו, שגם עליו אפשר לעשות סרט

             עופר אדרת

באחת ההקרנות הראשונות בקולנוע "עדן" בתל אביב, ישב שוטר באולם. כאשר הוא ראה כיצד שודדים מרכבת דואר, הוא נחלץ לעזרה, שלף את אקדחו וירה על המסך. הסיפור הזה, שקשה לדעת אם הוא אמת היסטורית או אגדה אורבנית, מופיע באתר הארכיון העירוני של עיריית תל אביב. גם אם הוא אינו אלא בדיה, הוא משתלב בשלל המעשיות והסיפורים שנקשרו בשמו של בית הקולנוע הראשון של תל אביב, אשר החודש ימלאו מאה שנים להקמתו.

הבניין שבו פעל הקולנוע, ברחוב לילינבלום, עומד עדיין על תלו, אך הוא שומם ונטוש. כבר 40 שנה לא מקרינים שם סרטים. כל שנותר מ"עדן" הם זיכרונות וסיפורים. למשל, על דמותו הססגונית של האיש שהקים את הקולנוע, משה אברבנאל, איש עסקים יהודי, בן למשפחת מגורשי ספרד שהתיישבו באוקראינה. אברבנאל הקים את הקולנוע בשנת 1914, זמן קצר אחרי עלייתו לארץ, עם שותפו, מרדכי וייסר, ממייסדי תל אביב.

כדי שבתל אביב יראו סרטים, חתם אברבנאל באלכסנדריה במצרים על חוזה לאספקה קבועה של סרטים ורכש מכונת הקרנה צרפתית וגנרטור גרמני. הכיסאות – 600 מתקפלים ועוד 200 מושבים ביציע – הובאו מווינה. בזיכרונותיו כתב הקבלן, אריה וייס: "בניין שעוד לא ראו בזמן ההוא בארץ־ישראל, הן מהצד הקונסטרוקטיבי והן מהצד האקונומי".

לכתבה של עופר אדרת בעיתון " הארץ"

ראה גם :קולנוע עדן
מאת: יעקב יוסף הלחמי.

add 2 adenעדן עמד בהבטחתו להיות מרכז תרבות בתל-אביב. לא רק סרטים הוצגו בו. על במתו עלו האופרה של גולינקין, קבוצות תיאטרון עברי שונות, התא"י (תיאטרון ארץ-ישראלי), קונצרטים ומחול, נשפי ברוך אגדתי והופעות הגבורה של משפחת כבשנה, הרצאות שונות, אסיפות עם ועצרות מחאה וזיכרון, גם תפילות שבת וימים נוראים ועוד. בעדן התקיימה הצגת הבכורה של "עודד הנודד" – ראשון סרטי העלילה העבריים הארוכים בארץ-ישראל. כאן הוצג במוצאי שבת, 3 במאי 1930, הסרט "סוני בוי", שבארץ נקרא בשם "הזמר המשוגע", סרט קולני ראשון שהוקרן בארץ-ישראל.  בעדן קיבלו רבים מילדי תל-אביב ובנותיה את ראשית החינוך הקולנועי שלהם.  כאן נולדה קריאת האזהרה "מאחוריך!" שבאה להזהיר את "הגיבור" מפני "הרשע" האורב לו מאחוריו. בכלל, ידע הקהל התל-אביבי להתלהב, כמסופר בדבר (שני בפברואר 1929): "בהצגות 'בן השייך' בהשתתפות רודולף ולנטינו, השבוע בראי-נוע עדן, הגיע חלק מהרואים עד ל'שבירת הכלים': במחיאות כפיים ובקריאות הצטרפו למשחקים שעל הבד". ולנטינו מופיע בבת אחת בשני תפקידים. כאן נולד הפזמון: "אם אתה אוהב אותה אל נא תתבייש, מאחורי קולנוע עדן יש מקום להתמזמז". ה"מקום" עדיין במקומו עומד, ברחוב פינס 29.

למאמר המלא

 ראה גם : קולנוע עדן – ויקיפדיה – תל אביב יפו

 

1
· ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *