פרספקטיבה על משפטי הרוצחים הנאצים ע"י בתי המשפט בגרמניה המערבית

414

מאת : פרופסור עומר ברטוב

מרבית הרוצחים הגרמנים בשואה הצליחו לחמוק ממערכת המשפט המחוררת בגרמניה ומתו במיטותיהם.  הפשע של רצח העם היהודי על ידי גרמניה הנאצית נחקר ביסודיות רבה יותר מכל פשע אחר בהיסטוריה והמציא לנו  דוגמאות לרוב לכך שבדרך כלל יד החוק אינה משיגה  את האחראים לרצח עם.

בייחוד מאז סוף  שנות ה-50 של המאה שעברה העלו בתי משפט מערב גרמניים תרומה חשובה מאין כמוה להיסטוריה באמצעות חקירת פשעיהם של אלפי רוצחים נאצים לשעבר , אולם בה בעת הם נתנו את ידם לעיוות דין לא פחות חמור באפשרם למרבית הנחקרים , שבכל מקרה היו  רק קצה הקרחון , לצאת פטורים מכל עונש.

העדויות התיעודיות שאספו בתי המשפט במערב גרמניה מאפשרות  אמנם לשחזר את הפשע, אבל דווקא בשל ממדיו ואופיו אי אפשר שלא להיחרד מן הפער העצום בין החטא ועונשו . לפי חישוביו של וילי דרסן , לשעבר מנהל הלשכה המרכזית  של משרד המשפטים הגרמני הממלכתי לחקר פשעי הנאצים בלודוויגסבורג , עד 2005  נחקרו 106,000 גרמנים בקשר לפשעים נאציים ומתוכם רק 6,500 הועמדו לדין ורק 166 נדונו למאסר עולם . " מבחינה סטטיסטית גרידא" , הוא כתב, "פירוש הדבר הוא שהמחיר של כל "רצח הוא עשר דקות מאסר" .

 חלק ניכר מן העדויות על הפשעים הללו הגיע מעדים יהודים , ניצולי שואה . במקרים כאלה היו השופטים הגרמנים חייבים להשתכנע שמניעיהם של הניצולים היהודים הללו לא נעו משאיפת נקם , ושהם מסוגלים לזכור בקור רוח, אך בבהירות , את הפשעים שהעידו עליהם ושחוו לא אחת על בשרם. האופי הסוריאליסטי של החקירות והמשפטים האלה במערב גרמניה ששחזרו אירועים של אכזריות וברבריות קיצוניות , התנהלו באווירת ניתוק אמציונאלי שהקפיאה בדיוק את אותן רגישויות אנושיות שהיו עשויות למנוע את הזוועה מלכתחילה.

מקור וקרדיט :

עומר ברטוב , אנטומיה של רצח עם, חייה ומותה של עיירה ושמה בוצ'אץ ,הוצאת עם עובד,2020, עמודים 2015-2016 .

ראו גם : 

משפט אושוויץ הראשון בגרמניה, 1965-1963

מאת: סטפן ליט

לאחר הקמתן של שתי מדינות גרמניה, הטיפול המשפטי בפשעי השואה לא עמד במוקד תשומת הלב של הרשויות המשפטיות בפרט או של הציבור בכלל. האידאולוגיה במזרח גרמניה הכתיבה שעל פי ההגדרה של המדינה כאנטי-פשיסטית מעצם מהותה, אין צורך לקחת אחריות על המעשים של הנאצים, כיוון שאלה התרכזו בחלק המערבי של גרמניה. במערב גרמניה חזרו חלק מאנשי האליטה המשפטית והכלכלית לתפקידיהם הקודמים ודאגו שנושאי השואה וההתנהגות הבלתי-אנושית לא יעלו לדיון הציבורי.

על פי רוב, האזרחים של שתי המדינות קיבלו את הגישה הזאת ללא ערעור. מעבר לכך, רוב האזרחים היו עסוקים בשיקום הארץ ההרוסה ובהתמודדות עם חיי היומיום. פה ושם התנהלו משפטים בודדים נגד נאצים מובילים ונגד אנשי ה-SS, אך עד סוף שנות ה-50 של המאה הקודמת, רוב הציבור היה בדעה שיש למתוח קו על תקופת שלטון הנאצים ולא לגעת בה עוד. אולם, לא כולם היו בדעה זו.

בין המתנגדים להלך הרוח הכללי היו משפטנים אחדים בעיר פרנקפורט, בעיקר במשרדו של התובע הכללי של מדינת הסן, פריץ באואר (1968-1903).. בשנת 1959 הגיש אסיר לשעבר באושוויץ תלונה נגד אחד מאנשי ה-SS במחנה, אדם בשם ווילהלם בוגר. האסיר לשעבר זיהה את בוגר ברחובות העיר שטוטגרט. בה בעת, הגיש עיתונאי בפרנקפורט מסמכים לתובע הכללי במדינת הסן. מסמכים אלה דיווחו על מעשיהם של הנאצים באושוויץ, והזכירו שמות של נאצים שרצחו אסירים ואף את שמותיהם של הנרצחים עצמם.

על פי הפרשנות המשפטית שהייתה מקובלת באותם הימים בגרמניה, על כל המעשים של הנאצים נגד יהודים ונגד אנשים עם דעות אחרות חלה התיישנות, פרט למקרי רצח. באמצעות המסמכים הללו היה אפשר לשייך מקרי רצח קונקרטיים לאנשים קונקרטיים, דבר שאִפשר חקירה משפטית נגד הפושעים.

קטלוג לתערוכה על התובע הכללי במדינת הסן, פריץ באואר, 2014
באדיבות בלוג הספריה הלאומית

התובע הכללי פריץ באואר, שהיה ממוצא יהודי אך לא הגדיר את עצמו כאדם מאמין (הוא היה חבר במפלגה הסוציאל-דמוקרטית), קידם את החקירות והעביר אותן לתובעים צעירים שלא היו נגועים באידיאולוגיה הנאצית. במשך ארבע שנים, אספו התובעים הללו מסמכים, ראיות ועדויות ואף נסמכו על שיתוף הפעולה עם ועדת אושוויץ הבינלאומית (ארגון אסירי המחנה לשעבר), ובעיקר עם יושב ראש הארגון דאז, הרמן לנגביין.

במהלך החקירה זיהו התובעים 20 פושעים שפעלו באושוויץ, ביניהם המפקד האחרון של המחנה, ריכרד בר, ועוזר המפקד, רוברט מולקה. בר נפטר במהלך מעצרו, כך שבסופו של הדבר הועמדו לדין 19 אנשים. במהלך המשפט העידו 360 עדים ממדינות שונות ואף נערכו נסיעות למקום המחנה באושוויץ, על מנת לברר את טענות של הנאשמים והעדים במקום עצמו.

המשפט התנהל החל בשנת 1963 ועד שנת 1965 ומשך את תשומת הלב של אמצעי התקשורת ושל הציבור בגרמניה ומחוץ לה. על 17 נאשמים נגזרו עונשים; שישה מהם נידונו למאסר עולם ו-11 נוספים נדונו לעונשי מאסר של עד 14 שנה.

בעקבות המשפט התקיימו משפטי המשך נוספים, כולם נגד מספר קטן יותר של נאשמים. בסך הכול, בכל משפטי אושוויץ בגרמניה הועמדו לדין 60 נאשמים בלבד: 60 מתוך יותר מ-8,000.

לעומת זאת, בפולין מספר העומדים לדין הגיע ליותר מ-600 נאשמים. ואולם, בסך הכול לא יותר מעשרה אחוז של שומרי המחנה באושוויץ נאלצו לעמוד בפני בית משפט. מספר זה ממחיש שההתמודדות עם הנושא לא הגיעה להיקף מספק, ובוודאי לא בגרמניה. יחד עם זאת, משפטי אושוויץ לא היו כישלון מוחלט. דרך העדויות והדיווחים בתקשורת גרמנים רבים התמודדו בפעם הראשונה עם המציאות המרה בימי ה"רייך השלישי", ועשו זאת מהפרספקטיבה של קורבנות הנאצים. יחד עם הדיונים על מקרים של אנטישמיות (כמו חילול בית הכנסת בעיר קלן ב-1959) והמשפט נגד אדולף אייכמן, משפטי אושוויץ בפרנקפורט היוו סימני דרך לקראת התמודדות ציבורית עם העבר של גרמניה ועם חובתה המוסרית כלפי הקורבנות.

 למאמר המלא בבלוג הספריה הלאומית (קישור )

Accused former Nazi functionaries of the Treblinka death camp try to hide their faces at the beginning of the Treblinka trial in Dusseldorf, western Germany, on Oct. 12, 1964.

ראו גם :

פריץ באואר (בגרמניתFritz Bauer ‏;16 ביולי 1903 – 1 ביולי 1968) היה משפטן גרמני ממוצא יהודי, שהגיע לתפקיד התובע הכללי במדינת הסן שבגרמניה, ולבסוף גם שופט. הוא מילא תפקיד מכריע באיתורו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן. בזכות יוזמתו ופעילותו העקבית נערכו משפטי אושוויץ II. כמו כן, היה מן החלוצים הבולטים ברפורמה לדמוקרטיזציה בחוק הפלילי ובמערכת הענישה בגרמניה.

פריץ באואר – ויקיפדיה

0
· ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *