ספרים חדשים בהיסטוריה ובתולדות א"י ( לקט מס' 2 , דצמבר 2015 )

קאפו באלנבי
העמדת יהודים לדין בישראל באשמת סיוע לנאצים

איתמר לוין

השילוב ההיסטורי הייחודי שבין התרחשותה של השואה לבין הקמת מדינת ישראל, אפשר לעם היהודי, לראשונה בתולדותיו, לשפוט בעצמו את מי שפשעו נגדו. הראשונים שהועמדו לדין בישראל היו עשרות יהודים שמילאו תפקידים בגטאות ובמחנות, ואשר הואשמו בסיוע לנאצים ובמעשי אלימות ואכזריות קשים נגד אחיהם.
ספר זה חושף את האישומים, הדיונים ופסקי הדין: העדויות המזעזעות, האשמות השווא, סיפורי הנאשמים והתחבטויות השופטים. מבין מאות עמודי הפרוטוקולים צצים מקומות לא ידועים ואירועים נשכחים, לצד גורלם של יחידים שנרצחו ושל קהילות שנכחדו.
מכון יד בן צבי 2015

מכון יד בן צבי 2015

ראה גם סקירתו של עופר אדרת מעיתון "הארץ" , לפגוש את המפקדת מבירקנאו בקונדיטוריה בתל אביב – חינוך וחברה ..

"הפרשה ההיסטורית שעמדה במרכז המחקר החדש, שראה אור בספר "קאפו באלנבי" (הוצאת "יד יצחק בן צבי" ו"מורשת"), התרחשה בתחילת שנות ה–50, בין שני אירועים היסטוריים מכוננים שאירעו אחרי השואה. הראשון, בסוף שנות ה–40, היה "משפטי נירנברג", בהם הועמדו לדין בגרמניה בכירי המשטר הנאצי לצד אנשי צבא, מדינאים, תעשיינים ואנשי מקצוע של גרמניה הנאצית. השני בתחילת שנות ה–60 — משפט אייכמן, שהוצא להורג בישראל לאחר שהורשע בפשעי מלחמה שביצע בשואה.

ואולם התופעה של יהודים שנותנים דין בבית משפט ישראלי, זמן קצר אחרי קום המדינה, בטענה שסייעו לרצח העם היהודי בשואה, היתה יוצאת דופן וכמובן חסרת תקדים".

לוין מעריך כי כ–40 כתבי אישום הוגשו בשנות ה–50 על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. מבין אלה שהתיעוד שלהם שרד, תשעה הסתיימו בזיכוי ו–14 בהרשעה. העונש הממוצע שנגזר על המורשעים היה כ–17 חודשי מאסר. התיעוד של מחצית מהמשפטים לא קיים עוד. חלק מהתיקים אבד ברבות השנים, אחרים נפגעו בשיטפון שפגע בארכיון בתי המשפט או הושמדו. מצבו הפיזי של חלק מהחומר ששרד הוא רע, "מה שהצריך לעתים מלאכת פענוח מתישה", מעיד לוין.

החומר הגולמי, שמוצג במחקר החדש בפעם הראשונה באופן מקיף ושיטתי, מעלה שאלות מרתקות בתחום חקר השואה ויחס המדינה בשנותיה הראשונות אל השואה. הוא מחליש את הסברה הרווחת, לפיה עד משפט אייכמן, שהסתיים בתלייתו ב–1962, היה קשר שתיקה, שכונה "השתיקה הגדולה", במסגרתו ניצולי השואה לא סיפרו את קורותיהם לאחר שעלו לארץ.

לפגוש את המפקדת מבירקנאו בקונדיטוריה בתל אביב – חינוך וחברה ..

נפתחו שערי הגיהנום / מקס הסטינגס

נפתחו שערי הגיהנום: מלחמת העולם השנייה 1939–1945 – מקס הייסטינגס. מאנגלית: משה סביליה־שרון. הספר פורש יריעה רחבה על מלחמת העולם השנייה, ועל האופן שבו השפיעה על מאות מיליונים ברחבי העולם. הוא מתאר את המהלכים הצבאיים הגדולים, אך מפנה מבט גם אל החיילים הפשוטים ואל מי שנשארו בעורף, מי שלא היתה להם כל השפעה על גורל המלחמה וגורלם שלהם. הוצאת מודן, 759 עמ', 98 שקלים.

נפתחו שערי הגיהינום פורש יריעה רחבה  על האירוע האדיר והאיום ביותר בהיסטוריה – מלחמת–העולם השנייה, ומראה את השפעתו על מאות מיליונים של אנשים ברחבי העולם – חיילים, אנשי חילות הים, היבשה והאוויר, עקרות בית בריטיות ואיכרים הודים; רוצחים של האס.אס ותושבי לנינגרד; טייסים יפנים מתאבדים וצוותים שעל נושאות המטוסים.
הוא אמנם מתאר מהלכים צבאיים של הכוחות היריבים במלחמה, כמו התקפת חיל האוויר הבריטי על סכרי נהר הרוהר; זוועות השיירות הימיות באזור הארקטי; קרבות טנקים במדבר והתנגשויות בג´ונגלים. אבל עיקר ייחודו של הספר בתיאור האירועים, הייסורים וכוח העמידה של חיילים כאזרחים, כבני אדם, תוך שהוא עובר בשיטתיות ממדינה למדינה, מיבשת ליבשת. הוא מתאר בפני הקוראים מה עבר על החיילים בחזית הרוסית, שבה נהרגו יותר מ-90% מכוחות הצבא הגרמני, את מה שעבר על פולין עם פלישת הנאצים בספטמבר 1939, את הרעב הגדול בבנגל שבהודו שהיתה תחת שלטון בריטי, ובו מתו מיליון בני אדם,  בלי שהממשל דאג לרעבים.
זהו סיפור של כל אדם. זהו ניסיון לענות על השאלה: איך נראתה
מלחמת–העולם השנייה?

מקס הייסטינגס הוא עיתונאי, עורך והיסטוריון צבאי, שכתב ספרים רבים על המלחמות הגדולות של המאה העשרים, ביניהם ´פורענות – 1914´ שיצא לאור בהוצאת מודן

נפתחו שערי הגיהנום / מקס הסטינגס – מודן

יהודי גליציה והחוקה האוסטרית: ראשיתה של פוליטיקה יהודית מודרנית

רחל מנקין

הוצאת מרכז זלמן שזר , 2015

יהודי גליציה והחוקה האוסטרית עוסק במאבק הפוליטי על עיצוב הקהילות היהודיות בגליציה בשנים שבין פרסום החוקה האוסטרית (1867) לעליית הלאומיות היהודית, כשני עשורים אחר כך. הספר מנתח את פעילותן של שתי האגודות, ´שומר ישראל´, אִרגונה של האינטליגנציה הליברלית, ו´מחזיקי הדת´, אִרגונה של האורתודוקסיה, ומראה כיצד הן נשענו על החירויות החדשות שהעניקה החוקה האוסטרית.

שתי האגודות עשו שימוש בכלים הפוליטיים המודרניים ביותר של התקופה ונטלו חלק במערכות הבחירות המקומיות והכלליות. אגודת ´מחזיקי הדת´, הקבוצה הראשונה בחברה היהודית שעשתה שימוש בדת לצרכים אלקטורליים, אף הצליחה להביא לבחירתו של נשיאה, הרב שמעון סופר (בנו של החת"ם סופר ורבה של קרקוב), לפרלמנט האוסטרי. הפוליטיקה היהודית בגליציה בשנים שבהן דן הספר הייתה מפותחת יותר מן הפוליטיקה היהודית בכל מקום אחר באירופה. יהודי גליציה והחוקה האוסטרית משרטט את ההיסטוריה הפוליטית בגליציה על רקע עלייתו ונפילתו של הליברליזם באוסטריה והתגבשותה של האוטונומיה הפולנית בגליציה.

 קישור להוצאה לאור , מרכז שזר , 2015

התהוותה של אירופה: כיבוש, יישוב , ותמורות תרבותיות, 950–1350
רוברט ברטלט. תירגם מאנגלית: אלון אשפר. הוצאת מוסד ביאליק, 479 עמודים.

 כרונולוגית, ברטלט מתמקד בשנים 950 עד 1350, 400 שנים שהוא רואה כשיאו של תהליך ההתפשטות של הנצרות הלטינית ב"ימי הביניים" (על הבעייתיות של המושג הזה כבר נכתב רבות והוא ראוי למאמר נפרד, אך אפשר להשתמש בו לנוחיות הדיון). מבחינה גיאוגרפית, ברטלט יוצא מן הלוז של אירופה "הלטינית" — הארצות שבהן כבר היתה הנצרות הלטינית, הכפופה לאפיפיור, הדת השלטת בשנת 950: מערב גרמניה, צרפת, בנלוקס ואנגליה של היום — ובוחן את האזורים שאליהם התפשט המרכז ופרץ ימה, צפונה, קדמה ונגבה, תוך שהוא מספח, משעבד ומתרבת מחדש את תושבי האזורים שנפלו תחת שליטתו: אירלנד, אגן הים הבלטי, חצי האי האיברי וכמה נקודות ואתרים באגן הים התיכון (ביניהם גם חבל הארץ שזכה לכינוי הלטיני "טרה סנטה", ארץ הקודש).

ספרו של ברטלט ממוקד וחד מפני שבאופן מודע הוא אינו סוקר את כל פרטי התפתחותה של החברה האירופית באותה תקופה, אלא מתרכז באופן שהועתקו שיטות ודגמים פוליטיים, חברתיים וכלכליים מן המרכז של הנצרות הלטינית אל אזורי הספר שלה, שאליהם התפשטה. כך, למשל, שיכפלו מנזרים ממערב אירופה את מוסדותיהם באזורי פולין של היום; רוזנים גרמנים השליטו את החוק הגרמני שלהם על אזורי פרוסיה של ימינו; נסיכים צרפתים נתנו לערים שכבשו מידי המוסלמים בחצי האי האיברי זיכיונות וכתבי הרשאות דומים לאלה שהיו נהוגים בצרפת, ואצילים מאנגליה העתיקו את שיטת חלוקת הקרקעות שהיתה נהוגה באי הבריטי אל השטחים שעליהם השתלטו באירלנד. שדות הזהב של כלכלת הדגנים (שהחליפה את כלכלת הציד והלקט ביער הפרא), הבארות החקלאיות, המרחבים המבוראים, הדרכים הסלולות — כל המראות האלה הנקשרים בדמיוננו עם "אירופה" המערבית והמרכזית — כולם תוצרים של התפשטות חברתית, כלכלית ופוליטית רחבה באותן 400 שנה.

ברטלט מציע מודל החורג מעבר לימי הביניים ומעבר לגבולותיה של היבשת האירופית עצמה, והמודל הזה מסביר תהליכים עולמיים. לשיטתו, המנגנונים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים של שיא ימי הביניים שימשו בסיס — פרימיטיבי אמנם, אבל יציב למדי — למנגנונים שאפשרו את התפשטות התרבות האירופית ואת השתלטותה על חלקים נרחבים מכדור הארץ מאות שנים מאוחר יותר. התהליכים שבאמצעותם השתלטה העילית המערב־אירופית על ברלין (המקום שבו שוכנת בירתה של מרקל היה בצה טחובה עד לפני זמן לא רב בפרספקטיבה היסטורית רחבה) — תהליכים אלה שימשו אותה אחר כך, כשהגיעה למנהטן. לכאן ולכאן באו אנשים ממעמדות שונים, התיישבו ופעלו לניצור האוכלוסיה הפגאנית המקומית.

המערב־אירופים בימי הביניים והכלל־אירופים במאות שלאחר מכן הביאו עמם מינהל, ממשל, שפה, דת, כלי עבודה וגידולים חקלאיים שלא היו מוכרים קודם לכן בעולמות ה"חדשים" שאליהם הגיעו — ובכך השתלטו על חלקי עולם נוספים. במלים אחרות: מנגנון ההתפשטות האירופי בעת החדשה — לאפריקה, לאוסטרליה ולאמריקה — לא צץ יש מאין: הוא היה מבוסס על ניסיונם של האירופים בהתפשטות לשטחים חדשים ובכיבושם.

ספרו של ברטלט חשוב לא רק ללומדים את ההיסטוריה של ימי הביניים, אלא גם לתלמידי העת המכונה "חדשה", במיוחד לאלה המתעניינים בהיסטוריה העולמית, החורגת מהחור שבשילינג. הספר גם כתוב מצוין, באופן המסב הנאה למי שאינו היסטוריון מקצועי. תרגומו המדויק של אלון אשפר והעריכה המדעית שמלווה אותו תורמים לחדוות הקריאה בו. הספר תורגם כבר לכמה שפות אירופיות ועכשיו כדאי לוודא שכמה עותקים מן התרגומים השונים יישלחו לפרלמנט האירופי ולאנשי הנציבות בשטרסבורג ובבריסל וייקראו שם; התובנות והלקחים העולים מן הספר עשויים ללמד אותם דבר או שניים ולעזור להם בגיבוש מדיניות נבונה ביבשת.

Robert Bartlett: The Making of Europe: Conquest, Colonization and Cultural Change 950 – 1350

לסקירת הביקורת על הספר באתר של עיתון " הארץ" , מוסף הספרים השבועי

סקירת הספר נכתבה ע"י דן תמיר ,

 קובי פלד, חלומה של נורה: דיוקן היסטורי של שבט בדואי

"נורה הייתה נאה ויפה, ובכל העדרים, לא כאן ולא בשום מקום, אין יפה כמו נורה…"

חלומה של נורה הוא מסע היסטורי שאין כדוגמתו בעקבות בדואית יפהפייה משבט עַרַבּ אל־מַוַאסִי, שאחד מפלגיו שכן בגליל העליון עד סתיו 1948. בהגיע המלחמה לפתח אוהלה נמלטה נורה ועמה בני שבטה, ואיש מהם לא שב. זהו סיפורה וסיפור היחסים שנרקמו בין אנשי השבט ובין איכרים מהכפר הנוצרי פסוטה, שנותר על מכונו. הספר מבוסס על זיכרונות פלאחים ונוודים למחצה, שדמויות אותם בדואים שגלו מהארץ ומקצת עלילותיהם לא נשתכחו מלִבם. במסכת הזיכרונות הנפרשת לאטה בספר עובר כחוט השני סיפורה של נורה, שדבר יופייה ושנינותה לא מש מזיכרונם של שכניה משכבר הימים. סביב דמותה המסתורית נטווה דיוקן בני שבטה כאריג של סיפורים על ימים כתיקונם וימי חג ומועד, גילויי ידידות והבטחות אהבה, עלילות רצח ותחבולות נקמה.

מחקר זה אינו תרגיל תמים בהיסטוריה שבעל פה, אלא דוגמה עשויה בשקידה, המראָה מה רב כוחה של היסטוריה שחומריה הם זיכרונות ומגלָה בלא חשש את חולשותיה. מבעד למסך השנים והשכחה עולים בחלומה של נורה צלילים רחוקים, שברי דברים וקטעי סיפורים, שרידים יחידים במינם לעולמם של בני אדם שלא הותירו אחריהם תיבות מסמכים ולא הטביעו חותם על גבי הנוף. כשברי כד עתיק לוקטו רסיסי זיכרונות אלה והודבקו יחדיו ועתה הם מרכיבים תמונת דיוקן קיבוצי, שחרף כל פגמיה מחיָה להפליא פיסת חיים ערביים שלא נותר להם כל זכר. היסטוריה זו מעוצבת בספר כעלילה בלשית, כחקירה סוציולוגית וכהרפתקה אנתרופולוגית, אך בסופו של דבר מתדפק הסיפור – סיפורה של נורה ועלילות בני שבטה – על שערי היסטוריה זו ומתמזג בה, ובעצמותיה היבשות מפיח רוח חיים.

ד"ר קובי פלד הוא אדריכל והיסטוריון, איש אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, העוסק בחקר החברה הערבית הפלסטינית בישראל. ספריו הקודמים: ארכיטקטורה של זיכרון קיבוצי: זיכרון מרד גטו ורשה בקיבוץ יד מרדכי (2008); ארכיטקסטורה: הבית הערבי כטקסט חברתי (2012).

הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה – קובי פלד, חלומה של נורה …

 בין הקווים:    סיפור שטח ההפקר ומנזר לטרון

זאב (זאבן) בלוך

מספר עמודים: 212

Contentonow, 2015

ב 1948- החל כיבוש שממה זוחל בשטח ההפקר: הפלאחים חרשו מטר אחרי מטר והפכו שטח הפקר שומם באזור לטרון לאדמה פורייה ומניבה למען מדינת ישראל, לא בכוח החוק אלא במחרשות שקבעו עובדה. אלא ששטח ההפקר, שבזכות אותם חקלאים נהפך לגן פורח, נחשב עד היום מבחינת המשפט הבינלאומי ל-" No Mans Land " – שטח ש"בין הקווים" שאין עליו כל ריבונות והכניסה אליו אסורה.

זהו הסיפור שמאחורי "שטח ההפקר" שבטבורו "מנזר השתקנים" – אזור שהיה פצע מדמם ממלחמת תש"ח ועד מלחמת ששת הימים ונהפך לחבל ארץ מרכזי שוקק חיים; נוף העלייה המוּכּר לירושלים, שנדבכים בסיפורו לא מוּכּרים ומסופרים כאן לראשונה. זהו גם סיפורו האישי של מי שהיה אז ועודנו מחוּבר להוויית הדברים של שטח ההפקר והמנזר, מי שראה

לראשונה את המנזר כנער ב 1948- והפך לשכן, לבעל תפקיד בעלילתו טעונת המתחים והאירועים של שטח ההפקר, ולחבר-נפש של הנזירים ב"מנזר השתקנים", המספר את סיפור הקמתו והתבססותו של המנזר.

הספר משלב בין חומרים ארכיונים, שחלקם טרם נחשפו, לבין יומנים של המנזר וזיכרונות אישיים. אריגתם זה בזה משרטטת תמונה מחודשת של מה שהתרחש "בין הקווים".

קישור למידע נוסף

המיית הציפור, שאגת הצער / ענת ליבנה

הוצאת ספריית פועלים , 2015

ספרה של ענת ליבנה – המיית הציפור, שאגת הצער מתבונן בדרמה של המפגש בין שתי חברות. האחת, חברת שורדי השואה שמהגרת לארץ חדשה ומבקשת להיקלט בה, והשנייה, היישוב היהודי בארץ ישראל, חברה צעירה ערב מלחמת עצמאות והקמת מדינה. כחלק מההתמודדות עם הטראומה של השואה וכמכשיר לבניית זהותם החדשה כותבים הניצולים ספרי זיכרונות. בין השנים 1961-1944 ראו אור בארץ 75 ספרים, כאשר הזיכרון ”משם” עודו צלול ושלם, וחוויית המפגש עם החברה הארץ ישראלית ותהליכי הקליטה בה עודם טריים.

כותבי הספרים ביקשו להיאבק בצערם, למלא את הדממה, להעניק משמעות סימבולית למתיהם, ולפעול למען קהילת הניצולים. הספר מצביע על האופי המורכב בו ביקשו מחברי הזיכרונות להציג את הישרדותם, תוך תביעה ליתר אמפתיה ופחות שיפוטיות כלפי הקרבנות והניצולים. הם גם רצו להיבדל מקבוצת האליטה של מנהיגי המחתרות הלוחמות, להרחיב את מושג ”הגבורה היהודית”, ולא לייעדו רק לפעולות התנגדות מזויינות. כך מתוארים ניסיונות נואשים לשמור על זהות אישית ואנושית כגבורה לשמה, כמו גם התמודדויות עם דילמות בלתי אפשריות של בחירה בין רע אחד לאחר.

ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט של ענת ליבנה, שחקרה את אופן עיצוב זיכרונות השואה של הניצולים בהשפעת מפגשם עם הארץ.

את מסקנותיה חיזקה בהשוואה לספרי ניצולים שנכתבו באותן שנים בארגנטינה וארה”ב. ליבנה היא היסטוריונית שעוסקת שנים רבות בהוראת השואה ובפיתוח פרויקטים חינוכיים, שמבוססים על חקר השואה והבנת השפעתה על חיינו בהווה. משנת 2011 היא מנהלת את מוזיאון השואה והמרכז החינוכי הייחודי – בית לוחמי הגטאות.

קישור להוצאה לאור

 

 לפקודה תמיד אנחנו – התנועות הקיבוציות והצבא 1948 – 1957

אהרון עזתי

יד טבנקין 2015

התנועות הקיבוציות כתנועות וולונטריות חלוציות התמודדו עם השינוי שחל במעמדן ובתפקידן במעבר מיישוב למדינה. ספר זה עוסק בבחינת הפער בין השאיפות של התנועות הקיבוציות בנוגע לצבא לבין המציאות שבה פעלו בשנים 1948–1957. בספר נעשה ניסיון להשוות בין הרעיונות לבין המעשים בפועל של כל תנועה בפני עצמה בנושא הצבא ובין התנועות. הנושאים שנדונו הם דמות הצבא; השפעת הפעילות המפלגתית; הקשר בין עמדותיהן המדיניות של התנועות למצב הביטחון השוטף ולהגנה המרחבית; יחסן לנח"ל; הכנת בני הקיבוץ לשירות בצבא והתנדבותם לשירות ביחידות מיוחדות; ההתייחסות לשירות ממושך בצבא הקבע. השאלה שעלתה היא האם למרות ההבדלים האידאולוגיים, הארגוניים והמפלגתיים היו בפועל הבדלים ניכרים בין התנועות השונות (הקיבוץ המאוחד; הקיבוץ הארצי; איחוד הקבוצות והקיבוצים; הקיבוץ הדתי). המתח שבין הנטיות האוטופיות החברתיות לבין העמדות הפוליטיות שהשפיעו על התפיסות הביטחוניות מלווה כחוט השני את הספר.
במעבר מחברה וולונטריסטית לחברה המונחית על ידי השלטונות נקלעו התנועות הקיבוציות למערכת של סתירות, ואחת מהן הייתה תפקידן במערכת הביטחונית. השפעתן על עיצוב דמותו של צה"ל נכשלה במידה רבה. אמירת ראשי התנועות "לא יוכלו בלעדינו" הייתה שאיפה שבלב, אך לא התממשה במציאות. מדינת ישראל וצבאה התעצבו שלא בדרכן ולאור חזונן של התנועות הקיבוציות. אולם בצה"ל, בני הקיבוצים ממשיכים להיות בולטים מעל ומעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה. גם כיום הם משרתים כלוחמים איכותיים, והם בעלי נכונות להתנדב למשימות לאומיות לפני שירותם הצבאי ובמהלכו. רעיון ההתנדבות נהפך להיות לרכיב ראשון במעלה בדרג הלוחם.

לפקודה תמיד אנחנו?, התנועות הקיבוציות והצבא, 1957-1948

 

 

3