סיפורו של גדוד 196- קורס מפקדי טנקים, במלחמת יום הכיפורים

118

ברטי אוחיון, ניצב בדימוס, סופר, צייר ובעיקר ישראלי מופלא – חוזר אל אימת מלחמת יום הכיפורים, אל התופת בסיני ואל ההרוגים והפצועים מגדוד השריון 196, שספג את מספר האבידות הכבד ביותר בתולדות צה"ל

בן כספית

המלחמה תפסה אותו בסוף קורס מט"קים (מפקדי טנקים), בסדרת חינוך בפתח תקוה, דקה לפני סיום ויציאה ראשונה הביתה אחרי חודש ימים. זה היה יום שישי, 5 באוקטובר. במקום הביתה, הטיסו אותם לחצרים, משם לביר תמאדה, שם עלו על טנקים עירומים, בלי תחמושת או זיווד, עבדו עליהם כל הלילה, נגד השעון, כשלמחרת בצהריים פרצה מלחמת יום כיפור ומטוסי קרב מצריים עטו עליהם מתוך השמיים.

זה היה גדוד 196, של קורס מפקדי טנקים, בפיקודו של סא"ל עמרם מצנע. מ"פ אחד בגדוד היה רמי מתן (שהוזכר קודם), השני נמרוד גאון.

הגדוד דהר לתעלה על הזחלים (מרחק למעלה מ־100 ק"מ), דרך רפידים. בדרך עוד הספיקו להפיץ כמה מארבים של קומנדו מצרי שהונחת ממסוקים. אף אחד עוד לא חלם על מה שצפוי לגדוד, לצה"ל, למדינה, בשבועות הקרובים.

ביום ראשון בבוקר, ליד התעלה, הם כבר נכנסו לתוך שני מארבים וספגו הרוגים ופצועים ראשונים. "טבילת האש שלי", מספר אוחיון, שהיה התותחן בטנק, "הייתה כשפתאום, עם אור ראשון, אני רואה על הכוונת שלי חייל מצרי עומד כמה עשרות מטרים מאיתנו עם אר.פי.ג'י, שאותו עמד לשגר עלינו. היה לי פגז חודר־שריון (ח"ש) בקנה, זה פגז שלא יורים על בני אדם אלא על טנקים, אבל לא הייתה לי ברירה. יריתי אותו ופגעתי בחייל ישירות, הוא התרומם לשמיים ונחת בתפזורת. ככה זה התחיל".

. לכתבה המלאה

ראו גם : ברטי אוחיון : ביוגרפיה שלו בויקיפדיה

דף הפייסבוק של ברטי אוחיון

0
· ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *