נאצר ומלחמת ששת הימים – המניעים , והמטוטלת האזורית –מעצמתית : מה מגלים המחקרים ?

933

 קרא , למד וסיכם : עמי סלנט, עורך "רגעים היסטוריים"

במלאות  50 שנה למלחמת ששת הימים החלטנו לסקור את המחקרים שנכתבו עד כה אודות המניעים של נאצר לסגור את מיצרי טיראן ולהכניס את הצבא המצרי לחצי האי סיני.

יש במחקרים שסקרנו  כמה גילויים חדשים ומעניינים על התהליכים מבית ומחוץ במצרים שהניעו את נאצר לפעול .

צילום הפתיחה : נאצר מבקר ביולי 1966 את בנו הלומד באוניברסיטה

במחצית מאי 1967 החליטה ההנהגה המצרית בראשות הנשיא נאצר לקטוע מצב של רגיעה שנמשך כעשור שנים לאורך הגבול הישראלי מצרי . מסיבות שטרם הובררו כל צורכן החלה מצרים להזרים כוחות לסיני , בהפרה בוטה של הסכמים והבנות שגובשו עם ישראל בחסות המערכת הבין לאומית , בתום מבצע קדש . בהמשך תבעה מצרים את פינוי כוח החירום של האו"ם שהוצב בסיני לאחר מבצע קדש כחיץ בין צבאות מצרים וישראל . לאחר מכן הודיעה מצרים על חסימת מצרי טיראן לשיט ישראלי , בידיעה ברורה שהדבר מהווה עילה למלחמה מנקודת ראותה של מדינת ישראל . מצרים טענה כי פעולות אלה נועדו להרתיע את ישראל מפני ביצוע מתקפה נגד סוריה , בעלת בריתה של מצרים .

השפעת התקרית ב7 באפריל 1967 (תקרית האון) בגבול הסורי על  מלחמת ששת הימים

במחקר חדש ומעמיק של ד"ר אביחי כהן  (עבודת דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון ) נטען כי תקרית האון מול הסורים באפריל 1967 הייתה אחד הגורמים שהציתו את תבערת מלחמת ששת הימים , לא מעט, בגלל הסובייטים אבל גם בגלל ההסכם הצבאי בין סוריה למצרים ותקרית האון בגבול הסורי..

ד"ר אביחי כהן טוען כי קיים קשר בין מדיניות התגמול הישראלית בעשור השני לבין ההידרדרות שהביאה לפרוץ המלחמה ביוני 1967.

תקרית האון של ה7 באפריל 1967 התחילה כפעולה קרקעית ישראלית  והסתיימה כפעולת תגמול אווירית. את ההחלטה להכריע את הסורים בעזרת חיל האוויר קיבל הרמטכ"ל רבין בעצה אחת עם שר הבטחון לוי אשכול.  במהלך הפעולה הופלו שישה מטוסי מיג-21 סוריים , שניים מהם מעל דמשק . מטוסי חיל האוויר הישראלי שרדפו אחרי המיגים הרהיבו עוז וביצעו לאחר נצחונם מעין הקפת נצחון בשמי דמשק. תקרית ה7 באפריל 1967 תוכננה להיות תקרית גבול מוגבלת מבחינת ישראל , אך הידרדרה לפעולה הגדולה ביותר שביצע חיל האוויר עד אז.

קרבות 7 באפריל 1967 ( תקרית האון)  הם רצף של קרבות שהתפתחו ב-7 באפריל 1967 בין צה"ל לבין צבא סוריה כתוצאה מתקיפת חקלאים ישראלים שעיבדו את הקרקעות הסמוכות לאזורים המפורזים על ידי צבא סוריה. בקרבות השתתפו בעיקר חילות האוויר והשריון משני הצדדים ובמהלכם הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים ונפגעו טנקים ומתקנים סוריים.

תקרית ה-7 באפריל הכתה במבוכה את ברית המועצות ולו בשל החולשה שהפגין המיג 21 , פאר התעשייה הסובייטית, אל מול המיראז' הצרפתי, אולם עיקר דאגתה של ברית המועצות נגעה למשטר הבעת' הפרו-סובייטי  בסוריה- משטר שברית המועצות ראתה בו כלי חשוב להעמקת אחיזתה במזרח התיכון ( אביחי כהן , 2016 ) .  ברה"מ חששה כי המשטר הסורי יפול והחליטה להצילו על ידי כמה פעולות מדיניות במזרח התיכון ורתימת מצרים למהלכים.

ברית המועצות באמצעות סוכניה העבירה למצרים מידע כי ישראל ריכזה על הגבול עם סוריה 12 חטיבות שמוכנות לחצות אותו מיד עם תום חגיגות יום העצמאות הישראלי , במועד כלשהו בין 16 ל22 למאי 1967.  בפועל המידע הסובייטי היה מופרז עד גיחוך  .

בצילום: סרטי ההפלה של המטוסים הסוריים,  7 באפריל 1967 , תודה לתא"ל ( מיל') י. ספקטור על המידע

מדוע ביקשו הסובייטים להטיל את המצרים לקלחת ?

בראש משרד ההגנה הסובייטי התמנה באותה עת איש הצבא מרשל גרצ'קו . המינוי הביא לשינוי במדיניות הסובייטית  במזרח התיכון, זה התבטא ב"אקטיביזציה של מצרים" למען הנחתת מכה מכריעה במזרח התיכון בעתיד הקרוב ביותר. מיום מינויו של מרשל גרצ'קו  חל שינוי ביחסה של ברית המועצות לתקרית ה7 באפריל 1967 . השינוי התבטא באיומים על ישראל ובלחץ משולב על נאצר כדי להניעו לפעולה . מרשל גרצ'קו ,באופיו ובמדיניותו , חתר כל חייו לפעולות צבאיות וביקש לנצל את תקרית האפריל 1967  בגבול סוריה לפעולה צבאית במזה"ת ( אברהם בן צור, 1975) .

 הלחץ הסורי על מצרים

גם המשטר הסורי עצמו נקלע למצוקה בעקבות ההשפלה של תקרית ה7 באפריל 1967 . הם האמינו למידע המופרז של הסובייטים על ריכוז כוחות ישראליים בגבול.

בצר להם פנו הסורים ב13 למאי 1967 למצרים כדי שאלה יפרעו את שטר הסכם קהיר מנובמבר 1966 ( הסכם הגנה הדדי בין מצרים וסוריה) .

כששוכנעו המצרים (בעקבות מידע שגוי) שההתקפה הישראלית אכן בפתח ( בעזרת דיווחי שווא סובייטים שנמסרו גם להם) , קיימו את הבטחתם בדמות הכנסת כוחות מסיביים לסיני החל ב14 במאי 1967 . המהלך המצרי העתיק בבת אחת את המתיחות מגבול הצפון לגבולה הדרומי של מדינת ישראל לראשונה מאז 1957 (אביחי כהן , 2016).

המידע שהעבירה ברה"מ למצרים אודות ריכוז כוחות ישראליים בגבול סוריה , באפריל 1967

ברית–המועצות מסרה  בסוף אפריל 1967 למצרים דיווחים מוגזמים ושקריים בדבר כוונות של ישראל לתקוף את סוריה.

נאצר שלח לסוריה את מחמוד פאוזי Fawzi Mahmoud,  סגן שר החוץ שלה, כדי לבחון את אמיתות המידע (השקרי) של הסובייטים על ריכוזי כוחות ישראליים בגבול הצפון וכוונות התקפיות של ישראל נגד סוריה.

פאוזי כתב בזכרונותיו כי לא מצא אימות כלשהו לחששות של סוריה מפני ריכוזים גדולים של צה"ל בגבול הצפון. עם הערכה זו חזר פאוזי לקהיר וניסה למסור אותה לדרג המדיני הבכיר, אבל איש לא מצא עניין בדבריו. ( זכי שלום , 2006 ) .

באותה שעה, כך אפשר לשער, השאלה אם יש או אין ריכוזים של צה"ל בצפון כבר לא עניינה ממש את הצד המצרי. ואז, כך כתב, 'התחלתי לתפוס שעניין ריכוז הכוחות הישראלים על גבול סוריה אינו הסיבה היחידה, או אפילו לא הסיבה העיקרית, לפעולות הגיוס ולהזזת הכוחות בדבר אחד לא יכול להיות ספק — היא מצביעה על ביטחון עצמי רב של הנהגת מצרים בנוגע לתוצאותיו של עימות אפשרי עם ישראל. הנשיא נאצר נתן לכך ביטוי מובהק בנאומו ב–26 במאי 1967 . נאצר דיבר על השינוי המהפכני שחל בעמדה המצרית בשאלת העימות הצבאי עם ישראל, ועל תכליתו של עימות כזה: 'אנחנו חיכינו ליום שבו נהיה מוכנים לגמרי. […] בזמן האחרון חשנו שכוחנו מספיק, שאם ניכנס למערכה, בעזרת האל, נוכל לנצח. ההשתלטות על שרם אל–שייח פירושה היה עימות עם ישראל. […] שאנו מוכנים להיכנס למלחמה כוללת עם ישראל. […] המערכה תהיה כוללת והיעד היסודי שלנו יהיה השמדת ישראל. לא הייתי יכול לומר דברים כאלה לפני חמש או אפילו שלוש שנים. היום אני אומר דברים כאלה מפני שאני בטוח  בדבר ( זכי שלום , 2006 ) .

מה חשבו גורמי המחקר בסוכנות הביון של ארה"ב ערב המלחמה ?

שבועיים ימים בערך לפני פרוץ המלחמה ניתחו גורמים בסוכנות הביון של ארצות– הברית את מניעי פעילותו של נאצר בתקופה הנדונה. בתזכיר שהוגש לנשיא נקבע, כי מלבד החששות שהיו לנאצר מפני פעולה של ישראל נגד סוריה, הוא ביסס את החלטותיו על ההנחה שצבא מצרים ערוך היטב לספוג מהלומה צבאית של ישראל, אם כי אין אולי בכוחו להביס את ישראל. מעורבותה העמוקה של ארצות–הברית במלחמה בווייטנאם ומכאן חוסר יכולתה להתערב במשבר באופן פעיל לטובת ישראל, מצבה הקשה של כלכלת מצרים, הרצון להסיט את תשומת הלב הציבורית לעבר 'הסכנה הציונית' ואמונתו בדבר 'קנוניה' של ישראל ושל ארצות–הברית נגדו — כל אלה תרמו לגיבוש החלטותיו. עוד נאמר בתזכיר, ובדין, כי נאצר יצא מן 'הסיבוב הראשון', דהיינו שלביו הראשונים של המשבר, כשידו על העליונה. ישראל נקלעה למשבר קשה; כל חלופה שתבחר כרוכה בסיכונים חמורים ( זכי שלום , 2006 ) .

השפעתו השלילית מפקד צבא מצרים , פילדמרשל עאמר על  החלטותיו של נאצר

גורם נוסף שהשפיע לרעה על מכלול חישוביו של נאצר היה מפקד צבא מצרים המושיר (פילדמרשל)  עבד אל-חכים עאמר , חברו הטוב של נאצר , שהכירו עוד בהיותם קצינים צעירים בסודן , שם רקחו יחד את ההפיכה ב1952 . הידידות האמיצה , שגובתה לאחר מכן גם בקשרים אישיים , העיבה על שיקול דעתו של נאצר, שבחר להתעלם מכישלונותיו הרצופים של עאמר החל מתפקודו במשבר סואץ , עבור בניהול הכושל של האיחוד עם הסורים וכלה בתפקוד צבא מצרים במלחמה בתימן.

אם לא די בכישלונות המקצועיים , הרי גם ברמה האישית נודע עאמר כאיש גס רוח המזלזל בדעות של קצינים אחרים ונוטה לשתייה ושכרות .

היה זה דווקא המושיר ( פילדמרשל) עאמר שהצליח לדחוק את רגליו של נאצר מכל ענייני הצבא המצרי.

לעאמר הוענק עיטור גיבור ברית המועצות  ב13 למאי 1964 , מעמד שתרם לבטחונו העמצי המופרז ולהשפעת הסובייטים עליו .

מושיר ( פילדמרשל) עאמר שלט ביד רמה בצבא מצרים , וסמכותו המוחלטת התבטאה בכל התחומים , החל בהכנת הצבא למלחמה לרבות ציודו ואימונו וכלה במינויי מפקדים. עוצמתו של עאמר הייתה כה גדולה עד שפיצלה את מצרים לשני מרכזי כוח: עאמר נחשב למנהיג צבאי, בעוד נאצר היה בחזקת השליט המדיני ומנהיג העם.

עוצמתו ובטחונו העצמי המופרז של הגנרל עאמר שיבשה גם את שיקול דעתו הצבאי וגרמה לעאמר למסור לנאצר שצבא מצרים ערוך ומוכן להתמודד עם ישראל ודי בעליונותו המספרית במטוסים, טנקים , בתותחים ובחיילים כדי להבטיח ניצחון. אין ספק שמידע זה היה גורם מכריע בתהליך קבלת ההחלטות של נאצר  (משה שמש , 2004).

 כבר ב17 במאי 1967 התקבלה החלטה מדינית עקרונית בקרב האליטה המדינית-הצבאית במצרים. את המהלך לסגור את המיצרים – שנאצר עצמו העריך שהוא מעלה את סיכויי המלחמה מ80 אחוזים ל100 אחוזים- ביצע נאצר כשהוא ער כאמור להשלכותיו, בין השאר מתוך הסתמכות כמעט עיוורת על הערכותיו של הפילדמרשל ( מושיר) עבד אל-חכים עאמר בדבר יכולתו של הצבא המצרי להתמודד מבחינה צבאית עם השלכותיה של ההחלטה  המדינית הזו ( אביחי כהן , 2016) .

סופו הטראגי של הידיד המשפיע : פילדמרשל עמאר , שהודח מתפקידו לאחר מלחמת ששת הימים, ניסה באוגוסט 1967 , לבצע הפיכת נגד עם 2000 קצינים מתומכיו . נתפס , ואולץ להתאבד.

מקורות המידע

משה שמש . דרכו של נאצר למלחמת ששת הימים , קריית שדה בוקר , 2004

זכי שלום . "דיפלומטיה בצל מלחמה : ישראל , ארה"ב ומצרים בשלביה הראשונים של תקופת ההמתנה, 14-23 למאי 1967 " , עיונים בתקומת ישראל, כרך 16 ( 2006) , עמודים 324-195.

אברהם בן צור , גורמים סובייטים ומלחמת ששת הימים , ספרית הפועלים , תל אביב , 1975.

אביחי כהן , גבולות ההרתעה , רסלינג , 2016 .

תקרית האון , 1967

עבד אל-חכים עאמר – ויקיפדיה

חברו הטוב של נאצר, מעריב, 17 בספטמבר 1967.

Moshe Gat .”

Nasser and the Six Day War, 5 June 1967: A Premeditated Strategy or An Inexorable Drift to War?” Journal  of Israel Affairs 

Volume 11, 2005 – Issue 4

 

 

 

4
· · · ·

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *