מאת: דנה ויילר-פולק, מערכת וואלה.
מישקה זילברשטיין נדד ביערות, הגיע לכפרים וברח מהם כשחש בסכנה, אך מהזאבים שביער – הוא לא פחד. "הם דאגו לי כפי שדאגתי להם", הוא מספר וממשיך לאסוף מידע על משפחתו.
שנת 2009. מישקה זילברשטיין, רעייתו עדינה וצוות צילום פולני מגיעים ליער על גבול פולין-בלרוס. הוא מביט לצדדים, בוחן את העצים המוכרים לצדם חי שלוש שנים וחצי. לפתע הוא נופל באחת לקרקע כאחוז אמוק, ומתחיל לאכול כל דבר הבא לידיו, כולל חול וצמחייה. "איבדתי את עצמי באותו רגע", הוא אומר היום. "אני חיה לצדו 58 שנה ומעולם לא ראיתי אותו ככה. לא היה עם מי לדבר באותו הרגע", משחזרת עדינה. "זה היה המקום הבטוח שלי – הבית שלי", הוא מסביר את מה שנראה בעיניו, כמובן מאליו.
זילברשטיין, בניגוד לרוב ניצולי השואה, לא עבר דרך מחנות ריכוז או השמדה. הוא לא ראה אנשים גוועים או נורים למוות לידן. אין לו מספר שחרוט על ידו והוא לא הריח את ריח המשרפות. זילברשטיין העביר את שנות המלחמה בבדידות קשה. ילד קטן, ללא שם או זהות, שמנסה לשרוד ביער ומבקש את מותו ברגעי ייאוש. החברה היחידה שהייתה לו היא להקת זאבים. את סיפורו פרסם זילברשטיין, בשנות ה-80 לחייו, בספר עליו עמל שלוש שנים ומאז מרבה להתראיין ולספר סיפורו לילדים, בני נוער וחיילים בארץ ובעולם. "רק כדי שידעו מה ילד יהודי עבר", הוא אומר.
מסע ההישרדות של ניצול השואה שגדל עם זאבים
ההצגת ילדים הזאב הטוב היא תקומתו…יהי זכרו ברוך
כתבה מרתקת ,,, חומר מקיף ,,,
מלא עיניין עושה חשק לקרא ולראות סרטים
מומלץ