מחתרות יהודיות בשנים הראשונות למדינה , ממחתרת צריפין ועד ברית הקנאים

3620

להלכה חוסלו המחתרות בשלהי מלחמת השחרור ,  אולם בשנת 1951 החל לגאות בארץ גל שני של מחתרות .

עם הקמת מדינת ישראל, בשנת 1948, היו שלא קיבלו את סמכות מוסדות המדינה, והמשיכו בדפוסי פעולה שירשו מהמחתרות שקדמו להקמת המדינה. ניסיונו של דוד בן-גוריון להקנות למדינה החדשה דפוסי פעולה ממלכתיים, שהביא לפירוק המחתרות, נתקל בקיצוניים, מימין ומשמאל, שהמשיכו את דפוסי המאבק מלפני קום המדינה גם לאחר תקומתה, וכנגד מוסדותיה הרשמיים, וזאת מתוך תחושה כי המדינה, למענה נאבקו, אינה מגשימה את התקוות שתלו בה, וכי הממסד החדש ההולך ומתגבש במדינה בוגד במטרות למענו נוסד.

במחצית 1951 נחשפה מחתרת דתית קיצונית " , ברית הקנאים , " ששרפה מכוניות ואטליזי טריפה , הטילה פצצה לבית קפה ואף תיכננה להניח פצצה בכנסת , במסגרת מאבק נגד גיוס בנות דתיות.

המחתרת הבולטת ביותר שנחשפה באותה שנה היתה "  מלכות ישראל "  (מחתרת צריפין ) שחבריה חלמו להקים אימפריה עברית בגבולותיהן ההיסטוריים של ממלכות יהודה וישראל . אנשי המחתרת , חברים מהפלגים הקיצוניים של לח"י , התאמנו בנשק והכינו סליקים . במשפטם הואשמו באיסוף חומר סודי ובביצוע מעשי אלימות נגד מוסדות קומוניסטיים ונציגויות של הגוש המזרחי.

הנשק הוסתר במערה

במלחמת העצמאות חזר יעקוב חרותי מלונדון והספיק להשתתף בניסיון הפריצה הכושל לעיר העתיקה בירושלים, במבצע משותף להגנה, לאצ"ל וללח"י. הוא סייע לחלץ תחת אש פצוע של ההגנה, מעשה שעמד לזכותו כשנעצר כעבור ארבע שנים והורשע בחברות בארגון טרור. לקראת סיום המלחמה ולאחר שאנשי לח"י התנקשו בירושלים בחיי מתווך האו"ם, הרוזן השוודי פולקה ברנדוט, הורה ראש הממשלה דוד בן גוריון לראש השב"כ איסר הראל לפרק את לח"י. רבים מחברי הארגון נעצרו והוחזקו בבית מעצר ביפו. לאחר בריחה המונית מהכלא הוקם בשבילם כעין מחנה מעצר בכפר הערבי הנטוש שייח' מונס מצפון לירקון ושם גויסו לצה"ל.

חרותי ומשפחתו התגוררו במשך כמה שנים בשייח' מונס. בשנים הראשונות לאחר המלחמה הוא היה פעיל בחוג שריכז סביבו אלדד ופרסם את כתב העת "סולם". ב-1952, אחרי הפגישה על הספסל בשדרה עם שמעון בכר, ידידו מהלח"י, שוב ירד חרותי למחתרת. "הרעיון היה של מלכות ישראל", הוא אומר, "אבל לא במובן שהשתרש, כאילו הכוונה להקמת מלוכה. זה התבסס על מושג שטבע אורי צבי גרינברג, שהיה בשבילנו משכמו ומעלה, ליתר דיוק מסולייתו ומעלה. פשוט הערצנו אותו. גם יאיר השתמש בביטוי. באנגלית למלה royalty יש משמעות של מלך בשר ודם ולמלה sovereignty יש משמעות של אדנות, ריבונות ממלכתית. אורי צבי ויאיר השתמשו במושג מלכות ישראל במובן של אדנות, ממלכתיות".

מטרת המחתרת היתה כפולה: לפגוע בנציגויות של ברית המועצות וצ'כוסלובקיה, במחאה על הדיכוי האנטישמי (משטרו של סטאלין הוציא להורג באוגוסט 1952 סופרים ואנשי רוח יהודים, ואילו בפראג הואשם בבגידה מזכיר המפלגה הקומוניסטית, רודולף סלאנסקי, שהיה ממוצא יהודי). המטרה השנייה היתה להגיב בירי ולהרוג חיילים של הלגיון הירדני כל אימת שאלה יירו על יהודים בירושלים המחולקת. חרותי ובכר, אמונים על עקרונות המידור והחשאיות, גייסו כמה עשרות מחבריהם לשעבר בלח"י והקימו גם ארגון של צעירים, מעין תנועת נוער.

"היינו עשרות בכמה רמות", אומר חרותי. "היו כאלה ששימשו מודיעים וסיפקו מידע. אחרים עשו מעשים פשוטים של העברת הודעות. היו כאלה שנתנו את דירתם לפגישה. אחרים סיפקו אוכל. והיו מעטים שיצאו לפעולות". לרשות הקבוצה עמדו נשק וחומרי חבלה שהסתירו אנשי לח"י במערות באזור ירושלים בתקופת מלחמת העצמאות.

" בספרו "ביטחון ודמוקרטיה" מייחס איסר הראל ל"מלכות ישראל" את הניסיון בנובמבר 1952 להניח מטען סרק ליד הצירות הצ'כוסלובקית בתל אביב, וטוען כי זו היתה פעולתה הראשונה של המחתרת. חרותי אומר שאת הפעולה ביצעו "בני הנוער", קבוצת הצעירים. פעולה אחרת היתה ירי אל עמדות הלגיון הירדני בירושלים.

"הירדנים ירו לעבר בית במוסררה והרגו אשה", אומר חרותי. "החלטנו להגיב. נסעתי לירושלים ויחד עם החברים מירושלים בדקתי את השטח וסיכמנו על הפעולה. חזרתי לתל אביב. אנשי ירושלים הוציאו נשק מהמערה וירו לעבר עמדה של הלגיון בעת חילופי משמרות. הירדנים מסרו על שני נפגעים. אני לא יודע אם הם נהרגו או נפצעו". חרותי טוען כי עד היום אינו יודע את זהותם של היורים. הוא ממשיך לשמור בסוד את שמות חבריו למחתרת, במיוחד אלה שלא נעצרו, אף שקצתם כבר אינם בחיים.

בניסיון נוסף להגיב בירי על ירי, הפעם על הכפר בית איקסא ליד ירושלים, נלכד יחזקאל מזרחי. שני ילדים ששיחקו ליד מערה מצאו בה כלי נשק ודיווחו למשטרה. זו הציבה מארב ולכדה את מזרחי כשבא להצטייד בנשק. הוא נחקר והודה בכוונתו, אך לא הסגיר את חבריו למחתרת. "הפעולות נגד הערבים נועדו לשבור את ההבלגה של המדינה", אומר חרותי. "מבחינה זו אני חושב שהצלחנו. אני חושב שבן גוריון הבין את הרמז. תוך זמן קצר ביותר הוקמה יחידה 101". זו, בפיקודו של אריאל שרון, החלה לבצע פעולות תגמול בגדה המערבית.

ארגון טרור יהודי

המחתרת המשיכה במבצעיה. בשעות הערב של 9 בפברואר 1953, במזג אוויר סוער וגשום, הונחה פצצה רבת עוצמה של כ-15 ק"ג בגן הצירות של ברית המועצות, בשדרות רוטשילד 46 בתל אביב. לבניין נגרם נזק רב. ברית המועצות הגיבה בזעם וניתקה את קשריה הדיפלומטיים עם ישראל. בעיני חרותי וחבריו הפעולה הצליחה מעל למשוער. בעיני ממשלת בן גוריון, הפיצוץ נתפש כאיום על עצם קיומו של המשטר הדמוקרטי בישראל. המאמצים ללכוד את האחראים הואצו.

ב-26 במאי לאחר חצות הצליחה משטרת ישראל ללכוד שני בחורי ישיבה מ"ברית הקנאים", כשברשותם חומרי נפץ. הם התכוננו לפגוע בבניין של משרד החינוך, במחאה נגד החינוך הממלכתי. ברשותם נמצאה גם רשימת החברים. אחד מהעצורים הדתיים היה חבר לח"י שהופקד על מחסן נשק של "מלכות ישראל". הוא זימר בחקירתו, והשב"כ והמשטרה הצליחו ביוני לעצור את רוב חברי המחתרת, ובהם המנהיגים חרותי ובכר. בישיבה מיוחדת ב-8 ביוני הכריזה הממשלה על "מלכות ישראל" ארגון טרור, מכוח הפקודה למניעת טרור.

"היה קל להיכנס למקום", משחזר חרותי את המבצע, "למרות שהוצב שם שוטר. נכנסנו מהצד האחורי לאחר שפרצנו במגזרי תיל את הגדר. השתמשנו במטען גדול ויכולנו להניח אותו איפה שרצינו. יכולנו לגרום לאבידות בנפש, אבל במכוון הנחנו אותו בגן, במרחק של עשרה מטרים מהבניין. המטרה היתה לבצע פעולת מחאה רצינית".

העצורים נשפטו בבית דין צבאי מיוחד שהוקם בפקודת הרמטכ"ל. בראש ההרכב ישב נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים, ד"ר בנימין הלוי, ש"חויל" לשם כך. בית הדין התכנס לישיבותיו במחנה צריפין ומכאן הכינוי "מחתרת צריפין", שדבק בקבוצה. "לא הודינו בכלום, סירבנו להכיר בסמכות בית דין צבאי לשפוט אזרחים", אומר חרותי.

התביעה לא הצליחה לקשור את הנאשמים לפיגוע בצירות הסובייטית והם הורשעו בחברות בארגון טרור ובהחזקת כלי נשק ואמצעי חבלה. בכר, שנמלט בזמן המשפט והסתתר זמן מה עד שנלכד שוב, נידון ל-12 שנות מאסר, חרותי לעשר שנים ויחזקאל מזרחי לחמש. על האחרים נגזרו תקופות מאסר קצרות.

Tzrifinmembers

בהעדר ערכאת ערעור שימש שופט בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, מעין "בודק" של גזר הדין. אגרנט, בחוות דעת חסויה, קבע כי חרותי ראוי להפחתה בעונשו, בין השאר משום שהציל פצוע בקרב על העיר העתיקה. אבל למען יראו וייראו המליץ לחון אותו מאוחר יותר. כעבור כשנתיים בכלא תל מונד שוחררו כל אסירי "מלכות ישראל", לאחר שקיבלו חנינה משר הביטחון פנחס לבון.

מקור וקרדיט : עיתון " הארץ" , יוסי מלמן , 2005

בצילום למעלה : חברי "מחתרת צריפין" ביום השחרור מכלא תל מונד, 1955. מימין: זאב ייבין, סוהר, יחזקאל מזרחי, יעקב בלומנטל, שמעון בכר, מנהל הכלא, יעקב חרותי וקצין הביטחון של הכלא.

ברית הקנאים

מלכות ישראל" לא היתה המחתרת היהודית היחידה שפעלה אז. בו-בזמן, וללא כל קשר, פעלה גם "ברית הקנאים", מחתרת של חרדים שעם חבריה נמנו מרדכי אליהו, שהיה כעבור שנים הרב הראשי לישראל ושלמה לורנץ, שהיה אחר כך יו"ר ועדת הכספים של הכנסת מטעם אגודת ישראל. "ברית הקנאים" מיקדה את פעולותיה נגד חנויות שנפתחו בשבת, או שמכרו בשר חזיר, ונגד מדיניות הממשלה לגייס בנות לצה"ל. מטרתה היתה לכפות את חוקי הדת היהודית ולהקים מדינת הלכה.

ברית הקנאים הייתה מחתרת יהודית דתית שפעלה בישראל בשנים 19511949 להקמת מדינת הלכה במדינת ישראל. המחתרת כללה כמה עשרות צעירים דתיים, נערים ונערות. חברי המחתרת גנבו נשק וחומרי נפץ, ביצעו פעולות כנגד רכוש של מחללי שבת ומוכרי טרפות, ונעצרו לאחר שנכשלה מזימתם להטיל בכנסתפצצת עשן בעת דיון על גיוס נשים לצה"ל.

מעצרם של חברי המחתרת העלה לסדר היום הציבורי נושאים של יחסי דת ומדינה ויחסי דתיים וחילוניים, אך גם נושאים של יחס ראוי לעצירים, ושימוש בכללי המעצר המנהלי על מנת לאכוף את החוק על תנועות פוליטיות ודתיות קיצוניות.

שניים מחברי הקבוצה הגיעו לימים למשרות ציבוריות משמעותיות במדינת ישראל: הראשון לציון הרב מרדכי אליהו וחבר הכנסת שלמה לורינץ  (בצילום למטה , משנת 1954)Shlomo_lorentz

פעולות הטרור שביצעה "ברית הקנאים" החלו עוד בשנת 1949, וכפי הנראה בוצעו על ידי חברי המחתרת כבודדים.‏  חברי המחתרת, צעירים דתיים מירושלים, חלקם קשורים בעבר בפלג דתי של לח"י‏, היו קשורים במספר התארגנויות מסוג זה שפעלו בו זמנית בכינויים כ"ברית הקנאים", ו"המחנה", "ארגון לוחמי יהדות" ו"בני פנחס".  ראשיתה ה"רשמית" של "ברית הקנאים" במפגש של חמישה מצעירים אלו בחול המועד פסח בשנת 1950. מנהיגי ההתארגנות ויוזמיה היו הרב מרדכי אליהו, אליהו רפול ויהודה רידר.‏ לפי דברי מיכאל בר-זוהר, פעולות המחתרת אושרו בידי הרב צבי פסח פרנק.

הארגון מנה כ-35 חברים גברים, שחולקו לחוליות בנות שישה חברים,  וכן תא של נשים שכונה "תא יהודית" שעסק בעיקר בהשגת ידיעות. הרב מרדכי אליהו, שכינה עצמו "יאיר", היה גובה 5% (בלשונם: חצי מעשר) ממשכורתם של החברים, ובכסף רוכש נשק גנוב. אליהו היה מקבל חברים חדשים, מראיין אותם, ומחתים אותם על שאלון שנשא את הכותרת "איגוד דתי ספורטיבי של חיילים משוחררים ולאחר מכן היה המועמד מושבע בבית כנסת בטקס חשאי.

ב-14 במאי 1951 נערך בכנסת דיון בנושא הרגיש של גיוס בנות לצה"ל. לקראת דיון זה החליטה המחתרת להשליך פצצת עשן לאולם המליאה. יהודה רידר הכין פצצה מקופסת סיגריות אנגליות עשויה מפח, לתוכה הכניס פילם וקפצונים לשם הרעש. בקופסה ניקב חור על מנת שהעשן יצא ממנה וימלא את האולם. את התערובת היה אמור להדליק באמצעות סיגריה, ולהשליכה אל הכנסת בעת הדיון.  הכנסת שכנה אז בבית פרומין בירושלים ומקור החשמל הגיע ממלון עדן הסמוך. בעת זריקת הפצצה, היה אמור פעיל נוסף, בשם נח וורמסר, לנתק את זרם החשמל אל הכנסת, ולשם כך הצטייד במוט ברזל, בו אמר לפרוץ את הדלת שליד השנאי לפעולה זו ניתן הכינוי המחתרתי "מבצע כלה".

השב"כ ידע מראש על הפעולה, ואיסר הראל נפגש עם יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק והזהירו מפני המתרחש. הראל הבהיר לשפרינצק כי יש חשיבות לתפיסת המבצעים בעת המעשה, וכי עליו להמשיך בישיבה ולהמתין עד שאיש המחתרת ינסה להשליך את הפצצה, וייתפס על ידי אנשי שירות הביטחון.

הישיבה הייתה סוערת, ובקהל נמצאו רבים שקראו קריאות גנאי. שפרינצק חש מאוים וחרד בעת הישיבה, ולכן נעל אותה לפני זמנה, ובטרם היה ספק בידי רידר להתחיל בפעולת הטלת הפצצה.‏  רידר יצא מן הבניין, פגש בוורמסר שנמצא ליד מלון עדן, ומסר לו כי הישיבה בוטלה, וכי הפעולה נדחתה למועד בלתי ידוע. הוא מסר לו את הפצצה על מנת שיחביאה בביתו עד לפעולה הבאה.

מעצר חברי מחתרת "ברית הקנאים"

מיד לאחר כישלון הפעולה, החליט הראל כי אין להמתין עוד, והורה על מעצר אנשי המחתרת. בגל מעצרים שנערך בימים שלאחר מכן נעצרו 40 חברי המחתרת, בהם שתי נשים,  עשרים מהחברים נעצרו במעצר מנהלי לפי תקנה 111 לתקנות ההגנה (שעת חירום), שהופעלה בפעם הראשונה מאז הפעולה כנגד הלח"י בעקבות רצח ברנדוט.

בחיפושים שנערכו במוסדות חינוך בהם למדו חברי המחתרת (ובמיוחד ב"מדרשת סיני" בה נמצאו אליהו, רידר ורפול) נתגלה מחסן של נשק ותחמושת שכלל 2 תת מקלעים מסוג סטן, שלושה אקדחים, מחסניות של טומי גאן, 1,764 כדורים מסוגים שונים, 6 רימוני יד מסוג מילס, נפצים, חומרי נפץ וכן ארגזים מלאים בבקבוקי מולוטוב וחומרים להכנת פצצות תבערה.‏ כן נמצאו בחיפוש מסמכים הקשורים לפעילות המחתרת, וכמות של 277 גרם חשיש.‏[

במסיבת עיתונאים שנערכה לאחר מעצר חברי המחתרת, בנוכחות מנכ"ל משרד ראש הממשלהאהוד אבריאל, אמר ניצב לוי אברהמי, מפקד מחוז ירושלים של המשטרה, כי "הנני רואה כאחד הפשעים החמורים ביותר שבוצעו אולי מאז קום המדינה בנסיון שנעשה שלשום בערב לחבל בכנסת ואולי גם באנשיה.

המדינה עוד רחשה בשל מעצרם של חברי מחתרת "ברית הקנאים", שבאמצעים אלימים ביקשה לכונן מדינת הלכה בישראל, כאשר שלושה מעצורי הפרשה ששוחררו ביקשו לכנס מסיבת עיתונאים ב-24 במאי 1951. שלמה לורנץ, בן 32, י. סירוקה, בן 31, וישראל שדמי, בן 26, קראו לעיתונאים כדי לספר "על היחס לעצורים, שבבית הסוהר בירושלים היה הוגן וטוב ואילו במחנה המעצר בג'למי ?הצטיין בהתעללות והשפלה'".

יחסה של המשטרה אל העצורים עורר סערה ציבורית, שבדיעבד נראה כי הייתה גדולה אף מהסערה שעוררו מעשי המחתרת. הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לחקירת ההאשמות שהעלו העצורים כלפי המשטרה, בראשות חברת הכנסת חנה למדן ובה היו חברים גם חברי הכנסת יוחנן באדרהרצל ברגרדוד הכהןזרח ורהפטיגאידוב כהן ויוסף ספיר. הוועדה מצאה כי ההתנהגות כלפי העצורים הייתה "בניגוד לחוק, פוגעת בעצורים ובכבוד האדם, במקרים רבים בלתי הוגנת ומשפילה",

דעיכת המחתרות היהודיות

מעשי המחתרות האלימות בעלות האופי הקיצוני-דתי, המשיכו במהלך השנים 1951 – 1953, עד שגוועו בעקבות פעילות השב"כ ושינוי האווירה הציבורית. נראה כי גם במחתרת "מלכות ישראל" המכונה "מחתרת צריפין" היו חברים בהתארגנויות "המחנה" ו"ברית הקנאים "מלכות ישראל" פורקה על ידי השב"כ בשנת 1953 והוכרזה "ארגון טרור".

אנשי "ברית הקנאים" זכו להגיע לעמדות מפתח במדינה. מרדכי אליהו היה לדיין, ולאחר מכן מונה לראשון לציון – הרב הספרדי הראשי במדינת ישראל. הוא נחשב לאחד ממנהיגיו החשובים של הזרם הדתי לאומי, עד מותו בשנת 2010. שלמה לורינץ (שלא הועמד לדין על חברותו ב"ברית הקנאים" והיה ככל הנראה הגורם שהסגיר בחשאי  לשב"כ  את חברי המתרת ) היה לחבר הכנסת עוד בשנת 1951, שבועות ספורים לאחר שחרורו מן המעצר, וכיהן בכנסת ברציפות עד לשנת 1984. לורינץ כיהן בתפקיד יו"ר ועדת הכספים של הכנסת.

לורנץ כיהן בכנסת ברציפות מ-30 ביולי 1951 ועד ל-23 ביולי 1984. למרות שהיה שייך לזרם הליטאי והיה שותף בהקמת המפלגה הליטאית "דגל התורה", הוא עצמו נשאר חבר ב"אגודת ישראל". עם סיום כהונתו מונה לורנץ ליושב ראש המועצה המייעצת של בנק ישראל.

..לימים התבטא הרב אליהו באשר לברית הקנאים במילים – "אני מודה בטעות שעשיתי […] את דעותיי לא שיניתי, אבל הדרך שבחרתי ללכת בה אז הייתה בהחלט מוטעית".‏

מקור וקרדיט : וויקפדיה בעברית , ברית הקנאים – ויקיפדיה

 מקורות המידע

מיכאל בר-זוהר, בן – גוריון [ב], 1987 , הוצאת מגל בע"מ  .

מיכאל בר זוהר, "הממונה", הוצאת ויידנפלד וניקולסון, ירושלים 1970
 יוסי מלמן , עיתון "הארץ" , 12 לינואר 2005

 ברית הקנאים – ויקיפדיה

שלי לוי, יונתן ארליך, ‏אלימות פוליטית מצד יהודים בישראל, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 17.8.05 (אלימות פוליטית מצד יהודים בישראל – אתר הכנסת)

שלמה לורינץ – ויקיפדיה

 מלכות ישראל – ויקיפדיה

יעקב חרותי – ויקיפדיה

 אברהם דסקל, התנהגות אופוזיציונית חוץ פרלמנטרית בראשית המדינה, ברית קנאים ומלכות ישראל, עבודת מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן, תש"ן.

1
· · · · · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *