ברזיל מזכירה לישראלי הממוצע כדורגל, קרנבל, חופי ים ומוזיקה קצבית. אך בהיסטוריה היהודית יש לברזיל תפקיד חשוב ונשכח: היא הייתה שער הכניסה של היהודים לעולם החדש. בית הכנסת הראשון בעולם על אדמת אמריקה כולה נבנה בברזיל, בעיר רסיפה, עוד בשנת 1636.
רק שמונה עשרה שנה מאוחר יותר, הגיעה קבוצת יהודים אל ניו-אמסטרדם, היא ניו יורק של היום. השאר, כמו שאומרים, היסטוריה. אותם יהודים שהגיעו לניו יורק היו לא אחרים מאשר יהודי רסיפה, שעזבו את המקום יחד עם השליטים ההולנדים – מאימת האינקוויזיציה. אבל לכך עוד נגיע בהמשך.
בני אנוסים בפורטוגל
כשמלך פורטוגל ראה את אמונתם ועיקשותם של היהודים שבחרו בעזיבת הממלכה על פני התנצרות, הוא הפך את הגירוש להמרת דת כפויה, מה שכונה אז "הטבלה בעמידה". המומרים ההם, שהיו "נוצרים חדשים", עשו כל מה שביכולתם כדי להבטיח המשך לשורשיהם היהודיים והעבירו את זהותם בסוד מדור לדור, על אפה וחמתה של האינקוויזיציה. רבים שילמו מחיר כבד על נאמנותם ליהדות, אך רבים אחרים הצליחו להעביר את סוד יהדותם עד ימינו אנו.דוגמה אופיינית לכך היא הקהילה בבלמונטה (Belmonte), ששמרה על מנהגיה ועל רגש השתייכותה ליהדות, עד שבשנת 1989 שבה בגלוי אל חיק היהדות ההלכתית.
בני אנוסים בברזיל
כשדלתות 'העולם החדש' נפתחו בפני האנוסים, מאז המאה ה-15, היוותה ברזיל יעד קוסם ומפתה לאנשים בעלי יוזמה, כארץ אשר רבות בה ההזדמנויות לשיפור רמת החיים. בנוסף, ברזיל נתפסה כסביבה ליברלית באופן יחסי, אשר תקבל בהבנה ותאפשר שיבה לחיים יהודיים גלויים ומלאים, זאת בשונה מספרד ופורטוגל אשר נשלטו על ידי האינקוויזיציה. ”אנשי המדינה“, כך כונו היהודים הפורטוגזים, השתתפו במשך מספר דורות בצורה פעילה בהתיישבותה ופיתוחה של ברזיל ותפסו עמדות בכירות בכל התחומים. אף על פי כן, ידי האינקוויזיציה הארוכות הגיעו בסופו של דבר גם לקולוניות החדשות, אך עובדה זו לא מנעה מהנוצרים החדשים להמשיך לקיים בסתר את מסורת אבותיהם. משפחות רבות שמרו על מנהגים ומסורות יהודיים, ביחד עם זהות יהודית חזקה. מטען רב זה עבר מדור לדור, עד ימינו אנו
יהודים החלו להתיישב ברסיפה (Recife) החל משנת 1500. באותה תקופה הייתה העיר בירת המושבה הפורטוגזית פרנמבוקו. ראשוני היהודים היו אנוסים, אשר נשלחו – לצד אסירים ופושעים – לפתח את המושבה החדשה. היהודים, אשר ראו בכך הזדמנות כלכלית ודרך להתרחק מעט מעין האינקוויזיציה, קיבלו את הגזרה בעין יפה ותוך פרק זמן קצר פיתחו את האזור והפכו אותו למרכז משגשג לגידול קני סוכר. היהודים הצליחו לפתח תחומי כלכלה רבים באזור צפון ברזיל ובהם יצוא סוכר, כספים ובורסה, ואספקת עבדים מאפריקה. הם הפכו לכוח כלכלי ומסחרי מרכזי ביותר.
כאשר היהודים גילו את היבשת החדשה ואת המאפיין שלה, החלו שאלות שונות ביחס לחיים היהודים בעולם החדש. השאלה ההלכתית הראשונה נשלחה מרסיפה במאה ה-16 לרב חיים שבתאי בשלוניקי. השאלה התייחסה לעיתוי אמירת 'ותן טל ומטר' בתפילה, לנוכח האקלים הטרופי השורר במקום, הנמצא מעט דרומית לקו המשווה.
תקוותם של האנוסים שיוכלו ליהנות בברזיל מחיים יהודיים שקטים לא התממשה בקלות. כבר בשנת 1580, החלה "ביקורת" של האינקוויזיציה על הנעשה בברזיל ונשלחו פקחים לבדוק את מצבם של הכופרים בדת הקתולית. האנשים שנמצאו כופרים בעיקר, וביניהם גם יהודים ואנוסים, נשלחו להישפט בליסבון בפורטוגל, וכאשר נמצאו אשמים, קבלו את עונשם במקום ולא חזרו לחיק משפחתם.
ההולנדים באים – והולכים
בשנת 1630 כבשה הולנד (הפרוטסטנטית) את המושבה, והיהודים נשמו לרווחה . משפחות יהודיות נוספת הגיעו מאמסטרדם כדי לבנות כאן חיים חדשים ואנוסים רבים החליטו לאמץ מחדש את דת אבותיהם. הקהילה שגשגה, ומנתה באותם ימים כארבעת אלפים איש, כמעט כולפ יהודים מהולנד ואנוסים מאזור רסיפה.
היהודים החלו להתארגן ולבנות חיי קהילה כפי שהיו רגילים בפורטוגל ואמסטרדם. הם בנו את בית הכנסת "צור ישראל" – הראשון אשר נבנה בעולם החדש, וכן תלמוד תורה וישיבה בשם "עץ חיים". גם רב הביאה הקהילה למקום: ר' יצחק אבוהב דה פונסקה, שהגיע לרסיפה בשנת 1642. הרב אבוהב היה דמות מוכרת באמסטרדם, בן למשפחה של אנוסים אשר חזר ליהדות ונהיה לרב. למעשה הרב אבוהב היה גם הרב הראשון ביבשת אמריקה.
בשנים האחרונות נערכו חפירות ארכיאולוגיות בבית הכנסת העתיק ברסיפה והוא זכה לשיפוץ מרשים על ידי הקהילה היהודית ומשפחת ספרא מברזיל. בתחתית בית הכנסת התגלה גם מקווה טהרה.
הוא מהווה כיום אבן שואבת לתיירים, אך גם הקהילה היהודית המקומית מקיימת בו תפילות שבת.
בתקופה בה נבנה בית הכנסת, כאשר ידם של היהודים היתה על העלינה, נקרא הרחוב "רחוב היהודים". לימים, כששבו הפורטוגזים ועמם הכנסייה הקתולית, שונה שם הרחוב ל"רחוב ישו הטוב" – וכך הוא נקרא עד היום. אפשר שזה בית הכנסת היחיד בעולם, השוכן ברחוב הנושא את שמו של ישו…
בשנת 1654 הפורטוגזים חזרו לכבוש את רסיפה מידי ההולנדים. לנוכח המצור הפורטוגזי נלחמו ההולנדים והיהודים כתף אל כתף, אך הפסידו במערכה. חופש הדת אליו התרגלו היהודים במשך 24 שנות השלטון ההולנדי נעלם בן רגע, והיהודים החליטו לנטוש את המקום ולשוב עם ההולנדים לאמסטרדם.
שלושה חודשים נתן השלטון החדש ליהודים כדי לעזוב את העיר. העוזבים פנו לארבעה נתיבים שונים, שכל אחד מהם היה ראשיתה של היסטוריה יהודית חדשה. רבים שבו להולנד ביחד עם רב הקהילה הרב אבוהב; אחרים עזבו לאיים הקרביים (קורסאו, ברבדוס, ג'מייקה) ובנו שם קהילות חדשות. בקורסאו בנו המהגרים מרסיפה דגם בית הכנסת ספרדי-פורטוגזי לפי תבניתו המדויקת של בית הכנסת הספרדי פורטוגזי באמסטרדם
קבוצה שלישית הרחיקה עד ניו אמסטרדם בצפון אמריקה, וייסדו שם את ראשיתה של הקהילה היהודית בניו יורק ובצפון אמריקה כולה. אמנם, היהודי הראשון שהגיע לאמריקה היה לואיס דה טורס, שהיה מתורגמן המשלחת של קולומבוס ונשאר לגור במקום. אולם הקבוצה הראשונה של יהודים היתה זו הרסיפה, שנחתה בנמל ניו אמסטרדם ההולנדית בשנת 1654. במשך השנים הגיעו עוד יהודים מאנוסי ספרד לניו אמסטרדם והקהילה הלכה והתרחבה עד אשר הקימו את בית הכנסת הראשון בניו יורק, "שארית ישראל".
יהודים אחרים לא יצאו מגבולות ברזיל, אלא פשוט התרחקו מהעיר רסיפה ומבית הכנסת והמשיכו להתגורר בכפרים, בהרים, ובאזורי ספר מרוחקים כדי לשמור את יהדותם בסתר.
ואכן, אזור צפון מזרח ברזיל, ה"נורדסטה" בפורטוגזית, ידוע כאזור המלא בצאצאי אנוסים. רובם גדלו וגרים עד היום בכפרים קטנים ומרוחקים, מנותקים מהעולם ולעיתים מציביליזציה. עד היום, המבקר בכפרים אלו ימצא משפחות רבות ולעתים כפרים שלמים השומרים על מנהגים יהודיים מובהקים המלמדים ללא ספק על היותם צאצאי יהודים. המנהגים משונים לעתים, שכן הם נשמרים לצד הדת הנוצרית – ולעתים אף ללא ידיעה שמדובר על מנהגים יהודיים או על מצוות.
מקורות המידע
ברזיל – רסיפה / הרב אליהו בירנבוים
סמבה-טיון
במקום שאין אנשים " מנהיגותן של הנשים בעולם האנוסים
מה הביא להתפוררות הקהילות הסודיות
בתי בקרה לפני כחודשיים בברזיל, במהלך טיול לאורך החוף המזרחי, נתקלה בבית הכנסת ברסיפה. היא צלמה עבורי את התמונות הבאות, וספרה לי שהיא וחברתה התקבלו מאוד יפה (כיון שהן הגיעו מישראל), והוזמנו לחגוג עם הקהילה את חג השבועות.ה
על סיפור האנוסים מרסיפה לא שמעתי עד אז. לכן , עניין אותי מאוד מה שפרסמתם.
.