לקט צילומים היסטוריים מס' 34 עם תחקירים היסטוריים

534

הדרכון הפנימי בברה"מ

ב1937 החליטו הסובייטים על הנהגת דרכון פנימי . צעד זו שניזום ע"י הנקו"ד על מנת לשכלל את ניטור אחרי אזרחים שעלולים לסכן את הסדר במדינה , הפך עד מהרה לנחלת הכלל בברית המועצות ובוטל רק בשנת 1990 .

החוק משנת 1937 בברית המועצות חייב כל אזרח ללכת עם דרכון פנימי, בו נרשמו כל פרטיו האישיים, כולל כתובת מגוריו העדכנית. מי שעבר דירה, היה חייב לעדכן את מקום מגוריו החדש. כל מעבר לעיר אחרת חייב אישור מינהלת הנקו"ד ורישום בדרכון הפנימי.

Internal passport – Wikipedia

Passport system in the Soviet Union – Wikipedia

The Soviet Internal Passport System – jstor

הקשר בין עמדות מלחמת העולם הראשונה באמצעות כלבים  

A dog leaps over an allied trench to deliver a message – 1917

לאורך ההיסטוריה האנושית שימשו כלבים את האדם במלחמותיו ביעילות, במגוון תפקידים שהועידו להם, בהתאם למאפייניו של שדה הקרב: תקיפה, שמירה ואבטחה; הובלת ציוד, תחמושת ולוחמים פצועים ומתים; ובמלחמת העולם הראשונה במיוחד , העברת הודעות בשדה הקרב.

מלחמת העולם ה-1 הייתה בעלת אופי ייחודי מבחינת אופן הלחימה, שכלל שהייה ממושכת בעמדות סטטיות ותנועה מועטה מחוץ לקווים. החיילים היו שרועים כפופים בחפירים, פנים אל פנים, כאשר קרבות אכזריים ניטשים מדי פעם, רק כדי לכבוש שטח קטן נוסף. בין הלוחמים נפרשו אזורים נרחבים ללא נפש חיה, שבעיקר בהם, לרוב בחסות החשכה, פעלו הכלבים והשיגו את גדולי הישגיהם.

בשל אופייה הסטטי המיוחד של מלחמת העולם ה-1, הייתה חשיבות גדולה במיוחד לתקשורת, שבוצעה באמצעות טלפונים או חיילים שהעבירו הודעות בין המפקדים. כשהתקשורת לא התאפשרה, עזרו הכלבים להשלים את החסר על ידי העברת הודעות בעצמם.

כך, בבלגיה, גדוד שלם איבד קשר עם המפקדה הראשית לאחר שהגרמנים ניתקו את קווי הטלפון שלו. כלב ההודעות של הגדוד הציל את החיילים; הוא הצליח לחמוק בעיצומו של קרב ולהעביר הודעה למפקדה הראשית, שכללה את מיקומו של הגדוד ואת הצורך הדחוף שלו בתגבורת. כוחות התגבורת שהגיעו כתוצאה מההודעה שהועברה על ידי הכלב מנעו את מחיקתו המוחלטת של הגדוד.

מאוחר יותר, במלחמת העולם ה-2, כתוצאה מפיתוחה של תקשורת אלחוטית, בוטל כמעט לחלוטין הצורך בכלבים כמעבירי הודעות.

ראו גם :

גיבורים שנשכחו: כלבים במלחמות האדם

קרבות בשטח בבנוי בהתקדמות האמריקאיים בגרמניה במלחמת העולם השנייה

חיילים של הארמיה השלישית של ארה"ב מתקדמים בעיירה הגרמנית Blankenhain בקרבות קשים בשטח בנוי .

בצילום ניתן לראות חייל גרמני הרוג על המדרכה בין שני חיילים אמריקאיים . אפריל 1945.

כוחות הס.ס  וגם גדודי הוורמאכט גילו התנגדות רבה בגזרה זו , אך הגדודים של גנרל פאטון פיתחו טקטיקות יעילות של לוחמה בשטח בנוי.

צלף רוסי נתפס ע"י הכוחות של פינלנד 1944

מלחמת ההמשך ( 5 ביוני 1941 – 19 בספטמבר 1944) הייתה אחת משתי המלחמות בין ברית המועצות לפינלנד במהלך מלחמת העולם השנייה.

מלחמה זו נקראת כך על ידי הפינים על מנת להדגיש את העובדה כי היא המשכה של מלחמת החורף. לעומת זאת, הרוסים רואים את המלחמה כחזית של המלחמה הפטריוטית הגדולה. מעשי האיבה בין המדינות הסתיימו בספטמבר 1944 והמלחמה הסתיימה רשמית בחוזה פריז (1947).

ב-9 ביוני 1944 (שלושה ימים אחרי תחילת מבצע אוברלורד) פתחו הסובייטים במתקפה גדולה על הפינים באזור ימת לדוגה. הסובייטים התקדמו 21.7 ק"מ והתעורר חשש לשלומה של פינלנד. ב-28 ביוני כבשו הסובייטים בחזרה את פטרוזבודסק. שר החוץ הגרמני, יואכים פון ריבנטרופ, בא בהצעה לפינים לפיה גרמניה תספק לפינים נשק אנטי-טנקי מודרני (לפינים לא היו כלי נשק כאלו) כנגד המתקפה הסובייטית בתמורה להצהרה פינית שלא לשאת ולתת עם ברית המועצות. ב-26 ביוני 1944 הצהיר נשיא פינלנד ריסטו רייטי הצהרה שכזו. היטלר שלח לפינלנד 59 תותחי סער מסוג שטאג סימן 3 ויחידת מטוסים של הלופטוואפה.

בתחילת יולי 1944 הצליחו הפינים לבלום את הסובייטים בקרב טאלי-איהנטלה בעזרת הסיוע הגרמני, למרות עליונות מספרית וחומרית של הסובייטים. הפינים נסוגו 100 ק"מ אך הסובייטים כבר גנזו את הרעיון לכיבוש פינלנד. פתיחתו של מבצע אוברלורד והנחיתה בנורמנדי גרמו לסובייטים לחשוב כי מוטב לרכז את כוחותיהם בכיבוש מזרח ומרכז אירופה לפני שבעלות הברית המערביות יעשו זאת. מהצד השני הפינים כבר מאסו במלחמה והרמטכ"ל מנרהיים חזר ואמר שאם אסטוניה תכבש על ידי הסובייטים, יפסיקו הפינים בלחימתם – זאת כיוון שאסטוניה יכולה הייתה לשמש בסיס מצוין לתקיפות ימיות ואוויריות נגד פינלנד. ב-19 בספטמבר 1944 נסוגו החיילים הגרמנים מאסטוניה. ב-4 בספטמבר הכריזו הפינים על הפסקת אש וב-19 בספטמבר נחתם הסכם שביתת נשק בין ברית המועצות פינלנד.

ספינת האוויר הינדבורג טסה מעל ברלין במהלך האולמפיאדה ב1936

The Hindenburg flies over Berlin during the 1936 Olympics

ב-1 באוגוסט 1936 הופיעה  ספינת האוויר הינדבורג  (הצפלין LZ-129, הינדנבורג ) בטקס הפתיחה של האולימפיאדה בברלין וטסה מעל האצטדיון עם הדגל האולימפי, כאות להגעתו של הקנצלר הגרמני אדולף היטלר למקום.

ספינת האוויר הינדבורג  (הצפלין LZ-129, הינדנבורג ) נבנתה בשנת 1935, וטסה לראשונה במרץ 1936. גופה נבנה מאלומיניום, אורכה היה 245 מטר (פי עשרה מספינת אוויר ממוצעת), וקוטרה היה 41 מטר. היא הכילה 200,000 מטר מעוקב של גז מימן, ב-16 תאים נפרדים. היא הונעה בארבעה מנועי דיזל מתוצרת חברת מרצדס-בנץ, בעלי הספק של 1,200 כ"ס כל אחד. מהירותה המרבית הייתה 135 קמ"ש. היא נשאה 61 אנשי צוות, ו-50 עד 72 נוסעים.

הספינה תוכננה להכיל גז הליום, אך בעקבות סירובה של ארצות הברית למכור הליום למדינות זרות, היא מולאה במימן – גז דליק ביותר. אמצעי הבטיחות הרבים שהורכבו בה, איפשרו את התקנתו של חדר עישון מדוחס אוויר.

במהלך שנת 1936, השנה הראשונה להפעלתה, הספינה נשאה כ-2,800 נוסעים וכ-160 טון של מטען. היא טסה עשר פעמים לארצות הברית, ושבע פעמים לברזיל. ביולי 1936 רשמה שיא, כשהשלימה חצייה כפולה של האוקיינוס האטלנטי בפחות משישה ימים. ב-1 באוגוסט 1936 הופיעה בטקס הפתיחה של האולימפיאדה בברלין וטסה מעל האצטדיון עם הדגל האולימפי, כאות להגעתו של הקנצלר הגרמני אדולף היטלר למקום.

הנחיתה האחרונה

ב-6 במאי 1937, הספינה הגיעה לבסיס חיל הים האמריקני בלייקהרסט שבניו ג'רזי, בסיום הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה של שנת 1937. האירוע המיוחד משך עיתונאים רבים – לרבות צלמים וצוותי הסרטה. הקריין הרברט מוריסון שידר את האירוע בשידור מושהה ברדיו, בדיווח שזכור כאחד מהרגעים ההיסטוריים בתולדות הרדיו והעיתונות האלקטרונית כולה.

בעת ניסיון הנחיתה בשעה 19:21 החלה הספינה לבעור, ותוך פחות מדקה היא נשרפה לחלוטין. בשריפה נהרגו 13 נוסעים, 22 אנשי צוות וחייל אחד מצוות הקרקע. 23 נוסעים ו-39 אנשי צוות אוויר נותרו בחיים.

הגורם להצתה היה ככל הנראה ניצוץ של חשמל סטטי, אך הנסיבות המלאות של השריפה שנויות במחלוקת – ממשלת גרמניה טענה כי גז המימן היה החומר הראשון שבער, וחוקרים אחרים טענו כי בד דליק בער ראשון.

עדויות שנאספו לאחרונה מצביעות, כי פנייה חדה שביצע קברניט הספינה גרמה להינתקות של מיתר בשלד הספינה, שכתוצאה מהמתיחות שלו קרע את דופן הספינה בדומה לאפקט של הצלפת שוט. כתוצאה מכך השתחרר גז מימן לאוויר.

ספינות אוויר נוטות להיטען בחשמל סטטי במהלך הטיסה, אך המטען מתחלק בצורה שווה בכל הספינה. עם הורדת כבלי העגינה הרטובים, הפוטנציאל החשמלי על השלד המתכתי התאפס. הפוטנציאל על חלקי הספינה הלא מתכתיים עם זאת, לא התאפס מיד, ובבקשו את הדרך המהירה ביותר להתאפס, ניצוץ נע בין גוף הספינה (הלא מתכתי) לשלד הספינה (המתכתי), תוך שהוא מצית את המימן הדולף.

אף שספינות האוויר נחשבו לאמצעי תחבורה בטוח מאוד מבחינה סטטיסטית (ורוב התאונות שלהן אירעו בגלל מזג אוויר גרוע) – הכיסוי התקשורתי הרחב של התאונה, לרבות סרטי הצילום ושידור הרדיו, הוביל לירידה חדה מאוד בביקוש לטיסה בספינות האוויר. למעשה, התאונה סימלה את קץ העידן של ספינות האוויר כאמצעי תחבורה עיקרי, ואת המעבר לעידן הטיסה במטוסים.

חיילי המארינס האמריקאיים נלחמים ברחובות סיאול במלחמת קוריאה

US Marines fighting in the streets of Seoul

המלחמה שאין לה סוף פרצה כשצפון קוריאה פלשה לדרום בניסיון לאחד את המדינה – מושבה יפאנית משוחררת שחולקה ב-1945 בין שתי המעצמות המנצחות במלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות.

ב-25 ביוני 1950, בשעה 4:00 לפנות בוקר, פתחו כוחות קוריאה הצפונית באש מרוכזת מכ-1,000 תותחים, והמשיכו במתקפה נרחבת על קוריאה הדרומית. תוך זמן קצר היה ברור כי היתרון של קוריאה הצפונית בנשק וציוד יביא להשמדת צבא קוריאה הדרומית, שהחל לנוס על נפשו במהירות. עיר הבירה של קוריאה הדרומית, סיאול, נכבשה שלושה ימים מפרוץ המלחמה, והכוחות הצפון קוריאניים החלו שועטים לדרום חצי האי.

הפולשים מצפון קוריאה כמעט הצליחו לסלק מחצי האי את הכוחות הדרום קוריאניים והאמריקאיים החלשים. אך ארה"ב שלחה תגבורות, הלמה בצפוניים ופלשה עמוק לתוך צפון קוריאה. אז, בסוף 1950, התערבה סין הקומוניסטית ו"צבא העם" הענק שלה אילץ את האמריקאים והדרום קוריאנים לסגת למרכז חצי האי, שם ניהלו הצדדים, בשנתיים הבאות, קרבות עקובים מדם על פיסות קרקע קטנות. הקרב הסתיים במבוי סתום ובשביתת נשק ביולי 1953: לא הסכם שלום, אלא מלחמה בהמתנה.

נחיתה אמפיבית באינצ'ון 

ב1950 גנרל דאגלס מקארתור העלה רעיון נועז שעיקרו נחיתה אמפיבית באינצ'ון. תחילה דחו ראשי המטות את התוכנית, שכן נראה כי אינצ'ון הייתה אתר גרוע לנחיתה אמפיבית – מקום צפוף, החסום באי טבעי קטן במרכז המעגן, קל למיקוש וקל לחסימה, אשר אש תותחי אויב המטווחת היטב תוכל להשמיד בנקל כל כלי שיט המתקרב אליו; ואם לא די בכך, היה זה אחד המקומות בעלי נתוני הגאות והשפל הגבוהים בעולם. למעשה, בכל הנותר משנת 1950, היו רק שלושה תאריכים בהם הגאות תהיה מספקת על מנת להכניס אוניות לנמל זה.

מקארתור רצה לבצע את המתקפה ב-15 בספטמבר 1950, התאריך הראשון מבין השלושה, אולם הגאות הראשונה בתאריך זה הייתה לפני זריחת החמה, ואילו השנייה באותו היום הייתה לאחר שקיעת השמש. פירוש הדבר היה, כי הכוחות יאלצו לנחות בשני שלבים, כאשר הכוח הראשון ייאלץ להסתדר בעצמו מספר שעות רב ללא כל יכולת סיוע או חילוץ.

משלחות רבות נשלחו ליפן על מנת לשכנע את מקארתור כי יש לזנוח רעיון זה, וכי במקרה הצורך ניתן יהיה להעתיקו למעגן אחר, דרומית לאינצ'ון ובמרחק 160 ק"מ מפוסאן. אולם מקארתור טען כי מבצע כזה לא יהיה שווה דבר, שכן לא יאגף את הכוחות הצפון קוריאניים הצרים על פוסאן, ולמעשה יהווה רק סיכון ללא כל רווח. לעומת זאת, הוא טען כי אינצ'ון אינה מבוצרת, הצפון קוריאנים לא מצפים למתקפה שם, וכי פעולה כזאת נעשתה על ידי היפנים הן בשנת 1895 והן בשנת 1904 בדיוק באותו המקום.

לבסוף הצליח מקארתור לשכנע את המתנגדים לתוכנית בפנטגון, וב-15 בספטמבר פלש הקורפוס העשירי, ובו גם כוחות דיוויזיית הנחתים הראשונה, בפיקודו של ראש המטה של מקארתור, לאינצ'ון, בהצלחה מזהירה. הכוחות נחתו בשלושה חופים: ה"אדום", בו לחמו כוחות הנחתים של קוריאה הדרומית. ה"ירוק", בו לחמו כוחות מרגימנט הנחתים החמישי של חיל הנחתים האמריקני, וה"כחול", בו לחם רגימנט הנחתים הראשון בפיקודו של קולונל לואיס "צ'סטי" פולר.

הנחיתה הצליחה מעל למשוער. לאחר הקרב הודה גנרל מקארתור לכוחות הלוחמים, ואמר כי "חיל הים והנחתים מעולם לא הבריקו יותר מאשר הבוקר". תוך זמן קצר נותק הצבא הצפון קוריאני ממקורות אספקתו, ונלכד בין שתי הזרועות של כוח האו"ם, האחת מאינצ'ון והשנייה מפוסאן. תוך ימים ספורים נפלה גם סיאול בידי כוחות האו"ם וצבא קוריאה הדרומית. גנרל מקארתור נכנס אליה עטור כבוד והחזיר את השלטון לידיו של סינגמן רי.

הפרק הנשכח הזה בתולדות המאה ה-20 מטיל גם כיום צל כבד על העולם, ונתפש כשורש המשבר הלא פתור בחצי האי ומעבר לו, וכמלחמה שהפכה את ארה"ב לכוח הצבאי הדומיננטי בעולם. תקציב הביטחון של ארה"ב, שקוצץ אחרי מלחמת העולם השנייה, הוכפל בן לילה פי ארבעה כמעט, כשוושינגטון החליטה להתעמת צבאית עם הקומוניזם. מספר חייליה גדל לשלושה מיליון והיא הציבה בסיסים צבאיים ברחבי העולם.

"מעולם לא הכרנו את האויב שלנו", טוען ההיסטוריון ברוס קמינגס מאוניברסיטת שיקגו, שספרו "מלחמת קוריאה" הוא סיכום של מחקר ארוך על המלחמה.

לדברי קמינגס, מקבלי ההחלטות האמריקאים ראו לאורך השנים את פיונגיאנג ( בירת צפון קוריאה ) באופן שגוי, כבובה של הקרמלין ובייג'ין. כשבריה"מ התמוטטה ב-1991, הנחות היסוד המוצקות הללו על טיב המשטר גרמו להם לחזות קריסה קרובה של צפון קוריאה. אבל 20 שנים מאוחר יותר, אומר קמינגס, צפון קוריאה עדיין עומדת.

ההיסטוריון האמריקאי מנסה לעודד הבנה טובה יותר של הצפון קוריאנים, שהופצצו כמעט עד עפר בידי חיל האוויר האמריקאי בשנים 1950-1953. מומחה אמריקאי להפגזות, הגנרל קרטיס למיי, אמר אחרי ההפצצות הללו: "שרפנו את כל הערים בצפון קוריאה".  לדעת קמינגס, "כשמביאים זאת בחשבון אפשר להבין איך צפון קוריאה מסתכלת עלינו, ולהבין גם את תחושת העוול שלה".

6
· · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *