ליל הבדולח – עדויות אישיות

3711

bedloah 1  בנובמבר 2013 מלאו שבעים וחמש שנים לליל הבדולח. הפסיכולוגית רות נצר מביאה כאן קטעים שכתבה על ליל הבדולח של משפחות הוריה, בספרה  האוטוביוגרפי ('ההתחלה – נומה עמק'. כרמל ) .

"בעיר דרזדן התגוררה משפחת אמי. בליל הבדולח נשרף כליל ביתֿ הכנסת של דרזדן, שהיה ביתֿ הכנסת הגדול ביותר בגרמניה. ארבע מכוניות כיבוי אש הגיעו אז למקום כדי לכבות את השרפה, אבל אנשי האס.אס. לא נתנו להם לגשת."

 "בביתֿ הכנסת היה מגן דוד מזהב. הגרמנים חשבו שהוא מזהב טהור ולקחו אותו ושמרו אותו בבית מכבי האש. אחד מאנשי מכבי האש ראה שהגרמנים רצו להתיך את מגן הדוד, והוא, או שחשב שיש בו קדושה, או שסתם חמד את מגן הדוד המוזהב, הסתיר אותו במעילו, ועל אופניו לקח אותו והחביא אותו במרתף של חמיו. במרתף ההוא הסתתרה המשפחה שלו כשהאמריקאים הפציצו את דרזדן. הם ניצלו, והאמינו שמגן הדוד מזהב הוא ששמר עליהם וביתם לא הופצץ. לכן הם החזירו אותו לקהילה היהודית אחרי המלחמה. מביתֿ הכנסת הגדול שנשרף בליל הבדולח נותר אפוא רק מגן דוד מוזהב, אוד מוצל מאש".

"שמעתי מאמא שהיו נוצרים שראו את שריפת ביתֿ הכנסת ואמרו שאלוהים מתנגד לשריפת בתי תפילה והוא ינקום בהם: "האש ששורפת בית אלוהים, אפילו שהוא בית אלוהים של יהודים, תחזור ותשרוף אותנו". אכן דרזדן הופצצה אנושות על ידי בעלות הברית.

בדרזדן היו ערב המלחמה כששת אלפים יהודים. לפחות חצי מהם הצילו עצמם עלֿידי הגירה. כשלושת אלפים נספו. בנובמבר 1942, גורשו 279 היהודים האחרונים של דרזדן אל מחנות ההשמדה."

למאמר המלא של ד"ר רות נצר

שבעים וחמש שנים לליל הבדולח – מבט אישי

 ראה גם :

ליל הבדולח – ויקיפדיה

בגלל הלילה ההוא

 השׁקרים של "ליל הבדולח " , פרופ' דר' מאיר שורץ מ"הנצחת בתי כנסת", ירושלים   בשיתוף עם קרין לנגה.

עדויות נוספות : סרט וידאו

kristall nachat 2עדותה של חנה מלמד

" הייתי בת 6 וזה היה יום ההולדת של אבא. בשבע בבוקר דפקו בדלת הבית ונכנסה קבוצת נאצים. הם לקחו את אבא והרשו לו לקחת מזלג אחד, סכין אחד וסדין אחד. הנאצים אמרו לנו שהם לוקחים אותו ליום אחד, לתחקיר. הם לקחו אותו ב-9 בנובמבר אבל הוא חזר רק ב-15 בפברואר.

אמא שלי צלצלה לאחד מדודיי, שגר לא רחוק. היא אמרה לו: 'לקחו את אבא, בוא תסתתר אתה אצלנו,' אבל בסופו של דבר השוערת הלשינה עלינו והם חזרו. דודי היה אדם דתי והתפלל. הוא נכנס לשירותים והטלית שלו נשארה תקועה בדלת. למרבה המזל, הנאצים לא ראו את זה, ועזבו את המקום. אמא שלחה אותי לשכנים ובינתיים הלכה לחפש את אבא.

זה היה פחד איום ונורא, פשוט מזוויע. אמא שלי רצה למשטרה כל כדי לראות אם אאולי יש איזו דרך לשחרר את אבא. באותו זמן, כל וינה בערה והסירחון ההוא, של הדברים השרופים רודף אותי עד היום. ראיתי את התלמוד-תורה שבו למדתי עולה באש. במשך משהו כמו שלושה חודשים היינו אמי ואני לגמרי לבד במצב הכאוטי הזה" .

אוספים את השברים: עדויות מליל הבדולח

קישור ישיר לעדויות בעיתון "מעריב"

1
· · · ·

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *