לבוב והיהודים : מבט היסטורי

185

בצילום למעלה :

A memorial to the approximately 160,000 Polish and Ukrainian Jews who were taken from Lviv and murdered by the Nazis in the second World War. Photograph: Lara Marlowe

לביב הייתה מרכז יהודי חשוב במשך מאות שנים. העיר נוסדה במאה ה‏־13 וכבר אז יש עדויות לנוכחות יהודית, ויש מי שמתארכים את ראשוני המתיישבים היהודים אף לתקופות מוקדמות מכך. באמצע המאה ה־14 היא נכבשה על ידי המלך הפולני קז'ימיש הגדול, שנחשב לידיד היהודים. במטרה להפוך את פולין למתקדמת, הזמין המלך את היהודים לתחומי המדינה שלו. כדי למשוך אותם להתיישב בפולין, הוא ניסח כתב זכויות שנתן להם מעמד שווה לשאר אזרחי פולין, והגן עליהם מפני פרעות וגניבות.

אתר ההנצחה בעיר לבוב למאות אלפי היהודים שהושמדו ע"י הנאצים וחלק גם נרצחו ע"י האוקראינים עצמם

בדמה לערים אחרות בהן חיו היהודים בפולין, תחת אישור בכתב הזכויות ששודרג מדי פעם על ידי המלך התורן, גם בלביב מילאו היהודים תפקיד חשוב בכלכלה. חלקם שימשו פקידי אצולה ומלוכה והיו אחראיים לגביית מסים והלוואת כספים (בריבית). כמו כן, היו ביניהם גם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים ובעלי בתי שיכר בצדי הדרכים. כמו כן היו מעורבים מאוד במסחר בין מזרח למערב מחוץ ובתוך פולין.

מאבקים כלכליים שהפכו לעיתים לפוגרומים

מסמכים היסטוריים מעידים שב־1550 גרו בה 352 יהודים ב־29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה עוד 559 יהודים שהתגוררו ב־52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה גדולה של קראים.

במאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים בעיר ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים מקומיים שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים שאיפשרו להם להמשיך לסחור מול האוכלוסייה הנוצרית, עוררו כפי שקרה במקומות רבים אחרים, מחאות מצד העירוניים. לעתים, המחאות הללו, שהמוטיב המרכזי שלהן היה מאבק כלכלי ולא דתי, הפכו לפוגרומים ופרעות.

בדומה לערים מרכזיות וגדולות אחרות כמו קרקוב שהייתה מקום מושבו של המלך, לביב הפכה לאחד המרכזים החשובים של היהדות בפולין. לביב הייתה אחת הקהילות המרכזיות בוועד ארבע הארצות – ארגון-העל היהודי, ששימש בין אמצע המאה ה־16 לאמצע המאה ה־18, כהנהגה הפנים־קהילתית והחיצונית מול המלכים והאצילים של יהדות פולין.

מהגטאות הגדולים במלחמת העולם השנייה

ערב מלחמת העולם השנייה, 110 אלף איש מתוך 340 אלף תושבי לביב – כשליש – היו יהודים, והיה הייתה העיר השלישית במספר היהודים שבה אחרי ורשה ולודז'. בעיר היה מרכז תוסס של חיים יהודיים, שכללו פעילות פוליטית ענפה של חרדים, חסידים, ציונים, בונדיסטים וקומוניסטים.

לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941 העיר עברה לשלטון הנאצי, ובנובמבר 1941 הוקם בה גטו. בשיאו איכלס הגטו, מהגדולים שבפולין במלחמת העולם

השנייה, כ־120 אלף איש, כולל יהודים מסביבת לביב. רבים מיהודי הגטו נרצחו במחנות השמדה בלז'ץ, שנמצא לא הרחק משם, סוביבור ואושוויץ, וכן ברחובות הגטו, במקומות עבודות הכפייה ובמחנות אחרים אליהם הועברו.

לביב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. מיד לאחר מכן הוקם במקום ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגטו לביב. אפרם של חלק ממתי לביב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלביב הוקמה מצבת זכרון לנספי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

מקור וקרדיט : רועי ברק ובר לביא , עיתון גלובס

אישה יהודיה מושפלת על ידי המון אנטישמי, פוגרום לבוב, אוקראינה, 1.7.1941.

ראו גם:

תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

גטו לבוב , 1942

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 – ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.

לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

מקור : אנו , מוזיאון העם היהודי ( לשעבר בית התפוצות) , אוחזר בתאריך 8 באפריל 2022

בצילום למעלה : פוגרום לבוב: אישה נרדפת על ידי גברים ונוער חמושים באלות ברחוב מדובה בעיר לבוב , 1941

0
· · · ·

תגובות

  • אני רק חוששת לגורלם של יהודים באוקראינה היום, שהם ממש פטריוטים אוקראינים. כשיהיה קשה מאד במי ימצאו האוקראינים גורם מזיק אם לא במי שנבחר לעמוד בראשם ואחרים מעמו?

    דליה גלבוע 9 באפריל 2022 22:23
  • בהקשר לכתבה על לבוב, אני ממליצה בחום לקרוא את הספר המרתק "רחוב מזרח מערב" שנכתב ע"י פיליפ סנדס. עוסק לא מעט בלבוב.

    איילת 10 באפריל 2022 14:26

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *