לאהוב את קיסנג'ר

897

בינואר 1969 נעשה קיסינג'ר יועצו לביטחון לאומי של הנשיא ניקסון, ובשנת 1973 מונה לתפקיד שר החוץ שלו. כאיש הרווארד ו"רפובליקאי מזרם רוקפלר", קיסינג'ר לא זכה לאמונו של האגף הימני האנטי-אינטלקטואלי של הרפובליקאים. ניקסון וקיסינג'ר ירשו מהנשיא לינדון ג'ונסון מצב שבו כמעט 550,000 חיילים אמריקנים, וכן בני בריתם הדרום וייטנאמים (לפחות מיליון חיילים בסך הכול), נלחמו בכמות דומה של חיילים וכוחות גרילה צפון וייטנאמים. בחזית הביתית, מפגינים – שהגיעו ברובם מהאליטה הכלכלית והחינוכית של האומה – דרשו שארצות הברית תוציא את כל כוחותיה באופן מיידי, למעשה.

שלא כמו חבריו הרפובליקאים בעידן המלחמה הקרה – אנשי עסקים משעממים ומעשיים, שהיו מאושרים בעיוורונם למה שנכתב עליהם בכתבי עת אינטלקטואליים יוקרתיים – קיסינג'ר תמיד היה מודע עד כאב למידה שבה מתעבים אותו. הוא קיבל החלטות של חיים ומוות שהשפיעו על מיליונים ודרשו פשרות מוסריות לא נעימות רבות. לולא ההחלטות הקשות שקיבלו ניקסון, פורד וקיסינג'ר, ייתכן שארצות הברית לא הייתה עומדת בנזק שגרמו פרצי אי-היכולת המוסרניים של קרטר; לולא הם, גם רונלד רייגן לא היה זוכה ליישם את המדיניות הווילסוניאנית שלו. הריאליזם הקלאסי של הנרי קיסינג'ר – כפי שבא לידי ביטוי בספריו ובפועלו המדיני – נעדר כל סיפוק רגשי אך נצחי מבחינה אנליטית. המידה שבה יוכלו הרפובליקאים לשחזר את תבונתו של קיסינג'ר במדיניות החוץ, תעזור לקבוע את סיכוייהם לחזור לשלטון.

מקור וקרדיט : כתב העת "אלכסון"

 למאמר המלא בכתב העת הדיגיטאלי "אלכסון" loving kissenger 1

לאהוב את קיסנג'ר

0

· · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *