"חלקי בארץ החיים" ספרו של אברהם כרמי

4025

סיפורו של אברהם מרדכי כרמי, ילד בן 11 בוורשה בפרוץ מלחמת העולם השנייה,הוא אחד מסיפורי ההישרדות הייחודיים בשואה.

כרמי הסתתר כשלוש שנים קשות בבית העלמין היהודי של ורשה, שם דאג לו שומר בית הקברות.

הוא נתפס במרד גטו ורשה באחד הבונקרים, הועבר למחנה ההשמדה מיידנק ועבר את צעדות המוות אך ניצל ונשאר בחיים.

book title ynetבהמשך עלה כרמי באוניית מעפילים וברח מעתלית, הצטרף לפלמ"ח ונפל בשבי הירדני כאחד מתושבי גוש עציון במלחמת העצמאות.

מאז המשיך להיות חלק פעיל בעשייה במדינת ישראל, ואף ליווה במשך שנים רבות משלחות תלמידים לפולין.

אחת החוויות המצמררות היא לשמוע את העד המספר כיצד ניצל לצד קבריהם של יהודי ורשה, כילד.

הקול הייחודי בסיפורו הוא הקול בו הוא מדווח לשומר בית הקברות, משה גלבקרון, על כל שנעשה אתו, כפי שהתחייב לו אז. השומר הצמוד שלו עלה לארץ והם נשארו בקשר קרוב עד שנפטר.

מקור

סקירת ביקורת של ד״ר אורנה שץ-אופנהיימר, בטאון מכון מופ"ת , פברואר 2014

ספרו של ניצול השואה אברהם כרמי " חלקי בארץ החיים" מצטרף למאות ספרי שואה , אך יש בו ייחודיות. הספר כתוב מנקודת מבטו של המספר ומתנהל כדיבור אל מי שהצילו בתחילת דרכו, טרם צאתו למחנות. משה, שומר בית הקברות של ורשה, בתום שלוש שנים של שהות  רדופה בחלקת בית הקברות, החביא את אברהם כרמי בתרמילו, נשא אותו על גבו והעבירו  מתוך קבוצת  היהודים שיעודה לטרבלינקה להשמדה – אל החיים ( עמוד 353).

הספר כתוב  כאילו הוא כרמי מספר למשה מצילו את הקורות אותו בשואה, ומשלים לו את סיפור השנים שחלפו מאז הצילו ונפרד ממנו. משה שהיה נשוי לגויה נותר בוורשה וכרמי יצא למסע הישרדות על חייו במחנות. הם חוזרים ונפגשים בישראל . משה עם זוגתו הגויה חי בעין ורד ונקבר בתל מונד .

במקביל לשיח בין כרמי לבין משה מצילו , מתנהל גם "דיבור פנימי" של כרמי עם עצמו. ניהול השיח עם משה ועם עצמו "מכניס פנימה" גם אותנו הקוראים, ואנחנו הופכים לשותפים סמויים לדיאלוגים, למונולוגים ולמחשבות הטורדניות הטווים את הסיפור הקשה הזה. אנחנו הקוראים, השותפים הסמויים, תוהים "היה או לא היה" ולא מפאת ספק בעובדות ובאמיתות אל מפאת עוצמתה של רוח האדם.

דמות נוספת שכרמי כותב עליה  ועמה הוא מנהל לאורך כל הספר שיח סמוי הרווי במאבק רגשי קשה , היא דודו אברהם פוזנר. דודו מי שהיה מנהל בית הקברות בוורשה , הוא הדמות שסוככה עליו בחיי  היום-יום בשהותם בכמה מחנות. דודו הצילו מאובדנים רבים, ולקראת סוף המלחמה , לא שרד את המחנות ומת כמוזלמן.

המציאות עולה על כל דמיון

בספרו של אברהם כרמי, המספר את סיפור חייו, המציאות עולה על כל דמיון. כרמי מספר על מציאות חייו, מעצב אותה, יוצק בה חיים, ובה-בעת היא עצמה מעצבת את אישיותו. המציאות

גוררת אותו לאירועים קשים, דרמטיים ומורכבים, והוא בתוך מהומת החיים מחפש את ה"סדק" שממנו ניתן לשרוד, ומספר לנו בהומור דק את מה שאפילו הדמיון מתקשה לבטא. היה או לא היה? הכתיבה ה"רכה" של האירועים הקשים לא רק שמאפשרת לכרמי המספר לשרוד את אימת השואה – היא אף יוצרת הד קיומי אצל הקורא.

על הרעב

"הרגע שבו הועליתי על הרכבת ללא אימא, אבדו לי כל מחשבותיי" (עמ' 202). כרמי הגיע למחנה בודז'ין אחרי שהייה קצרה במיידנק שם חווה דרמה קשה, של פרידה מהאם. במהלך שהותו בבודז'ין הוא מתאר את חוויית הרעב. באחד הימים ראה יהודי שבידו פת לחם, חשב וביקש להחליף את אחד

מכפתורי הזהב שלו, שאמו נתנה לו, בפת הלחם. היהודי לקח את כפתור הזהב אולם לא נתן לכרמי את פת הלחם תמורתו.

add 3 jewish kidsהייתה אחת הפעמים היחידות שכרמי מספר שבכה, ודמעות זלגו מעיניו. הרעב והייאוש הכו בו אך יותר מכול, הכתה בו תחושת הבגידה – נפגע אמונו כלפי העולם. במקרה ראה אותו "איש גבה קומה במדים, נעול במגפיים גבוהים, מחזיק שוט בידו, ״….הרים את סנטרי, מה קרה ילד? שאל בפולנית, למה אתה בוכה?" מרוב אימה לא יכול היה להשיב, אלא גמגם דבר-מה על הכפתור והלחם. האיש שנדמה היה מ"כוחות הרשע" ברגע נדיר דאג לילד, החזיר לו את הכפתור ואת פת הלחם.

רגעי החסד האלה בעולם קשוח והישרדותי היו נקודת אור עבורו, והאמון בבני אנוש שב ונתן לו כוח לאחוז בחיים (עמ' 212 ). הרעב והצמא דורשים התמודדות פיזית, אך בספרו כרמי מלמד אותנו על הרוח האנושית: "לרעב קשה להתרגל… אתרגל כמעט לכל. אתרגל להיות אסיר, אתרגל לסדר היום, לפקודות, למפקדים, למכות, לעונשים, ליריות, להוצאות להורג השונות והמשונות… ודווקא לרעב שאינו כה אכזרי, דווקא אליו קשה להסתגל? אם אינך מבין זאת אות היא כי מעולם לא היית רעב, מעולם לא עמדת על קצה נפשך, לא חשת כיצד אדם מצטמצם פנימה אל תוככי עצמו, ואין הוא חש

את כאב הזולת ואין הוא חש אימה ולא זעזוע…״ (עמ' 215 ).

כיצד נכתב הספר: הנרטיב האותנטי והספונטני

באחת משיחות הטלפון סיפר כרמי, לד"ר אורנה שץ-אופנהיימר  שבעצם את הספר סיפר בעל-פה, כאשר תמונות ניניו ניצבות מאחורי ראשו.

לדבריו, הם אלה שהעניקו לו את הכוח לספר. הוא היה מגיע למכון "שם עולם" שבכפר הרוא"ה ושם אפרת חבה הקליטה את סיפורו. אחת לשבועיים אפרת הייתה שולחת אליו את דפי סיפוריו, הוא קרא, הוסיף, השמיט ואישר. לעתים סיפור המועבר בעל-פה מאפשר לספר באופן אותנטי, ספונטני, לא כרונולוגי את מה שמבקש המספר לספר.

לפני מספר חודשים, השתתפה  ד"ר שץ –אופנהיימר במכון ליאו בק בירושלים, בהשקת ספר של אף הוא ניצול שואה המספר את היהודי היינץ הסדורפר, הקורות אותו במלחמה.( הסדורפר היינץ ( 2012 ) רשימות על ימי מלחמה , ירושלים : יד ושם ומכון ליאו בק).  לאחר גלגוליו הרבים במחנות שונים, יצא מהמלחמה, הסתגר בחדר ,ובמשך שלושה חודשים ישב וכתב ב"נשימה אחת" את כל האירועים שעבר. הוא הניח את כתב העת, ולא עשה עמו דבר. בשנת 2005 העז לפרסם את הספר בגרמנית ובשנת 2012 תורגם הספר לעברית. אם כן, היכולת להתמודד עם הזיכרונות והיכולת לכתוב עליהם לאחר שנים – שונה מאדם לאדם. לעתים הדחקת האירועים כדי לחיות את ההווה ושחזורם מחדש לאחר שנים, מאפשרים ראייה רפלקסיבית מורכבת. לעתים כתיבה מידית אחרי אירועי המלחמה הקשים מאפשרת "היטהרות" מהאירועים הכואבים כדי להתפנות לחיות חיים חדשים. גם אלה וגם זו הם תהליכים נפשיים כואבים המתעתעים בנו, ואנו בוחרים בנכון לפי המידה האישית. כי "העולם הנגלה לעינינו, ונדמה לנו קרוב ומוכר ומובן, תמיד יישאר נעלם" (עמ' 365).

כניצול שואה , אברהם כרמי נוסע עם בני נוער למחנות ונראה כי המסעות האלה הם חלק מתפקיד שנטל על עצמו. לספר לאחרים, לא להניח, לא לקבור את העבר. הספר הזה הוא סיפור חייו כפי שהוא מביאו לרשות הרבים, אבל גם לעצמו הוא מספר את הסיפור, כל פעם מחדש, כדי להבין את האדם שהיה שם. אמנם הוא זה שחי היום חיים אחרים, אבל ה"אחר" שבו אינו מניח לו ומחזיר אותו למקומות, לאירועים. השאלות אינן מניחות לו "אף לי עצמי סיפור חיי נשמע לעיתים כאגדה" (עמ' 366), ולבני הנוער, "סיפוריי נשמעים להם כאגדה..

כמה תיאורים מרגשים מהספר :

ילדים יהודיים בנתיבי ההברחה בגטו

"אתה יודע, בית הקברות היה למרכז החיים, בצד אחד סמוך לגטו, ובצד אחר סמוך לבית הקברות הפולני, שהמעבר אליו מוורשה הפולנית היה חופשי. הפולנים הגיעו אל בית הקברות למכור לנו תוצרת ולנסות להעביר תוצרת לתוך הגטו, והקברנים שימשו כמבריחים. גם אני הייתי קצת מבריח, אמנם לא הברחתי תפוחי אדמה ובוודאי לא עופות שחוטים, אימא לא הסכימה שאעשה זאת, וגם אני עצמי חששתי, אך הברחתי דברים קטנים , דברים שיכולתי להכניס לכיסים או לבטנת המעיל מבלי שיבלטו כלפי חוץ לידם הממששת של השומרים. הברחתי קמח, גריסים. אני לא העברתי את המזון לפי הזמנה ותמורת תשלום, אני הבאתי את המזון הזה לדודים אוטרמן ולמורים שלי. כל הילדים שלמדו במחתרת בגטו שילמו במזון, בדרך כלל היינו מביאים פרוסת לחם למורה בכל יום, אבל אימא הוסיפה ושלחה מיני מצרכים שהצליחה להשיג, אולי כדי להביע הערכה למורה על עבודתו , אולי כי כאב לה לראות כמה היהודים בגטו סובלים".

arsaw ghetto. Warsaw,"שמחתי שאימה לא אישרה לי להבריח מוצרים גדולים, גם כך חששתי. לא חששתי שמא יתפסו אותי הגרמנים, חששתי דווקא מהיהודים, בעצמי ראיתי פעמים רבות איך אנשים רעבים בגטו חטפו מילדים את המזון. "

"היו אנשים בגטו שלא רעבו,  היו אנשים שהיה להם כסף אפילו כדי לקנות אוכל בשוק השחור, אבל עליהם לא היה אפשר להתנפל. הם היו חזקים. קל להתנפל על הילדים, ואם לא די בכך שהם היו רק ילדים, הם  היו עוד רזים וחלשים.  התנפלו בכוח. קרעו להם את הבגדים ומשכו מתוכם את האוכל המוסתר, והוא התפזר על הכביש, ומיד עשרות אנשים  נדחפו ללקט אותו בידיהם ובפיהם. לאכול ממנו מיד, אפילו לא מבושל, העיקר שיהיה להם מה להכניס לקיבה, אתה מניד ראשך ברחמים ובתהייה, אבל אתה לא יודע מה זה רעב. מעולם  לא רעבת. אולי לא היה בידך להשיג כל דבר, אולי חיית יותר בצמצום. אבל לא רעבת, ולכן לא תוכל להבין. מהאנשים האלה פחדתי. מהגרמנים לא.  אותם כמעט ולא ראיתי. אמנם עמדו שוטרים  גרמנים בשערי הגטו, אבל הם , על פי הרוב , לא התייחסו אלי. עברתי בדיקה של שוטרים יהודים, אחר כך שוטרים פולנים, ורק אז הגעתי לגרמנים, והם לרוב בעטו בי והניחו לי לעבור בלי לבדוק. כך בכניסה אל הגטו וכך ביציאה ממנו".

הצגות בלילה בבית הקברות היהודי בוורשה

add 2 jews in cemetry"השוטרים היהודים עשו עצמם כאילו הם מפשפשים בבגדי בקפידה, הם הרי הכירו אותי- הם היו באים פעמים רבים אל בית החיים ( בית הקברות היהודי בוורשה) . כל מי שרק יכול היה לעבור את בית החיים עבר" .

"בגטו , כלא העוצר את האנשים בבתים, בבית הקברות איש לא בדק אם העוצר נשמר. בחשכת הלילה ללא חשמל לתאורה, רק לאורן של מנורות נפט, היו שחקני תיאטרון  יהודיים עומדים ליד חדרי המתים, מעלים הצגות מאולתרות ושרים שירים. בית הקברות היה המקום היחיד שאפשר היה לעלות בו הצגות בלילה, ובבית הקברות יכלו השחקנים לקבל בתמורה להופעתם פרוסות לחם. אני חושב  שכמעט כל עובדי בית הקברות היו באים לראות את ההצגות, גם אתה לא מיהרת לחזור לבית שלך בצד הארי, ששם אמנם היה חשמל ואנשים היו פנויים להופעות ובילויים ,אבל גם שם שרר עוצר בערבים. פעמים רבות העדפת להישאר בבית הקברות ולצפות בהופעות. רק אימא שלי והדודה גיטשה לא ישבו שם בין הצופים. "בדיחות לא ראויות", פסקה אימא , "לא למבוגרים , ודאי  שלא לאוזניים של ילדים. " .

" מדי פעם הייתי חומק מהחדר למרות האיסור, יורד לראות את ההצגות , מנסה להבין את הבדיחות ומסתובב בין השוטרים ועובדי בית הקברות".

 "השוטרים הכירו אותי . וכשעברתי בשער הגטו הניחו לי להיכנס. גם למבריחים שבאו מהגטו הם עזרו, היו תופסים אותם ומורים להם בצעקות ובגערות לרוקן את מעיליהם עד שתפוחי אדמה אחדים נפלו אל הכביש , והשוטר והמבריח היו משוכנעים שהשוטר הגרמני ראה הכול ולא יבדוק שוב בעצמו, אז היה השוטר היהודי מניח למבריח לעבור, יודע היטב שבבטנה הפנימית של מעילו מוסתרים עוד מוצרי מזון רבים. השוטרים הפולנים כמעט ולא בדקו. אני חושב שהם  קיבלו שוחד קבוע מבית הקברות ולכן הניחו לנו לעבור. השוטרים הגרמנים בעטו באנשים העוברים מן הגטו אל בית הקברות , ולפעמים היו מתנערים מאדישותם ואוסרים עלי את המעבר. אז הייתי נשאר ללון בגטו, זה לא היה נורא. הייתי הולך לדודים שלי, לאוטרמן, וישן שם, ובבוקר הולך לבית הספר המחתרתי".

"גם בבית הקברות התחיל המצב להיות קשה כי הגרמנים , שעד לא מזמן היו עומדים במשמרות רק ליד שערי הגטו, הסתובבו כעת בכל מקום . אתה זוכר ? הם שוטטו סביב חומת בית הקברות ונכנסו לגטו לעתים מזומנות. היה קשה להמשיך ולהבריח מזון בנוכחותם.  בכלל נהיה קשה להסתובב. וכשמישהו נתפס, בעיקר הילדים המבריחים , הם כבר לא הסתפקו בציווי לרוקן את הכיסים, וגם לא בכמה הצלפות חמורות, הם היו מוציאים אקדח ויורים" .

להסתתר בקברים של בית הקברות בוורשה

cemetary"שני מקומות מסתור הכנתם : האחד – ארגז אשפה גדול שטמנתם באדמה על צדו , הצמדתם אליו שני מרזבים בפינות לכניסת אוויר, ואת פתח הכניסה הסתרתם בשיחים, השני – שני הקברים שאת המצבות שעל גבם אפשר היה להזיז. את מקומות המסתור האלו הכנתם בכל דקה פנויה, אמרתם שגם אנחנו בבית הקברות כבר לא יכולים להיות בטוחים. אף אחד לא יכול. אם צ'רנקייב עצמו, על אף כל קשריו, לא יכול לעשות דבר, ואם אנשי היודנראט והשוטרים נשלחו בעצמם , מי יכול להיות רגוע?"

"מול שני לוחות האבן סיפרתי לרב קליין ולשמעון אדלר בשנת 2006 את כל הסיפור. איך חפרנו את מסתור הקבר על כל צרה שלא תבוא, איך באה הצרה, והקבר לא הספיק לשמש לנו כמסתור..

warsaa cemetery"היינו חופרים בכל לילה לעצמנו קברים, ולנים בתוכם" , אלא שאנחנו לא חפרנו לנו קבר כדי למות בו . חפרנו קבר כדי להסתתר… "

"כאשר התחילו היריות שמענו אותן היטב. אימא אמרה לי לרוץ מהר למטה, אם הגרמנים ייכנסו גם לבית הקברות נצטרך להסתתר. אנחנו ירדנו למטה והדוד פוזנר עלה למעלה, הוא לא היה צריך לחשוש. " אל תדאג" , הוא טפח על כתפי, "אני אעמוד במקומך בחלון, ואבוא לספר לך מה רואים, טוב" ..

"ירדנו למטה. אתה היית עבורנו הסימן. אם התקרבת לחלקות הקבורה, ידענו שיש גרמנים בקרבת מקום, ונכנסנו למחבוא, אימא , ד"ר אייזיק וגוטקה, יורק ובת דודתו ואני נכנסנו אל הבור בקבר. הסטנו את המצבה, ירדנו פנימה , ומשכנו אותה מעלינו. אימא השאירה חריץ קטן לאוויר ולאור, אבל על אף זאת, היה חשוך בבור. חשוך כל כך שבקושי הצלחתי לקרוא את האותיות הכתובות על המצבה שסגרה מעלינו, האדמה הייתה לחה , והריח היה טחוב. יורק אמר שאם כל זה היה קורה בחורף , כלל לא היינו מצליחים לנשום פה."

"דודה רוחצ'קה , אייזיק הקטן והנקה הסתתרו בארגז האשפה הגדול שקברתם באדמה מול הקבר של קמינסקה, כל אחד ידע לאן הוא צריך לרוץ, הכול תואם מראש, ארגז האשפה היה קרוב יותר לבניין שגרנו בו ,דודה רוחצ'קה צחקה  ואמרה שלהיות שכנה של קמינסקה זה מבחינתה בסדר גמור, ואימא הסבירה לי שקמניסקה היתה שחקנית ידועה, והיא הקימה את התיאטרון היהודי בוורשה. ד"ר אייזיק אמר שדווקא הסמיכות לקבר הנצ"יב שבחלקת הרבנים, שם היה הקבר שלנו , נראית לו מכובדת יותר. גם אני העדפתי את הקבר על פני ארגז האשפה, אך מסיבות אחרות, ארגז האשפה היה סתם מחבוא, הקבר היה אמיתי, וכשישבתי בתוכו, אם אימא לא חזרה איתי על פה על שיריו של ביאליק או על משפטים בלטינית, יכולתי לנסות לדמיין מה מרגיש מי שמת ושמים אותו בקבר."

"כל אחד  ידע בדיוק לאן עליו לרוץ, ולכולנו היו תרמילים מוכנים לקחת אתנו. תרמילים ובהם מעט אוכל , שתייה , נרות , גפרורים וגם בגדים להחלפה. אבל לא פתחנו את התרמילים אף לא פעם אחת. מעולם לא ישבנו במקומות המסתור זמן רב. שעתיים אולי שלוש, לא יותר. הגרמנים מעולם לא נשארו זמן רב בבית הקברות. הם נכנסו, סקרו את הבניין , סבבו עם הכלבים שלהם מעט והלכו. ואז אתה והדוד הייתם באים, צועקים לנו מבחוץ , מסיטים את המצבה ועוזרים לנו לטפס מעלה".

"הגרמנים לא נתנו לנו מנוח. הם נכנסו לבית הקברות יום אחר יום , לפעמים אפילו פעמיים ביום. כך במשך כמעט שלושה שבועות. בבוקר , לפני שהתחילו את איסוף האנשים בתוך הגטו , הם הגיעו אלינו, מוודאים שאף יהודי מהגטו לא ינסה להימלט אל בית הקברות;;, ובערב כאשר סיימו את היום ,  באו שוב לבדוק. אני לא יודע איך הם חשבו שמישהו יצליח לעבור, הרי שעות העוצר התחילו כה מוקדם בערב והסתיימו רק ממש באור היום, והאוקראינים לא עזבו את הגטו ואת הרחובות המקיפים אותו , גם לא בלילות".

cemetary 2"אתה היית אתנו כמעט כל הזמן, רק בשבתות היית מסתנו החוצה. שערי בית הקברות היו נעולים וחתומים, אני חושב שמלבד הגרמנים אתה היחיד שעברת בהם. זוכר איך היית בודק שהשטח נקי ואין גרמנים ? ואז יוצא בריצה , ועובר להליכה מתונה ותמימה על המדרכה…"

ראה גם : ביקורת ספר: "חלקי בארץ החיים – סיפורו של אברהם כרמי".

קישור ישיר לסקירה של אתי סרוסי.

0
· · · ·

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *