ה9 לאוקטובר 1973, קרב הגבורה של פלוגה מ' מגדוד 77 בבלימה, במלחמת יום הכיפורים

945

נכתב על ידי אמנון לביא -מ"פ מ' בגדוד 77

"ירי "שגרתי" על טנקים שנעים לכיוון שלנו עם הקושי שיוצרת השמש בעיניים וערפילי הבוקר. כאשר ניר קרן צבי מתחיל לירות, מתפוצץ קנה הטנק שלו. אין ברירה, אני שולח אותו לאחור להחלפת קנה. נשארנו רק 3 טנקים: נח, עופר ואני. כמה מסוקים סוריים גדולים מתקרבים אלינו ממזרח. חלק מהם עוברים ממש מעלינו בגובה כמה עשרות מטרים. אנו יורים בהם ממקלעי המפקד ורואים את הנותבים פוגעים אך הם ממשיכים בטיסתם. לאחר המלחמה נודע לנו שמסוקים אלה הנחיתו קומנדו סורי באיזור נפח. אחרי כרבע שעה (אולי יותר) הם חוזרים מעלינו. אנחנו יורים עוד פעם. מאחד מהם יוצא עשן שמעורר בהלה קטנה משום שמישהו אומר שזו התקפת אב"כ.

בסביבות 9 בבוקר ירי ארטילריה " רצחני " וממוקד עלינו. האויר מלא רסיסים ואבק. רעש עז של נפילות וקולות פגיעת הרסיסים במתכת הטנקים. כל האזור בו אנו עומדים רועש וגואש. הנפילות כה רבות וכה צפופות שלא ניתן לראות דבר, אפילו את הטנקים השכנים, על אחת כמה וכמה את האוייב. אנחנו לא מסוגלים לתפקד. אני מחליט לדלג לאחור 200 מ'. הארטילריה רודפת אחרינו (יותר מאוחר למדנו שמדובר ב"מסך מתגלגל"). אני מחליט באינטואיציה של רגע, לא להמשיך לאחור אלא לחזור קדימה לעמדות. אנחנו חוצים את מסך הארטילריה לכיוון העמדות.

מועכים סופית את צנור המים.

ואכן שקט בעמדות ואין שם ארטילריה, אך הסורים ניצלו את המצב ואנחנו רואים טנקים כ 500 מ' מאיתנו ומתחילים לירות בהם ולהדליק אותם. ירי מטווחים קרובים. לא קשה לפגוע. פגז טנק סורי משפשף את הצריח של עופר גלוזמן ולוקח איתו את תא זיווד 7.

כאן מתחיל קרב הגבורה של פלוגה מ' ואותו אנסה לתאר בפרוטרוט:

נותרנו 3 טנקים. נח טימינקר, עופר גלוזמן ואנוכי. תוך כדי ירי לחזית אני מבחין משמאלי במחזה מדהים: אני רואה דגל צבעוני שעולה ומתקדם מערבה וכעבור כמה שניות מתגלה טנק סורי שיוצא מהואדי ונע לכיוון מערב. הדגל היה מחובר לקצה האנטנה של הטנק הסורי לכן ראיתי בהתחלה רק את הדגל. וכך עוד דגל ועוד טנק, ועוד דגל ועוד טנק, וזה ממשיך וממשיך, ומתגלות לעיני מספר שדרות של טנקים סוריים שיוצאות מהואדי ונעות מערבה לכיוון אלרום ללא הפרעה. אני רואה את הטנקים הסורים יורים ואת תרמיל הפגז נפלט אוטומטית אחרי כל ירי. מכך אני מבין שאלה טנקים מסוג T62 שהיו הטנקים החדישים והמשוכללים ביותר מתוצרת בריה"מ באותה עת, וניתנו רק ליחידות העילית של הצבא הסורי. התרגולת שלמדנו למצב "היתקלות" היא שבראש וראשונה המפקד יורה ורק אח"כ נותן פקודה לכח, וכך אכן עשיתי: צודדתי לכנף שמאל אחורית והתחלתי לירות. אך הפקודה הראשונה שנתתי לכח היתה: " 4 תיזהר אתה נכנס לי לקנה, נוע קדימה" , שכן טנק מ"מ 4 (עופר גלוזמן) שעמד משמאלי ביצע החלפת עמדה ונכנס לי לקו הירי. נוצר מצב מאוד בעייתי, זו הפעם הראשונה מתחילת הלחימה שהסורים מצליחים לעבור את הקו שלנו. הם נעו מערבה בשאננות, עם דגלים על האנטנות של חלק מהכלים, כמו במצעד צבאי. שינינו כיוון לעבר הטנקים הסורים שהמשיכו עוד ועוד לצאת מהואדי ולהתקדם מערבה. הירי שלנו לא היה יעיל. היינו בשטח נחות. הסורים המשיכו בהתקדמותם. ניסיתי לקרוא למג"ד (יוס) כמה פעמים אך לא היתה תשובה. חשבתי שנשארנו לבד בגזרה.* הרגשתי שכל האחריות על עצירת הסורים מונחת על כתפי. אם לא נעצור את הסורים, הכל ייפרץ, והם ישאטו מערבה ויגיעו לגליל. צריך לעצור את אותם בכל מחיר. החלטתי לעקוף את הגבעה הסלעית שהייתה מאחורינו וקצת משמאלנו, לאגוף אותה משמאל ולהתייצב חזיתית מול פתחת הואדי, מול הטנקים הסורים שהמשיכו בהתקדמותם. ידעתי בצורה הבהירה ביותר שזה עלול לעלות לי בחיי ובחיי לוחמיי. אך ידעתי גם בבהירות, שאם לא אעשה כך, מצפוני ייסר אותי כל יתרת חיי. יש נקודות זמן בחיים שאתה נדרש להחליט במהירות, ואתה עתיד לחיות עם תוצאות ההחלטה לנצח. התחלנו באיגוף. נח ועופר אחרי. הם רוצים לעצור במחסה הגבעה הסלעית להכין פגזים תורנים. אני מאיץ בהם. השלמנו את האיגוף והטלנו את עצמנו לתוך הכח הסורי המתקדם. הגענו לשם בהחלטה נחושה למנוע בכל מחיר מהסורים להמשיך ולהתקדם מערבה. אני זוכר בבהירות, שמה שעבר בראשי כאשר הטלנו את עצמנו לתוך הכח הסורי, היתה קריאתו של שמשון: " תמות נפשי עם פלישתים". לא היו תוואי שטח שמאפשרים תפיסת עמדות, לכן עמדנו על הפלטה, התערבבנו בין הטנקים הסוריים ונלחמנו מטווח אפס.

tank-3

נתתי לתותחן פקודה לירי פגז חלול : "תותח חלול טווח אפס טנק על, אש"

במשך זמן די ארוך המשכנו לירות על הטנקים הסוריים, כאשר אנחנו מעורבבים בתוכם. אינני מצטיין בתאורי קרבות. מה שקרה שם היה ירי מטווחים אפסיים לכל הכיוונים. היינו באטרף של לחימה. היינו מלאי זעם על כך שאחרי שלושה ימי לחימה בהם איבדנו את טובי חברינו, הסורים אולי מצליחים לפרוץ את קו כוחותינו. נלחמנו על חיינו ועל חיי מדינת ישראל. עשינו בהם שמות. רבים מתוך הטנקים הסורים התחילו לבעור. עד היום איני מבין מדוע הם כמעט ולא השיבו אש בשלב הזה. יתכן והסיבה נעוצה בזה שהטנקים שלהם נעו עם מדפים סגורים, ואילו אנו היינו חשופים בצריח, המפקדים עם הראש בחוץ, וראינו את תמונת הקרב בצורה יותר ברורה. אנחנו הגחנו במפתיע לתוכם מאחורי הגבעה הסלעית, וכנראה הם, שמפקדיהם היו סגורים בתוך הצריחים, ויכלו לצפות החוצה דרך האפיסקופים בלבד, לא הבינו מה קורה ומהיכן פוגעים בהם. פגענו בהם אחד אחד. רבים מתוכם התחילו לבעור. לאחר זמן מה, שנראה כנצח, התחילו להגיע כוחות נוספים מהגדוד והחטיבה, תפסו את הרכס שמאחורינו והצטרפו לירי. לעופר גלוזמן נשארו רק כמה פגזי זרחן. הוא ירה אותם ונתזי הזרחן מהפגזים שפגעו בטנקים הסורים חזרו ופגעו בטנק שלו. כאשר גם פגזים אלו נגמרו הוא וציוותו ירו על הטנקים הסורים במקלעי 0.3 ואחר כך בעוזי. אחרי זמן מה, הצטרפו אלינו עוד טנקים. ראיתי את קהלני עומד לשמאלי. חשתי הקלה רבה. קהלני היה אחראי בגזרה אחרת. כאשר שמע על הקרב המתחולל בגזרת "עמק הבכא", נזעק עם פלוגה ח' שהייתה עימו בדהרה לגזרה. ניסיתי ליצור איתו קשר אך לא הצלחתי. רשת הקשר הייתה עמוסה ולא הצלחתי להיכנס לשידור. בשלב זה "הלך" לי הצידוד. המשכתי בירי וצודדתי באמצעות הזזת כל הטנק ימינה ושמאלה ("צידוד עם הזחלים").

ואז הגיע פתאום רגע ההכרעה. רגע ההכרעה הוא ברור וחד משמעי. הסורים הם אלה שנשברו. תנועת הטנקים שלהם נעצרה. הצוותים שלהם יצאו מהטנקים שעדיין לא נפגעו, והתחילו לנוס על נפשם מזרחה.

ניסיתי להודיע לקהלני שאני נע קדימה על מנת לנסות לחזור לעמדות ששולטות לכיוון "עמק הבכא" (כ 200 מ' מזרחית לנו). לא הצלחתי להיכנס לרשת הקשר בגלל העומס. עשיתי לקהלני סימן בידי שאני נע קדימה, ונדמה לי שמבטינו נפגשו והוא הנהן לי להסכמה. התחלתי לדהור קדימה בין החיילים הסורים הנמלטים. נח ועופר התארגנו לנוע אחרי. ואז אחרי כ- 50 מ' נפגעתי למרבה הצער. הרגשתי הבזק חום וחבטה ואיבדתי את ההכרה למספר שניות. כשהתאוששתי הרגשתי כוויה ברגל שמאל. רציתי לחדש את הירי. נתתי פקודת אש. התותחן אמור לדווח "על", והטען-קשר לדווח "טעון". לא הייתה תגובה מהתותחן והטען-קשר. הסתכלתי לתוך הצריח וראיתי את הטען קשר אליאב סנדלר, שוכב ללא תנועה על ריצפת הצריח. התותחן נפצע והחל למרר בבכי ובזעקות (חשב שהתעוור). (מאוחר יותר נודע לי כי פגז חלול פגע בצידו השמאלי של צריח הטנק שלי). יצרתי קשר-פנים עם ספקטור, וביקשתי ממנו לנסות לנסוע. למרבה המזל הטנק היה כשיר לתנועה. נחלצתי לאחור לקו בו היו נח ועופר, וירדתי לבדוק מה קורה. לפי מיטב הבנתי – סנדלר מת. התותחן היה בהיסטריה והמשיך לזעוק בקולי קולות. לא הצלחתי להרגיעו ולכן לא היה לי מנוס וניתקתי אותו מקשר הפנים, כדי שספקטור ואני נוכל להמשיך לתפקד. החלטתי לפנות אותם. הודעתי לנח מה המצב ושיתפוס פיקוד. נעתי לאחור והעברתי את סנדלר ההרוג והתותחן הפצוע לידי כוחות הרפואה. קיבלתי תותחן וטען-קשר חדשים וחזרתי חיש מהר לגזרה. המקום היה שקט, שקט מוזר. עשרות טנקים סוריים פגועים ונטושים ביציאה מהואדי ועוד מאות ב"עמק הבכא". בפעם הראשונה מזה כמה ימים לא היה ירי ולחימה. עמדנו עם מנועים דוממים בעמדות המרכזיות, ולמעט טפטופים של ארטילריה מדי פעם והקולות מהרמקולים של מכשיר הקשר, היתה דממה בגזרה. אך הריח, ריח המלחמה, הוא עדיין באויר, אם כי לא חריף כמו לפני שעה קלה.

לפתע מגיע סמוך אלינו ג'יפ ויליס אזרחי. מתוכו יוצא מאיר הר-ציון האגדי. מסתובב בין הטנקים הסורים השרופים והנטושים עם ידו הקפואה וצליעתו. מטפס על הרמפה וצופה על עמק הבכא. אני מזהה אותו מייד. גדלתי על סיפורי גבורתו. עופר גלוזמן ונח טימינקר יורדים לדבר איתו. נח חושב שזה אזרח שבא לקחת שלל ורוצה לסלק אותו. הר-ציון שואל את עופר: "אתם עשיתם את זה ?" ממשיך להסתובב עוד בין הטנקים הפגועים, חוזר ואומר לעופר: "חבר'ה, כל מה שעשיתי אי פעם זה כלום לעומת מה שעשיתם כאן".

אנחנו נמצאים בטנקים הדוממים, ואז מתחילות לצוץ המחשבות. בפעם הראשונה התפניתי לחשוב על ההורים, המשפחה וחברתי מרים (אותה נשאתי לאישה כשנתיים מאוחר יותר). מה עובר על הורי ? יש להם ארבעה בנים, וכולם מגוייסים. אחי הבכור, אריה, לוחם פעיל בשייטת 13. אחי השני, דוד, טייס קרב פעיל בחיל האויר. מוביל רביעיה בטייסת סקייהוק. אני השלישי. אחי הצעיר, זאב, התגייס לפני מספר חודשים והוא בטירונות בחיל השריון."

מקור וקרדיט

אמנון לביא: תאור הלחימה של פלוגה מ' מגדוד 77 בבלימה, במלחמת …

1
· · ·

תגובות

  • אם כבר ביום כיפור ורמת הגולן עסקינן, כדאי להביא חומר בנוגע לקרבות בדרום הרמה, ובפרט סיפור חטיבה 188. בניגוד לסיפורי חטיבה 7, אלו סיפורים שלא זוכים בכבוד הראוי להם.

    שי 10 באוקטובר 2016 21:53

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *