הקומונלקא : "מדינה" חברתית בזעיר אנפין ברוסיה הסובייטית (חיים שיתופיים בדירות ברוסיה הסובייטית)

757

חיים שיתופיים בדירות ברוסיה הסובייטית

תקציר

מגורים מינימליים וקולקטיביים בדיור התקיימו ברוסיה הסובייטית, עשרות שנים לפני שבעלי דירות בתל אביב עלו על הרעיון והמציאו את הדירה המחולקת.

הדירה המשותפת (בשמה העממי קַאמוּנאלקָה (komunalka), ברוסיה הסובייטית הייתה סוג של דיור ציבורי נפוץ בברית-המועצות, מאז ימי המהפכה הבולשוויקית ב-1917. הרבה מהדירות הללו היו במקור בתים מרווחים של בורגנים, שהופקעו על-ידי הקומוניסטים אחרי תפיסת השילטון.

עם התבססות הבולשביקים בשלטון, החלה בברית המועצות תופעה של צמצום המרחב הפרטי על ידי יצירת המנגנון של הדיור המשותף בעיקר במוסקבה ובסנט פטרבורג. מוסקבה, לב ליבה של המעצמה הסובייטית, משכה אליה אוכלוסיות רבות, למרות שבפועל רק יחידים יכלו להרשות לעצמם דיור פרטי ולא נבנו אזורי דיור חדשים בתחומיה. אחד המנגנונים להתמודדות עם בעיית המגורים בעיר היה כינונה של פרקטיקת הדיור המשותף.

מצוקת הדיור ברוסיה הסובייטית

כמות האוכלוסייה במוסקבה בין השנים 1928 – 1966 הלכה וגדלה, אולם דיור חדש לא נבנה. אחת הסיבות המרכזיות לכך, היא שבדיור המשותף קל יותר לזהות "דרכי מחשבה לא קונבנציונליות"- כלומר פיקוח ומשמוע פוליטי אידיאולוגי.

בין השנים 1926 -1995 התעצבו החיים העירוניים ברוסיה סביב מצוקת דיור אותה קיבלו הרוסים בשיוויון נפש נוכח אימי המלחמה שעברו לא מכבר.

גם בשנות ה-80' בנתה המדינה הסובייטית , ביוזמתה, בתי דירות עם דירות שיתופיות עבור מעמד הפועלים. בשנת 1980, לדוגמה, כ-45% מכלל הדירות בלנינגרד היו במתכונת של הקַאמוּנלקָה.
המחסור בדיור בתקופה הסובייטית ברוסיה , בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה היה חמור . במאות אלפי דירות ברחבי רוסיה , בעיקר בערים הגדולות, התגוררו בהן כמה משפחות, שחולקות מטבח, מקלחת ושירותים משותפים.

מעל 60 אחוז מהדיור בברית המועצות בין השנים 1945-1991 היה מבוסס על דירות משותפות . מדובר על עשרות מיליוני אנשים.

הבולשיביקים האמינו כי אם יכריחו אנשים לחיות יחד בדירות משותפות, יצליחו להפוך אותם לקומניסטים בדרכי המחשבה וההתנהגות הבסיסיות שלהם. המרחב הפרטי והרכוש הפרטי ייעלמו , את מקומה של המשפחה האינדיבדואלית ( "הבורגנית" )  יתפסו האחווה  הקהילתית והסולידריות והארגונים הקומינסטיים, וחיי הפרט יתמזגו בחיי הקהילה.

קַאמוּנאלקָה טיפוסית

קַאמוּנאלקָה טיפוסית הייתה דירה מרווחת בת חמישה-שישה חדרים, חדר אחד לכל משפחה. כאמור, הרקע לכך הייתה מצוקת הדיור בערים הגדולות, כמו גם האידיאולוגיה הסוציאליסטית המושתתת על רעיון השיתופיות והסולידאריות. לעיתים קרובות, הורים התגוררו בחדר סמוך לילדיהם, לצד משפחות נוספות ללא כל קירבה משפחתית. המטבח, השירותים, המקלחת וחדר האמבט היו משותפים לכל הדיירים. סיגנון דיור זה מזכיר את הקיבוצים הראשונים, או את החיים בפנימייה.

גם אלה שהתגוררו בדירות נפרדות, כלומר, משפחה אחת בלבד (לרוב, עדיין עם הסבא והסבתא), חיו בתנאים קשים – צפיפות (במקרים רבים, בגלל הורי הבעל או האישה שהתגורר איתם), מיכשור פרימיטיבי, מחסור מתמיד במצרכים ושעות רבות שהוקדשו להשגתם.

הדיור הציבורי הנפרד הונהג בברית המועצות החל רק משנות ה-70'. עד אז התגורר הפרולטריון בדירות שיתופיות. לרוב, היה צורך בהרשמה ובהמתנה ממושכת (לעיתים שנים), כדי לקבל זכאות על דירה ציבורית נפרדת.

בכל דירה משותפת היו תחומי אחריות משותפים שהדיירים ארגנו בינם לבין עצמם. החשבונות על השירותים המשותפים , כמו גז, חשמל וטלפון, התחלקו שווה בשווה. גם על התיקונים שילמו במשותף. אף שתכופות התגלעו ויכוחים בין הדיירים על מידת האחריות האישית, ולרוב נדרשה פגישת דיירים כדי ליישבם. ניקוי השטחים המשותפים ( המסדרון , הכניסה , השירותים , חדר האמבטיה והמטבח) נעשו בתורנות (לפי רשימה שהוצגה בדרך כלל במסדרון) . לכל משפחה היה היום שלה לכביסה.

בבקרים היו תורים לחדר האמבטיה, וגם הם הוסדרו ברשימת שמות. באותה מדינה בזעיר אנפין , הנקראת קַאמוּנאלקָה, אמורים היו לשלוט עקרונות השוויון וההגינות.

תפקיד זקן הבית בדירה השיתופית

בשנת 1929 יצרו הבולשביקים את תפקיד זקן הבית , כשהדירה המשותפת הוגדרה בחוק כמוסד חברתי עם כללים מפורטים ותחומי אחריות כלפי המדינה : אכיפת התקנות הסניטריות , גביית החוק , ודיווח למשטרה על חייהם הפרטיים של הדיירים .זקני הבית אמורים היו להיבחר בידי הדיירים , אך בפועל לרוב הם בחרו את עצמם והתקבלו בידי הדיירים , אם מכוח אישיותם ואם בשל מעמדם בחברה.  נינה פרמונבה זוכרת שזקנת הבית שלהם "ניהלה את הבית כמו דיקטטורה , כולנו כיבדנו אותה משום שהייתה קשוחה כל כך. פחדנו מפניה. רק היא הייתה מסוגלת לגרום לאנשים לנקות כשהגיע תורם."

בחוק חדש בברית המועצות שנחקק בשנת 1933  נקבע כי זקני הבתים הם הממונים היחידים  על הדירה המשותפת, חוזקו הקשרים שלהם על המשטרה , והם קיבלו את הפיקוד על החצרנים ( דבורניקי) – מודיעים ידועים לשמצה – שניקו את גרם המדרגות ואת החצר , פטרלו בשטח הבית , נעלו את  שערי החצר בלילה  ושמו עין על כל יוצא ובא.

בעזרת זקני הבתים והחצרנים הפכה הנהלת הבית השיתופי ליחידה המבצעית הבסיסית של מערכת הפיקוח והשליטה המשטרתית בברית המועצות.

הקומונלקא מילאה תפקיד חיוני במערכת הפיקוח הקולקטיבית הזו . דייריה ידעו כמעט הכול על שכניהם : מה הסדר היום השגרתי שלהם, מהם ההרגלים  האישיים שלהם : מי מבקר אותם ומי ידידיהם , מה קנו , מה אכלו , מה אמרו בטלפון ( שלרוב ניצב במסדרון), אפילו מה אמרו בחדרם-הם, שכן הקירות היו דקים מאד (בחדרים רבים הקירות לא הגיעו עד התקרה) .

בשנות השלושים בברית המועצות, שבהן עודדו את האנשים לעמוד על המשמר , פשטו הציטוטים , הריגול וההלשנות בכל דירות הקומונה. השכנים פתחו דלתות כדי לבדוק מי מבקר במסדרון, או להאזין לשיחת הטלפון.  כמעט שום דבר לא יכול היה להיות פרטי בדירות השיתופיות בברית המועצות.

ויכוחים וקטטות

בתנאי הצפיפות של דירות הקומונה התגלעו ויכוחים תכופים על רכוש אישי, מוצרי מזון שנעלמו מן המטבח המשותף , גנבות מהחדרים, רעש או מוזיקה שהתנגנה בלילה. "האווירה הייתה מורעלת"  נזכר אחד הדיירים . "כל אחד חשד במישהו אחר בגניבה , אבל מעולם לא היו ראיות. רק המון האשמות שנלחשו על אנשים מאחורי הגב" .

מכיוון שהכול היה במצב של מתיחות עצבים , לא נדרש הרבה שמריבות יהפכו להלשנות לנקוו"ד.

רבות מהקטטות  הללו התחילו  מאיזושהי קנאה פעוטה . הדירה המשותפת הייתה המרכז הביתי של תרבות הקנאה הסובייטית, קנאה שהתעוררה באופן טבעי במערכת של מחסור חומרי. במערכת חברתית שהתבססה על עקרון השוויון בעוני , אם לאדם אחד הייתה כמות גדולה יותר של פריט מסוים בהשוואה לדיירים האחרים, ההנחה הייתה שהדבר בא על חשבונם של כל השאר. כל סימן ליתרון החומרי – בגד חדש ,  כלי מטבח משובח יותר , או מאכל מיוחד כלשהו – עלול היה להצית את תוקפנותם של הדיירים האחרים, שמטבע הדברים חשדו שהדברים האלו הושגו דרך השוק השחור הלא חוקי.

אזור המתיחות העיקרי : המטבח המשותף

המטבח המשותף היה זירת ההתרחשות של ויכוחים רבים.  בערבים , שעה שהמה אנשים , תמיד נשקפה סכנה שהעניינים יתלהטו . המטבח היה שטח משותף , אך ברוב הדירות המשותפות היו בו לכל משפחה להבת בישול משלה על הכיריים, שולחן מטבח מטבח פרטי משלה שעליו אכלו בדרך כלל, את הארוחות , ומקום משלה לאחסון מזון – בארונות המטבח או על המטבח או על המדפים הפתוחים או בין החלון הפנימי לחיצוני, שם היה קר בחורף כמו במקרר.

הבלבול הזה בין מרחב פרטי לציבורי היה מקור מתמיד לחיכוכים. די היה בשימוש בלהבת הבישול , בכל המטבח או במצרכים של מישהו אחר אחר כדי שתפרוץ שערורייה. "אלה לא היו ויכוחים מתוך רוע לב" , נזכרת מינורה נוביקובה. "כולנו היינו עניים, ולאף אחד לא היה משהו שכדאי לגנוב. אבל מעולם לא היה די מקום, כולם במטבח היו מתוחים, ואי-אפשר היה להימנע ממריבות קטנוניות . דמיינו שלושים נשים שמבשלות בעת ובעונה אחת" .

היעדר פרטיות היה המקור הגדול ביותר למתיחות, אפילו בחדרה של המשפחה עצמה לא היה שום מרחב שאדם יכול לומר עליו שהוא שלו. לחדר היו תפקידים רבים : חדר שינה , חדר אוכל , מקום לקבל בו אורחים , חדר עבודה שבו הכינו הילדים את שיעור הבית שלהם.

 תחזוקה של הבתים 

בדירות העכברים הסובייטיות "המפוארות" האלו הטיח היה מתקלף והרצפות מתנודדות. מעט מאד הושקע בתחזוקה של הדירות בתקופה הסובייטית וגם כיום התחזוקה של דירות ברוסיה היא ירודה למדי .

הילדים והדירות המשותפות ברוסיה הסובייטית  : ילדות מאושרת

בחדרי משפחה רבים ישנו הילדים הקטנים מאחורי וילון מאולתר , כוננית ספרים או ארון , שהעניקו להם מעט שקט והפרדה מן המבוגרים ומן האורחים שהגיעו בערב . ההורים נאלצו להתעלס בשקט באמצע הלילה.

מבחינת הילדים היתה להם תחושה של "משפחה מורחבת" , בדירות השיתופיות התערבבו הילדים במשפחות האחרות הרבה יותר מכפי שעשו זאת הוהריהם. הם שיחקו יחד ותמיד היו זה בחדרו של זה. כך שהם חוו את ה"ביחד"  הזה יותר מכולם. "היינו כמשפחה אחת גדולה" נזכרת גלינה מרקלובה, שגדלה בדירת קומונה בלנינגרד בשנות השלושים :

"באותם ימים חיו הכול עם דלתות פתוחות, ואנחנו הילדים יכולנו להיכנס לכל מקום בבית. היינו משחקים במסדרון ורצים מחדר לחדר בזמן שהמבוגרים שיחקו בקלפים או בדומינו. הם שיחקו על כסף , רק בשביל הכיף. חגגנו את החגים הסוביטיים ביחד, כמו משפחה , וכל אחד הביא משהו טעים לאכול או לשתות. הייתה שמחה גדולה בימי הולדת , עם המון משחקים ושירים "

ילדים שגדלו בדירות השיתפיות הרגישו שווים. הם חילקו ביניהם ממתקים ושיחקו הרבה זמן ביחד בגינות למטה. בדירה כזו איבדו המשפחות את השליטה בחינוך ילדיהן. במבט לאחור על ילדותה מאמינה מינורה נוביקובה כי הדירה השיתופית נטעה בה את  תחושת הסולדריות וה"ביחד"  ולכן שיתפה כל חייה דברי מזון ופריטי ביגוד עם אחרים .

מקורות

אורלנדו , פיגס . המלחשים : חיים פרטיים ברוסיה בימי סטלין ,כנרת , זמורה-ביתן , 2007 .

Communal apartment – Wikipedia

 

 

3
· · · · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *