ליקט וערך: עמי סלנט ,מידען ועורך האתר "רגעים היסטוריים".
גרסה מס' 8 , 6 ליוני 2021
בימים אלו סיימתי לקורא את ספרו המעמיק של אנטוני ביוור על הפלישה בנורמנדי (הפלישה לנורמנדי, מאת אנטוני ביוור. הוצאת יבנה ובונוס, 538 עמ'. תרגום לעברית: רפאל קינן) .
זכורים לטוב ספריו שתורגמו לעברית על קרב סטלינגראד ועל נפילת ברלין במלחמת העולם השנייה.
בהתחלה היססתי אם לקרוא עוד ספר על הפלישה לנורמנדי ( קראתי כבר את מרבית הספרים בנושא ביניהם "ארמגדון", מאת מקס הסטינגס, או "סערת המלחמה", מאת אנדרו רוברטס, אמברוז ועוד) , אך עתה אין לי ספק כי מדובר בספר מעמיק המציג פרספיקטיבות שלא היו מוכרות לי עד כה.
לכתיבת הספר נצרך המחבר, אנטוני ביוור לחומרים חדשים, שפסחו עליהם עד כה , משלושים ארכיונים הנמצאים בתריסר ארצות. זהו הספר החשוב הראשון על ה- D-DAY שראה אור לפני יותר מעשרים שנה. הוא מיטיב להראות את האירועים מזוית ראייתם של דמויות היסטוריות, כמו אייזנהאור, צ'רצ'יל, היטלר, פאטון, מונטגומרי ורומל, ושל מפקדים בשטח בכל רמות הפיקוד ,כולל המפקדים של הצבא הגרמני .
מטרת הלקט הנוכחי היא לסכם את התובנות ההיסטוריות בעקבות קריאת הספר המרתק של אנטוני ביוור , לא רק שלי אלא גם קוראים נוספים בארץ ובעולם.
נחיתת בעלות הברית בנורמנדי ב-6 ביוני 1944 והפלישה לצרפת היו מבצע צבאי, שממדיו ותכנונו המדוקדק היו ללא תקדים בהיסטוריה הצבאית.
אולם לאחר שראשי הגשר התייצבו על החוף התברר במהרה למפקדים ולמדינאים, כי השלבים הבאים יהיו קשים הרבה יותר מכפי שהעלו על דעתם. מספר הקורבנות גדל והלך, ובשני הצדדים גברו המתחים בין המפקדים. סבל האזרחים הצרפתיים היה ללא נשוא, ולשמחת השחרור היה צד אפל.
המלחמה בדרום צרפת הותירה חותם לא רק על הדור שחווה אותה אלא על כל העולם שאחרי מלחמת העולם ה-2, והיא השפיעה רבות על היחסים בין ארצות הברית ואירופה.
הספר "הפלישה לנורמנדי" מצליח להביא אל הקוראים את מערכת השיקולים של המפקדים, מכל הצדדים, וגם את הפחדים של החיילים והקצינים הזוטרים. להראות לנו מה קורה כאשר התכנון המבריק, המדוקדק, על הנייר מגיע לשטח – בצניחה של הדיביזיות האמריקאיות מס' 82 ו-101, ובלחימה בבוקז – אותם הגדרות של השדות הקטנים, הצפופים, בנורמנדי. מתברר, כרגיל, שהקשר בין התכנון ליישום לעתים משתבש בצורה נוראה (תובנות של אורן נהרי , בעקבות קריאת הספר) .
הקטטות בין הגנרלים של הצבאות המערביים
בספרו ביוור לא עוסק רק באותו יום, אלא ממשיך את המעקב אחרי זירת הלחימה, את המחדלים שבאי-התקדמות בזמן לתפוס את נמלי התעלה, את ההתאוששות הגרמנית, את הקטטות והניהול הדיפלומטי של אייזנהואר שצריך לתמרן בין הגנרלים שלו, בין צבאות שונים, רגישויות שונות ולנהל מלחמה על אדמה שאינה אדמת אויב אלא אדמה שיש לשחררה, כשיחידות צרפתיות, פולניות, קנדיות, ומה לא, הן חלק מהצבא הדמוקרטי העצום הזה
הספר חוזר שוב אל הדרמות המוכרות ומעמיק בהן בעזרת עבודת מחקר יסודית בארכיונים הממשיכים להיפתח, ממשיכים לספק חומרים חדשים שלעתים משנים פרספקטיבה או אף תובנות: ספרים קודמים ציינו, למשל, את המתחים האישיים, האיבה והבוז ששררו בין מונטגומרי הבריטי, היהיר עד כדי שיגעון גדלות, לבין המפקדים האמריקאים, את הזלזול שחש פאטון כלפי מפקדו הישיר אייזנהואר וכך הלאה ) תובנות של אורן נהרי , בעקבות קריאת הספר) .
ביוור מתייחס באריכות למנהיגות הצבאית בשני הצדדים, ואינו חוסך את ביקורתו הרבה. הוא מביא ציטוט של המפקד הבריטי העליון סר אלן ברוק שאמר: "מפתיע עד כמה קטנוניים וקטנים יכולים בני אדם להיות כשעל הפרק שאלות של פיקוד". ואותו ברוק כתב, בהתייחסו למפקד העליון של כוחות הברית ולימים נשיא ארה"ב, דווייט אייזנהאואר: "הוא אינו יודע דבר על אסטרטגיה וחסר כל כישורים למלא את תפקיד המפקד העליון בכל הקשור לניהול המלחמה". אייזנהאואר, מצדו, הפנה את חיציו אל הצד הבריטי. על הגנרל מונטגומרי, אחד ממפקדי הכוחות הפולשים, אמר כי "יותר מכל דבר אחר הוא פסיכופט. אל תשכחו את זה, הוא כזה אגוצנטרי האיש הזה – כל מה שהוא עשה הוא מושלם בעיניו".
דווקא אייזנהאואר מתגלה כמנהיג בעל חוט שדרה. הוא קיבל את ההחלטות הקשות ביותר בנוגע לפלישה, וביום הפלישה הכין טיוטת הצהרה קצרה למקרה של כישלון: "הנחיתות באזור שרבור-אוור לא הצליחו להשיג אחיזה מספקת בשטח, ואני הוריתי לחיילים לסגת לאחור. החלטתי לתקוף בזמן ובמקום האלה התבססה על המידע הטוב ביותר שניתן היה לקבל. החיילים, חיל האוויר והצי עשו כל מה שאומץ לב ודבקות במטרה מסוגלים לעשות. אם יש אשם או שגגה בניסיון הם אך ורק שלי". למרבה המזל לא צריך היה לעשות שימוש בטיוטה ( תובנות של ישי פרנקל).
הטעויות הקריטיות של פילדמרשל מונטגומרי
לאחר הפלישה, ועד הגיעו של אייזנהאואר לצרפת, פיקד מונטגומרי על כלל כוחות בעלות הברית באירופה (בין היתר, פיקד גם על הקרב על קן). מבקריו טענו שתכנון הפלישה בו הוא לקח חלק היה נטול יצירתיות ונוקשה. בעיני קציני הוורמאכט הוא נתפס כיריב הרבה פחות מסוכן מאשר פטון זאת מכיוון שלפי ראות עיניהם הוא נתפס כזהיר יתר על המידה.
ברוב חלקי המבצע, לכיבוש העיר קאן הקורפוס השמיני הבריטי התקדם בצורה איטית מאוד. הזהירות הזו הוכתבה הלכה למעשה ע"י פילדמרשל מונטגומרי .
לפיקוד הבריטי, שפעל עפ"י פקודות של מונטגומרי התחיל להתבהר שהמיקום שנבחר להתקפה היה טעות אסטרטגית. היו יותר מדי כפרים קטנים באזור, ובכל אחד מהם היה חיל מצב גרמני שחובר בתעלות לכפרים האחרים, ומגדלי תצפית שיכלו להבחין בכל תנועה והתקדמות של בעלות הברית.
כיבוש העיר קאן הוטל על הכוחות הבריטים בפיקודו של הגנרל ברנרד מונטגומרי, להם סייעו כוחות קנדים. אף על פי שמשימתם של הבריטים הייתה לכבוש את קאן כבר ביום הראשון לפלישה לנורמנדי, נערכו הקרבות בעיר במשך כמעט שלושה חודשים, במהלכם נהרסה רוב העיר כתוצאה מהפצצות כבדות של בעלות הברית.
המבצע לכיבוש קאן לא יצא לפועל כפי שתכננו אותו בעלות הברית. הן איבדו כ-5,000 חיילים בריטים וקנדים ולפחות 400 טנקים. הגרמנים הצליחו להחזיק את העמדה השולטת בעיר במחיר של אבדן 109 טנקים, מספר שהיה גבוה מבחינתם מאחר שלא יכלו להחליף את הטנקים שלהם במהירות כמו בעלות הברית. למרות שמבחינה טקטית המבצע לא פעל כמתוכנן לארמייה השנייה, מנקודת מבט אסטרטגית הוא היה להצלחה חלקית מאד. ב-20 ביולי גנרל מונטגומרי הביא את המבצע לסיום.
הטרגדיה של האבידות האזרחיות בצרפת
ייתכן כי בזיכרון הקולקטיבי המילה "נורמנדי" ושחרור צרפת בכלל משדרים נופך רומנטי משהו של שחרור, בנוסח בחורות צרפתיות שזורקות פרחים על חיילים, אבל בראש ובראשונה הייתה זו טרגדיה עצומת ממדים. במערכה בצרפת נהרגו משני הצדדים יחד קרוב לחצי מיליון חיילים, במקרים רבים הדבר נבע מטעויות איומות. בליל הפלישה למשל, באחד המקרים שההפצצה המוקדמת נפלה רחוק מהיעדים הגרמניים שלה, הפטיר בכעס קצין סקוטי: "כל מה שהם עשו זה רק להעיר את הגרמנים". אל החיילים שנהרגו אפשר לצרף את מותם של עשרות אלפי אזרחים צרפתים, במקרים רבים במסגרת הרס מסיבי שלא לצורך של עיירות, כפרים וערים בידי בעלות הברית (יניב מגל , ביקורת ספר על מערכה מפורסמת במלחמת העולם השנייה לרגל ציון 72 שנה למלחמה).
הכישלון של הקרבות בעיר קאן
העיר קאן (Caen) – לא להתבלבל עם העיר המפורסמת קאן בדרום צרפת בה מתקיים פסטיבל הסרטים ששמה מאויית Cannes היא בירת חבל נורמנדי תחתית (Basse-Normandie) שבצפון צרפת, והיא לקחה חלק משמעותי באירועים ההיסטוריים הרבים שפקדו את האיזור. הקרב על העיר קן היה קרב אשר נערך מיוני עד אוגוסט 1944 בין כוחות בריטיים וקנדים לבין כוחות גרמנים על השליטה בעיר קן בנורמנדי אשר בצרפת.
הקרב הקשה על העיר נמשך כשבועיים מבית לבית, ומרבית בתיה נהרסו ושוקמו מחדש בתום המלחמה.
כחלק מהפלישה לנורמנדי מטרת בעלות הברית הייתה לכבוש את העיר אשר הייתה אחת הערים הגדולות בנורמנדי, בגלל חשיבותה האסטרטגית שכן מיקומה של קן בין שני נהרות גדולים, האורן ותעלת קן העניק לה חשיבות. ללא כיבוש העיר וחציית הנהרות יכלו הגרמנים להציב הגנה חזקה מעבר לנהרות. בנוסף, סביבתה של העיר הייתה פתוחה יחסית לשטחי היערות הצפופים ברוב נורמנדי, והייתה יכולה להיות מתאימה לבניית שדה תעופה.
כיבוש קאן הוטל על הכוחות הבריטים בפיקודו של הגנרל ברנרד מונטגומרי, להם סייעו כוחות קנדים. אף על פי שמשימתם של הבריטים הייתה לכבוש את קאן כבר ביום הראשון לפלישה לנורמנדי, נערכו הקרבות בעיר במשך כמעט שלושה חודשים, במהלכם נהרסה רוב העיר כתוצאה מהפצצות כבדות של בעלות הברית.
אמנם הבריטים סבלו אבדות רבות בהתקפה על המוצב הגרמני הילמן הצבאי ליד העיר קאן, אך סבלם של 60,000 תושבי קאן היה קשה יותר. כחלק מהאסטרטגיה להאט את התגבורות של הגרמנים החלו המפציצים הכבדים של חיל האוויר הבריטי להפציץ את העיר באופן שיטתי, מרבית תושבי העיר קאן נאלצו להסתתר במנהרות קדומות מימי הביניים. כתוצאה מההפצצות הבריטיות אוכלוסייתה של קאן שמנתה 60,000 נפש צומצמה ל17,000 . לא קשה לדמיין את מרירותם של רבים מתושבי קאן על הרס עירם. " בטירוף בהמי, " כתב אחד מהם, "קרעו הפצצות את העיר לגזרים ללא רחמים." אחר תיאר את ההפצצה כ"חסרת תועלת ונפשעת". "מעולם לא היו בעיר יותר מ300 גרמנים", הוא כתב, ואפילו אם המטרה היתה לשבש דרכי תחבורה, לא פגעו המפציצים אף בגשר אחד. ( אנטוני ביוור, הפלישה לנורמנדי, עמודים 163-164 ) .
כישלון דיביזיית החי"ר הבריטית ה-3 להשתלט על העיר קאן שהייתה היעד שלה , התבררה כקריטית . פילדמרשל מונטגומרי נכשל בארגון בארגון כוחו וציודו ונדרשו לו עוד 3 חודשים!! על מנת לכבוש את העיר קאן.
גנרל מונטגומרי לא דאג לתמיכה מספקת של שריון וסבר בטעות כי הפצצות חיל האוויר הבריטי והאמריקאי יצילו לרכך את הכוחות הגרמניים בקאן וסביבתה. גנרל סר מיילס דאמפסי , מפקד הארמייה הבריטית השנייה וגנרל מונטגומרי מפקד כל הכוחות , לא הקדישו מחשבה לחלק החיוני הזה של המבצע ולא קבעו סדרי עדיפויות ברורים דיים. הבעיה הייתה שמונטגומרי, הן מטעמים של שמירה על המורל והן מתוך גאווה מטופשת, לא היה מסוגל להודות שהתכנית שלו נכשלה.
במשך זמן לא מועט המשיך מונטגומרי להעמיד פנים כי אצלו מתנהל הכול לפי התכנית. אין כמעט ספק כי בגלל זהירותו החמיצו הגנרלים הבריטיים מונטגומרי ודאמפסי הזדמנויות לתקיפה של הגרמנים באגפים של העיר קאן. לא קשה להבין את תסכולו של אייזנהאור ממונטגומרי בענייני אסטרטגיה. ההודעות שופעות הביטחון ששלח מונטגומרי בדבר קרב מכריע לא תאמו את מה שאמר באופן פרטי.
במהלך מבצע אפסום המשיך מונטגומרי במדיניותו לספר לאייזנהאור מעט ככל האפשר על הנעשה. "אייק רחוק מלהיות מאושר בימים אלה, " כתב עוזרו של איינהאור ביומנו. "אטיות המתקפה של מונטי" הייתה אחת מדאגותיו העיקריות, ואייזנהאור שוחח על כך עם צ'רציל כאשר הקרב היה בעיצומו.
סגנו של אייזנהואר , מרשאל חיל האוויר טדר ואייר מרשאל קונניגאם אף דנו באפשרות להעביר את מונטגומרי מתפקידו. מרשל חיל האוויר הבריטי קוניגאהם זעם על טענתו היומרנית של מונטגומרי, כי האסטרטגיה שלו מתנהלת לפי התכנית, כאשר היה גלוי לכול שהוא לא הצליח לכבוש את השטח שנדרש לבניית שדות-תעופה.
מתוך ספרי הזיכרונות של הרמטכ"ל הבריטי דאז , מרשל אלן ברוק , עולה כי מונטגומרי הוליך שולל את ברוק וחרף כישלונותיו הצבאיים בקרבות קאן דיווח על הצלחה ( אנטוני ביוור , הפלישה לנורמנדי , עמודים 335-336).
הלאות של הצבא הבריטי
קצינים אמריקאים בכירים החלו להתייחס בבוז לזהירות בחזית הבריטית , שהייתה בעיניהם חסרת כל הצדקה. רתיעתו האינסטינקטיבית של מונטגומרי מפני אבדות כבדות , שנבעה מחוויותיו במלחמת העולם – ה1 , גרמה לו לנקוט זהירות בכל התקפותיו , אך בסופו של דבר היו לבריטים כפול אבדות מאשר לאמריקאים שהיו נועזים יותר בנורמנדי. רתיעתו של מונטגומרי מאבדות בנורמנדי היתה מטרה לביקורת לא רק של האמריקאים אלא גם של היסטוריונים צבאיים אחרי המלחמה ( אנטוני ביוור , הפלישה לנורמנדי, עמודים 28-284 ) .
תפקודן המאכזב של שלוש הדיביזיות הוותיקות של מונטגומרי מצפון אפריקה , הדיביזיה המשוריינת ה-7 , דיבזיית נורת'אמבוריה ה-50 ודיביזיית היילנד ה-51 , חשף את הלאות מן המלחמה ששררה בחלקים גדולים של הצבא הבריטי.
הרתיעה מלקיחת סיכונים רווחה, ורק לעתים נדירות נוצלו הזדמנויות. הכישלונות החוזרים ונשנים לפצח את החזית הגרמנית מסביב לעיר קאן הכהו את החזות התוקפנית של הבריטים. יותר ויותר העדיפה הארמייה השנייה הבריטית בנורמנדי להסתמך על העוצמה האווירית של האמריקאים. הרעיון שחומר-נפץ חזק מציל חיים בריטיים נעשה כמעט ממכר, אך הוא לבטח לא הציל חיים צרפתיים כפי שהראתה באופן מזעזע להחריד מתקפתו הכושלת של מונטגומרי בעיר קאן. ( אנטוני ביוור , הפלישה לנורמנדי , עמודים 280-286 ).
מוטרדת מהיעדר ההתקדמות החלה סוף סוף הארמיה הבריטית השנייה להעביר מפקדים לא מיומנים או חסרי אנרגיה מתפקידם. אחרי קרב אפסום החליף גנרל "פיפ" רוברטס, מפקד הדיביזיה המשוריינת ה-11 מפקדי בריגדה ושני מפקדים.
ב15 ביולי כתב מונטגומרי לברוק, הרמטכ"ל הבריטי, על אחת הדיביזיות המועדפות עליו מצפון אפריקה: " צר לי לדווח כי לדעת קרוקר, דאמפסי ולדעתי הדיביזיה ה51 ( היילנד ) – איננה- בכושר לחימה כרגע . היא אינה נלחמת בנחישות ונכשלה בכל מבצע שהוטל עליה" . מונטגומרי העביר את מפקד הדיביזיה מתפקידו ואף שקל להורות לשלוח את הדיביזיה כולה לאנגליה להתאמן מחדש. השמועה על חרפתה נפוצה במהרה בתוך הארמייה השנייה ופגעה במורל של החיילים הבריטיים ( אנטוני ביוור , הפלישה לנורמנדי , עמודים 296-297 ). יצוין כי דיביזיית היילנד הייתה אחת היחידות המצטיינות בקרב אל אלעמיין במדבר המערבי בשנת 1942. לא ניתן להתעלם מכך שגם חיילים טובים נשחקים ככל שמתמשכים הקרבות.
ביקורותו הקשה של ההיסטוריון הצבאי לידל הארט
ההיסטוריון הצבאי הבריטי לידל הארט כתב כי הבעיה היא יסודית יותר. הוא האמין כי "חלה נסיגה לאומית בתעוזה ויוזמה" , לאות מן המלחמה עודדה גישה של " תנו למכונה לנצח את המלחמה". הבריטים היו עיקשים בהגנה , כפי שהודו גם הגרמנים בדיווחיהם, אך הייתה מה שלידל הארט כינה " מסוייגות גוברת מקורבנות בהתקפה". "כאשר מעמיקים לבחון את הפעולות בנורמנדי, מטריד ומדכא לגלות במקרים רבים עד כמה הייתה עלובה רמת הביצועים של הכוח התוקף". שוב ושוב בלמו אותם , או אף הניעו אותם לסגת, כל זאת ע"י קבוצות של גרמנים שהופעלו בתעוזה והיו נחותות מאד בעוצמתן. לולא עליונותנו האווירית, שהכבידה על הגרמנים על כל צעד ושעל, היו התוצאות גרועות בהרבה. נראה כי כוחותינו המעיטו מדי בנקיטת יוזמות חדירה, ונחישותם לקתה בחסר" ( אנטוני ביוור , הפלישה לנורמנדי , עמודים 338-339 ) .
הכוחות הקנדיים בנורמנדי
אחד החידושים העיקריים בספרו של ביוור נוגע ללחימה של הכוחות הקנדיים בנורמנדי . עד כה המעיטו ספרי ההיסטוריה ואפילו התעלמו מתרומתם המשמעותית של החיילים הקנדיים בלחימה. ביוור מראה לנו בפירוט כי הכוחות הקנדיים בנורמנדי היו מעורבים בקרבות הקשים ביותר ( כגון הקרבות בקאן) . עוצמתם של הקנדיים נבעה מאיכות סגל הקצינים הזוטר שגילו תושייה רבה ואומץ לב בהשוואה למקביליהם הקצינים הבריטים הזוטרים. המהלכים הצבאיים של הדיווזיות הקנדיות העידו לא רק על אומץ לב אלא גם על יצירתיות בתכנון ובאלתור הפעולות הצבאיות (Jonathan Yardley).
הלחימה של הגרמנים
כאמור, הצבאות המערביים, בעיקר הבריטים, היו טובים פחות מכפי שפיארו אותם במהלך השנים, הלחימה בחזית המערבית הייתה ג'נטלמנית יחסית למזרח. כפי שאמר לימים בתסכול קצין בריטי שהיה להיסטוריון מלחמה – "למדתי הכל על הצבא הגרמני ב-1944 בקורס פיקוד. למדתי מבנה, למדתי פריסת יחידות , הכל חוץ מדבר אחד: מה עשה אותם טובים כל כך, לעזאזל?"
אחת האמיתות העצובות של מלחמת העולם השנייה היא שהצבא הגרמני היה טוב בהרבה מיריביו. רק הצבא האדום משתווה לו בנחישות ופראות. הבריטים והאמריקאים לא השתוו אליהם. זו אמיתה שכיום היסטוריונים בריטים, וביוור ביניהם, מכירים בה. יחידות מהוללות כמו הדיוויזיה השביעית, "עכברי המדבר", נשחקו והגיעו לסף מרד, ודאי לחוסר נחישות אשר כפסע בינו לבין פחד המוני ומשתק. ולא רק הם ) תובנות של אורן נהרי , בעקבות קריאת הספר) .
האינטנסיביות ועוצמת הלחימה בנורמנדי היו דומות ללחימה של הנאצים והסובייטים בזירה המזרחית. במהלך חודשי הקיץ של 1944 , הוורמכט איבד קרוב ל300,000 לוחמים , כאשר 200,000 חיילים גרמנים נתפסו בשבי . שיעור האבדות היה 2,300 חיילים לאוגדה כל חודש , שיעור גבוה יותר מהיקף האבדות של הגרמנים בחזית המזרחית (David Stafford )
ההנהגה הצבאית הגרמנית מתגלית גם היא במלוא עליבותה. נטייתו של היטלר, המפקד העליון, לגישה של "הפרד ומשול" יצרה פיצול בפיקוד וחוסר יכולת ליצור תיאום על פני החזית כולה. חוסר היכולת של היטלר ושל הפיקוד העליון להקשיב ולהכיר במציאות כמות שהיא לא אפשרו התמודדות אמיתית. ההנהגה העליונה התמכרה לאשליות ובכך האיצה את תהליכי ההתפוררות של החזית הגרמנית. מי שלחמו בקנאות קיצונית היו גייסות האס-אס. בספר מתואר פצוע מהאס-אס שאושפז במצב קשה בבית חולים שדה בריטי ונטה למות ובמצב זה סירב לקבל עירוי דם שיציל את חייו מחשש שמדובר בדם של "יהודי או כושי". ( תובנות של ישי פרנקל).
ביוור מראה בספרו את ההתנגדות העקיפה של הגנרלים הגרמניים בנורמנדי ל"פירר" , כאשר הם חוזרים ומבקרים ביניהם את האסטרטגיה הצבאית שלו , אך לא הייתה זו התנגדות ישירה ובוודאי לא נגד התפיסה של המשטר הנאצי (Bill James )
בעלות הברית ניצחו בקרב למרות שהגרמנים היו לוחמים טובים יותר. הם עשו זאת בזכות תכנית הטעיה, שהפלישה תהיה בכלל בין בולון ושפך הסום, שהצליחה באופן מדהים; יתרון מוחלט באספקה ותגבורות, הניתוק של היטלר מהמציאות, כוחות זרים שמיהרו לערוק והעליונות האווירית הברורה (הבדיחה בצד הגרמני הייתה בנוסח זה: "אם אתה רואה מטוסים כסופים, אלו מטוסים אמריקניים, אם אתה רואה מטוסי חאקי, סימן שאלו מטוסים בריטיים ואם אינך רואה מטוסים בכלל, סימן שהם גרמנים"). הניצחון הזה בישר את סופה הקרב של המלחמה הנוראה בהיסטוריה.
ההטעיה של הגרמנים
מהלכי ההסחה של בעלות הברית גרמו לערפל קרב כבד ולדיווחים סותרים ומשונים בצד הגרמני, כך שהקצינים לא ידעו כיצד לפעול, הואיל ולא הצליחו לגלות את מוקד המאמץ העיקרי של בעלות הברית. הגרמנים לא הפעילו את כוח העתודה שלהם : השריון שלהם באזור נורמנדי (דיוויזית הפאנצר ה-21), כיוון שההוראה להפעלת הדיוויזיה יכלה לבוא מאדם אחד בלבד, אדולף היטלר, ובאותו בוקר, בטרם התברר האם מדובר בפלישה הצפויה, היססו המפקדים האם להעיר אותו.
מעבר לכך, במפקדה הראשית (OKW) ) בראשות היטלר הוטעו לחשוב שמדובר בפעולת הסחה בלבד לפלישה העיקרית שתבוא בקאלה, שכמובן לא באה. אם לא די בכך, ארווין רומל, הגנרל שהיה אחראי לחומה האטלנטית, הוזמן בערב הפלישה לארוחת ערב הרחק מאוד מהחזית.
כאשר התברר לנאצים בשלב מאד מאוחר ( אוגוסט 1944 ) כי תכנית הטעייה הבריטית פורטיטיוד ואיום הנחיתה השנייה בפה-דה-קלה לא היו אלא תרמית מבריקה, השתכנע האס-אס בקיומה של בגידה בתוך המודיעין הצבאי. האס-אס ביקש לדעת כיצד יכול היה המודיעין הצבאי הגרמני ללכת שולל אחרי קבוצת ארמיות שכלל לא הייתה קיימת. קציני מטה נחשדו כי ניפחו במתכוון עוצמות של בעלות הברית, והואשמו ב"זיוף מצבו של האוייב" ( אנטוני ביוור , הפלישה לנורמנדי , עמודים 354-355 ) .
התערבות הבוטה של היטלר במהלכי הקרבות
היטלר נטל על עצמו את ניהול העניינים הצבאיים זמן קצר לפני הקרב על סטלינגרד והמיט אסון על הווהרמאכט. בעקבות כישלון הקשר נגדו ב20 ביולי 1944 התחזקה אמונתו של היטלר כי ההשגחה העליונה הצילה אותו והגבירה את שכנועו העצמי בגאונותו הצבאית, למרבה ייאושם של הגנרלים שלו.
קצת לפני נפילת שרבור ערך היטלר את ביקורו האחרון בצרפת. הוא היה במצב רוח תוקפני, פקודותיו להשיך את בעלות-הברית חזרה לים לא בוצעו, מפקדיו הבכירים במערב היו בעיניו מפסידנים. היטלר התלונן גלויות באו-קי-וו ( המטכ"ל הגרמני) כי "פילדמרשל רומל הוא מנהיג דגול ורב-השראה בניצחון, אך ברגע שמתעורר הקושי הקטן ביותר הוא הופך לפסימיסט מוחלט".
רומל , מצדו, לא הסתיר את חוסר שביעות רצונו מן האופן שבו התערב היטלר בניהול הקרב שלו . האובסססיה של היטלר עם פרטים עיצבנה אף קצינים בכירים באו-קי-וו ( המטכ"ל הנאצי) , הוא דרש שכל מיקום יצויין על מפות בקנה מידה של 1:25,000 . יום אחד ראה היטלר בדוח כי כמות התותחים נגד מטוסים באיי התעלה הופחת בחצי ודרש כי הקצין האחראי ייענש על צמצומן . בלי שביקר מעודו באזור קאן , הציק היטלר ללא הרף לאו-קי-וו בעניין מיקומן של שתי יחידות של מרגמות רבות-קנים: חטיבות הנבלוורפר ה-7 וה-8. הוא טען בכל תוקף כי יכריעו את תוצאות הקרב בגזרה הבריטית אם יוצבו בנקודה מסויימת ממזרח לנהר האורן . השינוי במיקומן של יחידות אלו הביא בסופו של דבר להשמדתן ע"י חיל האוויר האמריקאי ודיווזיות החי"ר הקנדיות ( אנטוני ביוור , הפלישה לנורמנדי , עמודים 240-241).
רומל רצה לסגת בעשרה עד 16 קילומטר מזרחה ודרומה לנהר האורן. הדבר יאפשר לו להוציא את דיבזיות הפאנצר כדי לפרוס אותן למתקפת-נגד גדולה. הוא רצה להכין את הקו של נהר הסיינה להגנה. פילדמרשל רונדשטט תמך בהצעות אלו. הוא רצה לסגת אל מאחורי הלואר והסיינה , תוך נטישת כל צפון-מערב צרפת. במהלך הפגישה עם רומל ורונדשדאט, היטלר, שהדברים הוציאו אותו מכליו ושסירב להתמודד עם העובדות , " נשא נאום ארוך ועתיר שכנוע עצמי" הוא דחה לחלוטין את המהלכים המוצעים של רומל וחזה בנאום הארוך שלפצצת ה-וי-1 שיום קודם שוגרה לראשונה במספרים גדולים , " תהיה השפעה מכרעת על המלחמה נגד אנגליה".
שני הפילדמרשלים הגרמניים נאלצו לשבת שם ולהקשיב למונולוג היטלרי מוטרף. היטלר לא הסכים שנשקי הוי-1 יכווונו אל ראשי החוף או אל נמלי החופים הדרומיים של ברטאן. הוא עמד על כך שהם יכוונו כולם אל לונדון, כדי להוריד את הבריטים על הברכיים. כאשר רומל מתח ביקורת על היעדר סיוע יעיל מהלופטוואפה הודה היטלר כי הוא אוכזב על ידי מפקדי החייל, אך אז טען כי "נחילים" של מטוסי רבה סילוניים ייבשרו בקרוב את קץ העליונות האווירית של בעלות הברית.
רומל , שזעמו גבר והלך , דרש שנציגים של ארו-קיי-וו ( המטכ"ל הגרמני) ייבקרו בחזית ויקבלו מושג על המצב במו עיניהם.
הפילדמרשלים פון רונדשטט ורומל זומנו לברגהוף ב28 ביוני 1944 בעיצומו של הקרב על חצית האודון. ימים אחדים לאחר מכן הודיע היטלר באמצעות גנרל קייטל כי רונדשטאט פורש מטעמי בריאות ושלח קצין בכיר לפריס כדי להעניק לו מכתב מנומס ואת צלב האביר על עלי אלון. הוא יוחלף בפילדמרשל האנס גונטר פון קלוגה.
רומל רתח מזעם. מבלי לעדכן אותו מינה היטלר את גנרל האוזר למפקד הארמייה השביעית של הצבא הגרמני בצרפת, מפני שהוא העדיף לתת אמון במפקדים של הוואפן אס-אס המועדפים עליו.
היטלר היה מפטר גם רומל, אך כדבריו של גנרל אברבאך הוא לא הועבר מתפקידו " בגלל ההשפעה שהייתה נודעת להדחתו על המורל בחזית ובגמניה והרושם שהייתה יוצרת בחוץ לארץ " ( אנטוני ביוור , הפלישה לנורמנדי עמודים 252-254 ) .
היטלר היה אחראי ישירות לכיתור של הכוחות הגרמניים בפלז ב9 באוגוסט 1944 . היטלר דרש כי המתקפה על אווראנש תחודש. גנרל האוזר הנאצי נאלץ להסכים. הוא הניח כי כל תשובה אחרת תגרור את העברתו המיידית מתפקידו. פלדמרשל פון קלוגה ,אף שידע כי המבצע בעקבות הוראתו של היטלר מוביל אותם לאסון, לא היה במצב לסרב . הוא פקד על גנרל האוזר לחדש את המתקפה חסרת הסיכוי ( אנטוני ביוור , הפלישה לנורמנדי, עמודים 430-431) .
המערך הצבאי של הגרמנים בצרפת הלך והתמוטט מסביבם , אך היטלר המשיך להתעקש. "מתקפת הנגד על אווראנש חייבת להתבצע!" , גנרל אברבאך הגרמני נותר ללא מילים מרוב כעס. " אי אפשר להעלות על הדעת הרו-קי-וו (המטכ"ל הנאצי שהיה כפוף ישירות להיטלר) לא רואה את המלכודת הזאת במיוחד אחרי סטלינגד, טוניס וקרים" ( אנטוני ביוור , הפלישה לנורמנדי , עמוד 449 ) . בסופו של דבר, מתקפת הנגד הכושלת של הגרמנים באווראנש גרמה למפלה צבאית של הגרמנים בכל החזית של נורמנדי ולכיתור עשרות אלפי חיילים גרמנים.
השפעת התעמולה
כהרגלו, ההיסטוריון הנודע אנטוני ביוור מתבל את תיאור הקרבות עם סיפורים פרטיים ועדויות, שלעתים בידן לתאר את הסיטואציה טוב יותר מניתוחים מעמיקים (ובואו נודה בזה, גם די משמימים). כך אנו מתוודעים להשפעת הפרופגנדה הנאצית על החיילים הגרמנים, כשאחד מהם פנה לשוביו האמריקנים: "כבר לא נשאר הרבה מניו יורק, אה?". גם האמריקנים, אגב, לא הגיעו לצרפת עם כל המידע על המדינה אליה נכנסו. הם ראו במקומיים פרימיטיביים משהו. כשאחד מהם שאל אשה צרפתיה אם היא כבר ראתה סרט בחייה, היא עדכנה אותו: "הקולנוע הומצא בצרפת וכך גם המכונית". החייל נותר המום ולא לגמרי משוכנע (יניב מגל , ביקורת ספר על מערכה מפורסמת במלחמת העולם השנייה לרגל ציון 72 שנה למלחמה).
חיילים גרמניים שרצו להיכנע פחדו לעשות זאת. התעמולה הנאצית שכנעה אותם כי הם לא יהיו בטוחים בבריטניה המפוצצת בידי נשק סודי חדש" . שבי הוא עניין לא בטוח, " כתב מפקד מחלקה גרמני אחד . " יש כאלה שהיו מוכנים להיכנע, אבל הם מפחדים מטילי הוי-1 והו-2. "
לסיכום , הספר של אנטוני ביוור הוא ספר מקיף ומפורט. אנטוני ביוור, היסטוריון צבאי וגם קצין בריטי בדימוס , כמו בשאר ספריו, ביצע עבודת מחקר מדוקדקת ומעמיקה. עיקר ייחודו הוא שהחיבור מביא את הסיפור של שני הצדדים של המתרס : מצד אחד בעלות הברית ואילו מאידך, הצד הגרמני. כך למשל הוא מקדיש פרק נרחב לניסיון ההתנקשות בהיטלר – "קשר ה – 20 ביולי" והמשמעויות הנרחבות שלו במלחמה
Pingback: הנבחר שבמבחר: צילומים היסטוריים, לקט מס' 14 | רגעים היסטוריים
Pingback: מבחן המנהיגות הצבאית בווסט פוינט : הקצין האמריקאי שהציל את חוף אומהה בפלישה לנורמנדי | רגעים היסטוריים
Pingback: הוורמאכט במלחמת העולם השנייה – כמה תובנות היסטוריות ומחקריות | רגעים היסטוריים