מאת: עמי סלנט , העורך של "רגעים היסטוריים", יוני 2019
הקדמה
לפני כ50 שנים במהלך הפלגה משארם א-שייח לישראל קראתי את הספר המרתק של אליסטר מקלין "הסיירת יוליסס" וסיימתי הרבה לפני שהספינה הגיעה לאילת. בשנים האחרונות יצא לאור תרגום מחודש שלו ע"י נועה בן-פורת וקראתי אותו עכשיו מחדש. אין ספק כי התרגום החדש הוא הרבה יותר מדוייק ופחות ספרותי כי לצד נועה-בן פורת עבדו כמה קציני חיל הים במילואים על המושגים הימיים. בעקבות קריאת התרגום החדש החלטתי לחקור ולבדוק באיזה מידה הספר משקף את ההתפתחויות האמיתיות של השיירות הארקטיות במלחמת העולם השנייה . לפני כן , הנה כמה מהתיאורים בספר :
אליסטר מקלין . הסיירת יוליסס , הוצאת אריה ניר, 2009 , תירגום: נעה בן-פורת.
עלילת הספר
עלילת הספר, המתרחשת במהלך מלחמת העולם השנייה, מתארת את מסעה של הסיירת "יוליסס", אוניית מלחמה בריטית בדרך השיירות לרוסיה בים הצפוני, כדי להעביר הספקה וציוד לצבא האדום הלוחם ברחבי רוסיה כנגד הצבא הגרמני. על הסיירת מפקד הקפטן ריצ'רד ולרי, אשר שב לשירות בצי עם פרוץ המלחמה ועוטר בעבר באות השירות המצוין. ולרי מוביל את צוותו במשימה ללוות את שיירת האספקה ימית FR77 למורמנסק. צוות האונייה נדרש להיאבק בקור העז, בתנאי מזג האוויר הקשים ולאסור קרב כנגד אוניות וצוללות הצי הגרמני ומטוסי הלופטוואפה אשר ניסו למנוע מן השיירה להגיע ליעדה. לצד ולרי בולטות בספר דמויותיהם של קצין המבצעים ביל טרנר, קצין הרפואה קומנדר ברוקס, קצין הרפואה הזוטר לפטננט ג'וני ניקולס, מפקד השיירה, אדמירל טינדל, קצין הניווט אנדרו קארפנטר המכונה "קאפוק קיד" ופיטר אור, מפקד הסיירת "סיירוס".
הים הצפוני , האזור הארקטי , ההפלגות לרוסיה במעטה כבד של איפול ומעטה הכפור
"האם אתה יודע אדמירל סטאר מה זאת אומרת כשרוח בטמפרטורה של קרוב לשלושים מעלות מתחת לאפס מגיעה בצריחה מהקוטב ומכיפות הקרח של גרינלד וחודרת כמו איזמל מנתחים גם מבעד לבגדים העבים ביותר?
מה זאת אומרת שחמש-מאות טונות של קרח נערמות על הסיפון ושחשיפה ישירה של הגוף במשך חמש דקות גורמת כוויות קור קשות ? מה זאת אומרת שחרטום שוקע בחבטה לתחתית הגל והנתזים שפוגעים בך נהפכים לגלידי קרח, שאפילו סוללות הפנסים דועכות מעוצמת הקור? אתה יודע מה זאת אומרת , אדמירל סטאר, אתה יודע? קומנדר ברוקס הטיח בו את המילים (מקלין, עמודים 21-22)."
אנשי הצוות של הסיירת עמדו שם על הסיפון מותשים ושחוקים , חסרי תחושה וקופאים מקור במעיליהם הרטובים, אפורים ומכונסים בעצמם , רגליהם כושלות מחוסר שינה , והם נושאים עמם את הזיכרונות , את המתחים , את העייפות הגופנית המצטברת של מאה לילות כאלה בשיירה הארקטית , הנמשכים לאין קץ. (מקלין , עמוד 75)
להקות הזאבים של הגרמנים (שייטות הצוללות של הגרמנים) עברו ב1941 לאזורים מצפון וממזרח לאיסלנד, שם הן היו קרובות יותר לבסיסן , וגם יכלו לארוב בקלות רבה יותר על נתיבי ההפלגה המתכנסים של השיירות למורמנסק (מקלין , עמוד 115)
להקת הזאבים (הצוללות הגרמניות) תקפה בשעה החביבה עליה – עם שחר , ומהכיוון החביב עליה – צפון -מזרח , מול השמש העולה , היא תקפה באכזריות , במיומנות ובזדוניות מחושבת . ההתקפות המרוכזות והמתואמות היטב של להקות הזאבים היו מסוכנות וקטלניות . הן היו שיטתיות , פעלו כמו מכונה משומנת היטב , כמעט לפי נוסחה אחידה , בהכוונתו של פיקוד יחיד (מקלין , עמוד 142) .
לאוניות הסוחר הגדולות בשיירה הארקטית שלנו שהיו מגושמות ואיטיות יחסית היה פחות מזל . שתי אוניות בטור השמאלי , מיכלית ואוניית משא , ספגו פגיעה ישירה. בדרך נס רק טולטלו שתיהן קשות מעוצמת ההדף אבל המשיכו בדרכן. לא כך אוניית המשא הגדולה ששטה ממש מאחוריהן, מחסניה גדושים טנקים וטנקים נוספים ערוכים בשורות על סיפוניה . היא טורפדה שלוש פעמים בשלוש שניות . לא היה שם עשן, לא לשונות אש , לא התפוצצויות משנה רבות רושם , מנוקבת ככברה ומרוטשת מחרטום ועד ירכתיים , היא שקעה במהירות , בשקט, בעודה מאוזנת , נמשכת לקרקע הים בכוח משקלו העצום של מטען המתכת. לאיש מהמלחים השוהים מתחת לסיפוניה לא היה סיכוי קל שבקלים להינצל (מקלין , עמודים 146-147 ) .
אז מה אנו יודעים על סיפור חייו של אליסטר מקלין ?
דבר ראשון אחרי קריאת הספר המרתק הסיירת יוליסס של אליסטר מקלין הלכתי לקרוא את סיפור חייו והתברר כי לא מדובר בהכרח בספר דמיוני אלא באירועים שהוא עצמו ואחיו שהיה רב-חובל בשירות הצי הבריטי עברו במלחמת העולם השנייה. בעת כתיבת הספר ישב לצדו של אליסטר מקלין אחיו הבכור Ian MacLean, שהיה , כאמור, רב-חובל באחת השיירות הארקטיות שהפליגו במהלך מלחמת העולם השנייה לרוסיה ( Irish Times 3 Feb 1987).
אליסטר מקלין היה בנו של כומר ולמד אנגלית כשפתו השנייה, אחרי שפת אמו, גאלית סקוטית. הוא נולד בגלאזגו אבל את רוב ילדותו ונעוריו עשה בדאוויוט, סמוך לאינוורנס. בשנת 1941 התגייס לצי המלכותי הבריטי, שירת כמלח על סיפון הסיירת "רויאליסט" ולחם כטורפדאי סיפון במלחמת העולם השנייה. לאחר המלחמה למד אנגלית באוניברסיטת גלאזגו, סיים בשנת 1953 ועבד בהוראה.
בעודו באוניברסיטה, החל מקלין לכתוב סיפורים קצרים כמקור הכנסה נוסף וזכה בתחרות בשנת 1954 על סיפורו הימי Dileas. ההוצאה לאור "קולינס" ביקשה ממנו לכתוב רומן והוא נענה בסיירת יוליסס, המבוסס על חוויות המלחמה האישיות שלו. הספר נחל הצלחה רבתית ותוך זמן קצר התאפשר למקלין להקדיש את כל זמנו לכתיבת סיפורי מלחמה, סיפורי מרגלים ושאר הרפתקאות. למרות שהתעשר מאוד ממכירת ספריו ברחבי העולם , חייו של אליסטר מקלין לא היו סוגות בשושנים , הוא סבל משכרות קשה , התגרש מרעייתו הראשונה ומת בודד וצעיר יחסית בגיל 64 כשהוא בגלות מחוץ לאנגליה (לא רצה לשלם מיסים לממשלת אנגליה).
השיירות הארקטיות במלחמת העולם השנייה : רקע היסטורי
ב-22 ביוני 1941 תקפה גרמניה את ברית המועצות במבצע ברברוסה. בין בריטניה לברית המועצות שררה איבה במשך שנים רבות, אך מול האיום הגרמני החליטה בריטניה לסייע לברית המועצות אל מול האויב המשותף. ראש ממשלת בריטניה, וינסטון צ'רצ'יל, אמר בנאום בפרלמנט, כי על אף שבמשך עשרים וחמש שנים לא היה מתנגד חריף ממנו לקומוניזם ואינו חוזר בו ממילה אשר אמר, הרי שכעת המדובר במלחמתו של העם הרוסי, עם האיכרים והפועלים, אל מול כוח נאצי הבא עליהם לשעבדם ולהשמידם; במלחמה זו חובתם של העמים הדמוקרטיים לתמוך במותקף כנגד התוקפן. בדברים אלה ביטא צ'רצ'יל את הברית שנוצרה בין בעלות הברית המערביות, ובראשן ארצות הברית (שהצטרפה למלחמה ב-8 בדצמבר 1941, לאחר המתקפה על פרל הארבור) ובריטניה, לבין ברית המועצות.
ואולם, למרות הצהרות אלה היה מעט מאוד שבעלות הברית היו יכולות לעשות למען ברית המועצות. למרות דרישתו החוזרת ונשנית של סטלין לפתוח חזית שנייה באירופה, כדי להקל את הלחץ העצום על הצבא האדום, לא היה לארצות הברית ובריטניה את הכוח הדרוש כדי לתקוף. רק יותר משנה לאחר תחילת מבצע ברברוסה, ב-8 בנובמבר 1942, תקפו ארצות הברית ובריטניה לראשונה, במבצע לפיד. אחת הדרכים הבודדות בהן ניתן היה בכל זאת לסייע לברית המועצות הייתה באמצעות העברת ציוד צבאי ואספקה אליה, כחלק מהסכמי השאל-החכר (Lend-Lease).
אבל גרמניה שלטה על כל החוף האירופי, מכף הצפון בנורווגיה ועד ספרד, ולפיכך לא ניתן היה להעביר ציוד בדרך זו. לא ניתן היה להעביר ציוד גם דרך הים התיכון, גם בשל שליטת הגרמנים בחופי הים השחור, וגם בשל האיום הימי והאווירי מצד האיטלקים והגרמנים. העברת הציוד לברית המועצות ניתנה להיעשות בשתי דרכים: ניתן היה להפליג סביב אפריקה, דרך האוקיינוס ההודי, לאיראן, ומשם בדרך היבשה לדרום ברית המועצות. דרך זו הייתה בטוחה יחסית, אם כי גם לאורכה ארבו צוללות, ואולם ארוכה מאוד – למעלה מ-20,000 ק"מ.
נתיב השיירות הארקטי היה קצר בהרבה, ואולם סבל מחסרונות רבים: ראשית, התנאים האקלימיים והגאוגרפיים הקשים מאוד באזור: קור עז, ערפל, סערות, קרחונים ולילה ארוך מאוד או יום ארוך מאד, תלוי בעונת השנה. בנוסף, היה נתיב השיירות קרוב לחוף, יחסית; בשל כך, היו השיירות חשופות להתקפות מטוסים, מעבר לאיום הצוללות. זאת, בניגוד לשיירות באוקיינוס האטלנטי שהיו פחות חשופות, יחסית, לאיום אווירי.
בחודשי הקיץ הפליגו השיירות בנתיב מערבי יותר, שעבר ממערב לאיסלנד, והמשיך צפונה ככל האפשר עד למורמנסק. בחודשי החורף לא היו השיירות יכולות להפליג בנתיב כה צפוני, בשל התפשטותו של הקרח בחורף. אוקיינוס הקרח הצפוני מתמלא בקרחונים, ובשל כך היה על האוניות לשוט קרוב יותר לחוף הנורווגי, למרות הסיכון להתקפות גרמניות.
ליווי השיירות
בשל האיום הגדול, צורף לשיירות הארקטיות ליווי כבד בהרבה מזה של השיירות באוקיינוס האטלנטי. הליווי המקובל לשיירות באוקיינוס האטלנטי היה קבוצת ליווי ובה חמש או שש אוניות ליווי – משחתות, פריגטות וקורבטות. בשלב מאוחר יותר נוספו לשיירות גם נושאות מטוסים לליווי. אוניות הליווי של השיירות הארקטיות היו מטיפוסים דומים, ואולם במספרים גדולים בהרבה. בשיירות הראשונות היו חמש אוניות ליווי, ואולם בשיאן של השיירות היו למעלה מ-70 אוניות קשורות בליווי שיירה אחת. חלקן הפליגו עם השיירה עצמה, וחלקן שימשו כליווי רחוק, שהפליג במרחק מהשיירה והתערב רק כאשר נוצר איום עליה. הליווי הקרוב היה מורכב מאוניות הליווי הקטנות יותר: קורבטות, פריגטות, משחתות, סלופים (sloop), שולות מוקשים, נושאות מטוסים ואף צוללות. הליווי הרחוק כלל סיירות קלות וכבדות, ואף אוניות מערכה. אוניות אלה התערבו כאשר נוצר איום מצידן של אוניות השטח הגרמניות. הליווי היה מבוסס ברובו על אוניות הצי המלכותי הבריטי, שתוגברו לעיתים על ידי אוניות של צי ארצות הברית ושל הצי הסובייטי.
בחודשים הראשונים לא הפריעו הגרמנים למהלכן של השיירות. מבצע "ברברוסה" התנהל כמתוכנן, והגרמנים לא ראו בשיירות איום. עד סוף שנת 1941 עברו שבע שיירות, כמעט ללא אוניות שאבדו (רק אונייה אחת הוטבעה). ואולם, בדצמבר של אותה שנה הסתבר לגרמנים שהמבצע נגד ברית המועצות לא יביא את התוצאות המקוות תוך הזמן המתוכנן; הפיקוד הגרמני העליון הבין שיש להילחם בברית המועצות בכל דרך. הוחל בהגדלת הכוח הימי והאווירי בנורווגיה, כדי לפגוע בשיירות. הבריטים למדו על כוונה זו של הגרמנים דרך האולטרה; השיירות אורגנו מחדש כדי שהשיירה הלוך והשיירה חזור יצאו באותו זמן, וכך הליווי יוכל לחפות על שתי השיירות. הליווי עצמו הוגבר באופן משמעותי (Walling, 2012 ).
הגרמנים מגבירים את הלחץ
החורף הנורא של 1941-1942 , שעשה כה רבות להרס חלומו של היטלר על הפיכת רוסיה למושבה ארית , פגע קשות גם בשיירות הארקטיות. הן שייטו בנתיב הרה סכנות, במשך שבע -עשר ימים מורטי-עצבים- סביב הכף הצפוני, מעיל נורווגיה ופילנד, בין גושי קרח צף שיש בכוחם להטביע אונייה, תחת התקפות גרמניות מהאוויר, מצוללות ומספינות שטח גרמניות משחרות לטרף, ובתוך סופות ארקטיות מקפיאות.
האסון של שיירה PQ-17
אחת המפלות החמורות ביותר של השיירות הארקטיות והצי הבריטי במלחמת העולם השנייה אירעה ב4 ביולי 1942, שלושה ימים אחרי שהבחינו צוללות ומטוסים גרמניים בשיירה PQ-17. היה קשה שלא להרגיש בה- היא כללה שלושים וחמישה ספינות סוחר ( עשריים ושתיים אמריקניות , שמונה בריטיות , שתיים סובייטיות , שתים פנמיות ואחת הולנדית), בליווי שש משחתות וחמישה-עשר כלי שיט חמושים אחרים. כבר באותו בוקר הטביעו מפציצי טורפו היינקל גרמנים רבע מאוניות הסוחר, ולורד הים הראשון אדימרל סר דדלי פאונד , שחשש כי ארבע ספינות מלחמה גרמניות אדירות- בינהן טירפיץ- עושות את דרכן למקום, פקד על השיירה להתפזר, בניגוד לדעתם של מפקד צי הבית הבריטי , אדמירל סר ג'ון טובי, ומרכז המודיעין של הימייה הבריטי . היה זה, מכל בחינה מעשית , גזר דין מוות.
בצילום למטה : שיירה PQ-18
ספינות המלחמה הגרמניות אכן קיבלו פקודה ליירט את השיירה , אבל מה שלא ידע האדמירל הבריטי פאונד הוא שהיטלר פקד עליהן לשוב לאחור. במקום זאת הותקפו אוניות השיירה שהתפזרה בזו אחר זו , מהאוויר ועל ידי צוללות. רק שלוש-עשרה אוניות הגיעו לארכנגלסק. מתוך 156,500 טונות האספקה שהועמסה על ספינות השיירה באיסלנד ב27 ביוני 1942 , 99,300 טון טובעו. כך אבדו לא פחות מ430 הטנקים ו210 מתוך 297 המטוסים שנשאה השיירה. מאות מלחים טבעו . טרגדיה נוספת רדפה את קודמתה כעבור שלושה ימים , כששיירה QP-13 נקלעה לשדה מוקשים בריטי מול חופי איסלנד בגלל ניווט גרוע, ועוד חמש ספינות סוחר טבעו ( רוברטס, 2009).
בצילום למטה :
קפטיין היינץ בילפלד מפקדה של הצוללת U-703. מתקבל בברכה ע"י מפקדו לאחר תקיפה מוצלחת כנגד PQ-17
הלחצים הפוליטיים על צ'רציל
במהלך 1942 כבר צברו הגרמנים כוח ימי משמעותי באזור, בראשו אוניית המערכה טירפיץ, יחד עם הסיירות הכבדות אדמירל שר, אדמירל היפר וליצו. מפקד הצי הבריטי, סר דאדלי פאונד, לחץ על צ'רצ'יל להפסיק את השיירות, שאותן ראה כמבצע מסוכן ביותר, אך צ'רצ'יל לא יכול היה להיענות לבקשתו, בשל הלחץ הפוליטי (Walling, 2012 ).
האבידות של שיירה PQ-18
עוד מכות קשות ספגו השיירות הארקטיות בהמשך המלחמה, בינהן שיירה PQ-18 שאיבדה שלוש-עשרה מארבעים ספינותיה בספטמבר 1942, אם כי היא הצליחה לפחות לגבות תשלום כבד מתוקפיה הגרמנים, שכן ספינות הליווי שלה השמידו ארבע צוללות גרמניות וארבעים ואחד מטוסים גרמנים. בעקבות זאת החליט קבינט המלחמה הבריטי להשעות זמנית את כל השיירות לברית המועצות . כפי שאמר צ'רציל לחברי קבינט המלחמה ב14 בספטמבר 1942 , שגריר ברית המועצות בוושינגטון , מקסים ליטבינובף "צווח" כששמע על כך, ואילו השגריר בלונדון , איבן מייסקי מחה נמרצות בפני הממשלה הבריטית.
רק בשלהי 1943 החלו בעלות הברית לנצח במערכה הארקטית: בנובמבר 1943 ובדצמבר הגיעו בלי פגע למחוזות חפצן שלוש שיירות ארקטיות שעשו את דרכן מזרחה ושתיים שנעו מערבה ( רוברטס ,עמודים 338-339 ) .
פיצוחו של צופן השיירות הבריטי ע"י הגרמנים
חלק מההסבר לאבדות הכבדות שספגו השיירות הארקטיות היה פיצוחו של צופן השיירות הבריטי על ידי המודיעין הגרמני, כפי שהתברר רק אחרי המלחמה. בפברואר 1942 היה ביכולתו של הבאובכטונגדינסט (שירות ההאזנה לאלחוט הגרמני) לפצח בערך 75 אחוזים מהצופן הימי הבריטי מס' 3 , ששימש מאז יוני 1941 לניתוב השיירות. הגרמנים קראו את תשדורותיו המוצפנות של חיל הים המלכותי, אם כי רק 10 אחוזים מהיירוטים הביאו תועלת מבצעית, בגלל משך הזמן שנדרש לפענוח. למרות זאת, כאשר נודעו לגרמנים גודל השיירה, מחוז חפצה וזמני הפלגתה, היה ביכולתם לצייר לעצמם תמונה מדוייקת למדי של המבצע בכללותו. אילו השיגו פענוח בזמן אמת, כפי שהשיג טיורינג , אולי היה הדבר מעניק לגרמנים יתרון מכריע לא פחות מכפי שפיצוח צופן אניגמה העניק לבעלות-הברית. אבל הימייה הבריטית לא עמדה על חומרת המצב, וזקפה את הצלחתן המרשימה של הצוללות הגרמניות ביירוט שיירות לזכות הציוד ההידרופוני המשוכלל שהותקן בהן: לפי סברת הימייה הבריטית , היה ביכולתו להרגיש ברעש מנוע ממרחק של כמעט 150 ק"מ.
לכן , כשאנו משתוממים על האמון התמידי שנתנו הגרמנים בצופן האניגמה , בל נשכח את האמון שנתנו הבריטים בצופן של חיל הים המלכותי, שנחשף אף הוא. הצופן הימי הבריטי מס' 3 הוחלף במס' 5 – שאותו לא הצליחו הגרמנים לפצח- רק ביוני 1943 ( רוברטס, 2009 , עמודים 349-340 ).
הבריטים מתחילים לנצח גם בים
בדצמבר 1942 יצאו שתי שיירות בדרך לברית המועצות, JW-51A ו-JW-51B (למעשה הן נועדו להיות שיירה אחת, אך פוצלו בשל גודלן). JW-51A עברה בשלום, אך JW-51B נאלצה להתקרב לחוף הנורווגי עקב מזג אוויר גרוע, ונתקלה ב-31 בדצמבר 1942 בכוח משימה גרמני חזק, שהיה מורכב מאוניית המערכה זוטא ליצו (Lutzow) ומהסיירת הכבדה אדמירל היפר, בליווי שש משחתות. הליווי הבריטי היה מורכב משמונה משחתות ומשתי סיירות כבדות שליוו את השיירה ממרחק. למרות העליונות הגרמנית הברורה לא הצליחו הגרמנים להביא את יתרונם לידי ביטוי; ניהול נכון של הקרב על ידי מפקד שייטת המשחתות, קפטן שרברוק (שרברוק איבד עין בקרב ואונייתו הוטבעה באש הגרמנים; ואשר זכה בצלב ויקטוריה על חלקו בקרב) מחד, והססנות יתר של הפיקוד הגרמני, יחד עם מזג אוויר גרוע מאוד (הקרב כולו היה מבולבל מאד, עקב ערפל כבד ותאורה גרועה בחורף הארקטי) הביאו לכך שהבריטים איבדו משחתת ושולת מוקשים, ואילו הגרמנים איבדו משחתת אחת ונזק שנגרם לליצו; השיירה עצמה עברה בשלום, ורק אוניית סוחר אחת הוטבעה. היטלר רתח מזעם למשמע תוצאות הקרב. מפקד הקריגסמרינה, אדמירל אריך רדר, פרש בעקבות הקרב מתפקידו, והיטלר, שאיבד כל אמון באוניות השטח שלו, רצה להשבית את כולן ולהשתמש בתותחיהן כתותחי חוף. מחליפו של רדר, קרל דניץ, שיכנע את היטלר שלא לבצע את החלטתו. חלק מאוניות השטח הוחזר לים הבלטי, ואולם טירפיץ נותרה במקומה.
הגרמנים מתגברים את הכוח הימי שלהם בצפון נורווגיה
במרץ 1943 תוגבר הכוח הימי הגרמני בצפון נורווגיה בסיירת המערכה שרנהורסט. האיום הגרמני המוגדל התהווה באותה עת שבה הגיע הקרב במרכז האוקיינוס האטלנטי לשיאו; השיירות הארקטיות הושהו, שכן כל אוניות הליווי היו דרושות למערכה המכריעה במרכז האוקיינוס. הן חודשו רק בנובמבר; במקביל, הלך ועלה הלחץ על הגרמנים, כאשר הסתבר שבחזית הרוסית החל הצבא הגרמני לעבור יותר ויותר למגננה. דניץ החליט לשלוח את שרנהורסט להתקפה על השיירות (טירפיץ הייתה מושבתת). תוצאת התקפה זו הייתה קרב כף הצפון, שבה הוטבעה שרנהורסט על ידי אוניית המערכה הדוכס מיורק וכוח של סיירות ומשחתות, ב-26 בדצמבר 1943.
בצילום למטה:
מפציץ גרמני מסוג JU 88. מעל אניית סחר -חלק מתקיפה של שיירה ארקטית
השיירות הארקטיות עד סוף המלחמה
לאחר תבוסתה של שרנהורסט עברו רוב השיירות למעשה ללא הפרעה. טירפיץ הותקפה שוב ושוב על ידי הבריטים, כך שלמעשה לא הייתה כשירה לפעילות בשום שלב, עד שהוטבעה סופית ב-12 בנובמבר 1944. השיירות הושעו פעם נוספת בין מאי ליולי 1944, כאשר אוניות הליווי היו דרושות למבצע הפלישה לנורמנדי. ואולם, עד סוף המלחמה היו אבדות השיירות נמוכות מאד, ואילו אבדות הצוללות גבוהות; הטקטיקות שפיתחו בעלות הברית ללוחמה בצוללות יחד עם הפיתוחים הטכנולוגיים הביאו לעליונות המוחלטת על הצוללות הגרמניות , שלא השתנתה עד סוף המלחמה.
סיכום
בשיירות הארקטיות שעשו דרכן לנמלי הים הצפוניים בברה"מ נמלי מורמנסק וארכנגלסק, נטלו חלק 1,400 אוניות סוחר של בריטניה וארה"ב שהעבירו כ 4.5 מיליון טון ציוד ואספקה לצבא האדום שהם 22.7% מכלל הציוד והאספקה שהועברו לברית המועצות כחלק מהסכמי השאל-החכר.
היה זה הנתיב שבו היו האבדות הכבדות ביותר מבין כל נתיבי השיירות הימיות בעולם במהלך מלחמת העולם השנייה. הגרמנים איבדו גם הם מספר כלי שיט, וגם לא מעט מטוסים.
תנאי ההפלגה היו קשים ביותר גם נוכח הקור המקפיא וגם נוכח התקפות הצוללות הגרמניות , אך בסופו של דבר סייע מבצע השיירות הארקטיות רבות להצטיידות ברית המועצות במלחמת העולם השנייה.
מקורות
ספרים :
אליסטר מקלין . הסיירת יוליסס , הוצאת אריה ניר, 2009 , תירגום: נעה בן-פורת.
אנדרו רוברטס, סערת המלחמה : היסטוריה חדשה של מלחמת העולם השנייה, זמורה-ביתן , 2009
Michael G. Walling , Forgotten Sacrifice: The Arctic Convoys of World War II, , 320 pages, 2012 by Osprey Publishing
עיתונות ומאגרי מידע
British Newspaper Archive: Home
הספרייה הלאומית Times Digital Archive.
Los Angeles Times 17 Dec 1972: p1.
New York Times 3 Feb 1987: B.7.
The Irish Times 3 Feb 1987: 4.
אתרי אינטרנט
The Arctic War – The Russian Convoys – Military History
אנציקלופדיות
Arctic naval operations of World War II – Wikipedia
2
קראתי את הספר לפני כשישים שנה והוא שמור אצלי עד היום . אני שרתתי על המשחתת אח"י-יפו . ואני בעיקר ראיתי בספר את חיי צוות האניה הימאים ששירתו בסיירת, על הסבל שעברו במשמרות ובעמדות-הקרב ובעיקר את האנושיות וההקרבה שלהם לוותר על חייהם עבור חבריהם והאניה , לדוגמה: כשהיו חייבים להציף את מחסן התחמושת ואותו מלח שנעל את עצמו בפנים . לדעתי הקרבות היו הנושא המשני בספר, והנושא הראשון הוא האדם .
ספר נהדר שקראתי כמה פעמים בעברית (עם עובד) וגם באנגלית. לדעתי הוא ספרו הטוב ביותר של אליסטר מקלין. הספר הזה היה האמצעי לגלות את כשרון הכתיבה שלו, ולאחר מכן הפך ל"מכונת כתיבה" של מותחנים שירדו באיכותם משנה לשנה… אגב, בעניין זה דומה הסיפור שלו לליאון יוריס. גם זה כתב את "זעקת הקרב" על בסיס נסיונו האישי כנחת באוקיינוס השקט, וספרו זה טוב בהרבה מכל אלה שבאו אחריו (כולל אקסודוס שזכה לפרסום בגלל הסרט). כנראה שדאין כמו חוויות אישיות לתרום לאיכות הכתיבה
היה כדאי להתייחס לספר מופת נוסף העוסק נושא השיירות באטלנטי: ניקולס מונסראט, הים האכזר. הספר נכתב לפני הסיירת יוליסס, ומחברו השתתף גם הוא בשיירות.
ספר מאוד יפה, ובכל זאת אני לא ממליץ לקרוא אותו. דוקא בגלל שהוא כל כך ריאליסטי, עד שהקורא מרגיש בעצמו את הסבל של האנשים. הסיירת כבר בתחילת הספר יוצאת למסע עם צוות עייף ושבור, ומשם והלאה זה רק נהיה יותר גרוע. כולם נאלצים להקריב משהו, וכולם מתענים וסובלים, כל זה כשברור שלעתיד לבוא איש אפילו לא יזכור את שמם של הגיבורים שבאותה סיירת בתוך כל המון קרבנות המלחמה הארורה. אכן, קראתי את הספר בשקיקה, הוא מרתק וכתוב היטב, אבל סיימתי אותו מאוד עצוב.