בתקופת מלחמת העצמאות פונו מקיבוצי הדרום כ4,000 נפש . בין הקיבוצים שפונו נמצא את בארות יצחק , דורות , רוחמה , יד מרדכי , גברעם ,ניצנים ונגבה.
פינוי אוכלוסיה לא-לוחמת במלחמת העצמאות לא הוגבל לאזור הדרום בלבד . במרבית אזורי הקרבות ברחבי הארץ פונו נשים וילדים לאזורים בטוחים יותר. כך היה במקרה של חניתה ומצובה בגליל המערבי , קריית ענבים וגוש עציון באזור ירושלים ומסדה ושער הגולן בעמק הירדן .
הפינוי של ילדים ונשים אינו ייחודי לארץ-ישראל בתקופת מלחמת העצמאות . הוא תופעה אופיינית לאזורי לחימה רבים שהקרבות מגיעים בהם לאזורים מאוכלסים. כך היה במלחמת העולם הראשונה , במלחמת האזרחים בספרד ובמלחמת העולם השנייה. המקרה המפורסם ביותר שנחקר עד כה בצורה מעמיקה הוא הפינוי של מאות אלפי תושבים מלונדון (בעיקר ילדים) במלחמת העולם השנייה עם התגברות החשש מפני תקיפה גרמנית . לא מעט מחקרים נכתבו על אודות חיי המפונים ועל הקשיים שנאלצו להתמודד עמם במקומות שהגיעו אליהם. סוגיות חברתיות וביניהן תהליכים חברתיים , פסיכולוגיים וחינוכיים שעברו המפונים בתקופת הפינוי העלו את חשיבותו של הנושא עד כך שאין להפרידו עוד מחקר עימותים צבאיים רבים מהעולם.
האסטרגיה של היישוב היהודי בא"י לפינוי יישובים
הגישה האסטרטגית שנקטה הנהגת היישוב עוד קודם לפרוץ מלחמת העצמאות דגלה אחיזה עיקשת בכל נקודות היישוב ולו המרוחקות ביותר. נראה כי גישה זו נעוצה במישור האידאולוגי ונסמכת על מורשת תל חי ועל לקחיה. בפקודה שנתן בן-גוריון באוקטובר 1947 למפקד אזור הגליל כהכנה לפלישה אפשרית מגבול הצפון נאמר בין היתר : "אין לפנות אף נקודה ויישוב עבריים, ומחזיקים בהם עד האיש האחרון . פינוי הנקודות מבלתי-לוחמים ( ילדים, נשים וזקנים) ייעשה לאחר האישור של המוסדות המוסמכים והוראה על כך תינתן על ידי נציג מפקדת ההגנה במקום. תעשנה כל ההכנות המוקדמות לביצוע מהיר של פינוי זה.
את ההחלטה בדבר פינוי של אוכלוסיות בלתי לוחמות השאיר בן גוריון בידי המפקד האחראי בשטח.
דיונים בעניין פינוי אפשרי של אוכלוסייה בלתי לוחמת נערכו גם בתנועות הקיבוצים. הגישה הרווחת , אם כי לא היחידה, הייתה כי אין לפנות ילדים ונשים מן הקיבוצים.
כבר בראשית ינואר 1948 , לאחר סדרת תקריות בין כוחות ערבים ליהודים באזור גוש עציון , הוחלט על פינוי כשבעים ילדים מיישובי הגוש ופינוי דומה נערך גם ביישובים אחרים ובהם עטרות והרטוב.
היו גם קיבוצים שבהם ההחלטה על הפינוי נתקבלה ע"י חברי המשק ולא על ידי המזכירות הארית של תנועות הקיבוצים והמפקדים הצבאיים של האזור. כך במקרה של קיבוץ גברעם. חברי המשק לא קיבלו בהכרח את עמדת מזכירות הקיבוץ המאוחד והחליטו בעצמם ליזום הצבעה של חברי המשק לגבי סוגיית הפינוי. בסופו של דיון חברים ארוך נערכו שתי הצבעות. ההצבעה בדבר פינוי הילדים נתקבלה בקיבוץ גברעם ברוב דחוק של 24 חברים שהצביעו בעדה לעומת 21 שהצביעו נגדה.
מבצע "תינוק"
בסופו של דבר , גם המוסדות הכירו בצורך הפינוי מהקיבוצים בדרום והחלו להקצות לכך משאבים שאפשרו את פינויים של מאות אנשים מיישובי הדרום במבצע בזק שנודע בשם "מבצע תינוק" . האחריות לביצוע הפינוי הוטלה על החטיבות "גבעתי" וה"נגב" , כל אחת בגזרתה. באזורי גברעם פעלה חטיבת הנגב.
מבצע "תינוק" : הפינוי מניצנים
בליל 17 במאי 1948, יומיים לאחר ההכרזה על הקמת המדינה, פונו רגלית לבאר טוביה כל הילדים והנשים מהנקודה במסגרת מבצע "תינוק". משמעות מבצע זה הייתה קשה מנשוא. המבצע קרע משפחות והפריד בין אמהות לבין ילדיהן. איש לא ידע כמובן מי ייוותר בחיים, ואם הקיבוץ עוד יעמוד על כנו. חברי הקיבוץ התקשו מאוד להיפרד מילדיהם.
האלחוטנית מירה בן-ארי ידעה שבעלה אליקים מצפה לבנה דני במקום מבטחים, שבו יוכלו סוף-סוף להיות ביחד. עם זאת, גם ידעה שנוכחותה ליד מכשיר הקשר, במחיצתם של חבריה, חיונית ביותר. היא החליטה להישאר. בפתק, שאותו תחבה לכיס מעילו של בנה, כתבה לבעלה:
"אני רק אכתוב כמה מילים, ואתה בטח תבין כי איני יכולה לכתוב. פשוט זה קצת קשה. יותר מקצת. כך עוד לא הרגשתי אף פעם, אבל אתגבר. בזמננו צריך להתגבר על הכל. אולי בעבור יכולתו של עמנו לסבול ולא לוותר, בגלל עקשנותו להחזיק מעמד על אף העובדה כי מעטים אנו, הרי בכל זאת נשיג את כל אשר מגיע לנו אחרי אלפיים שנה. אין פרידה קשה מזו של אם מילדה, אך אני נפרדת מילדי למען יגדל במקום בטוח, ולמען שיהיה אדם חופשי בארצו. תמסור לו בבואך אליו את כל אהבתי. תמסור לאבא ולאמא שלי הרבה נשיקות ובקש בשמי סליחה…"
מבצע "תינוק" : פינוי ילדי בארות יצחק
היישובים החלו בהכנות הממשית לפינוי רק משניתנה הפקודה של מבצע "תינוק" . ילדי בארות יצחק פונו מבתיהם עוד קודם למבצע "תינוק" ופינוי גברעם עקב הפגזות המצרים על היישוב. ההפגזה על בארות יצחק החלה ב14 במאי 1948 ונמשכה גם ביום שלמחרת. באותו לילה פונו הנשים והילדים מהמשק. הפינוי מנירעם ומיד מרדכי התקיים ב18 במאי 1948.
לנוכח הגעת הצבא המצרי אל אזור גברעם והחשש הגובר לחיי התושבים נתקבלה ההחלטה על פינוי האוכלוסיה הלא-לוחמת במהירות ובלא לבטים.
התנגדותה של מזכירות התנועה הקיבוצית ( הקיבוץ המאוחד) לפינוי כמעט עד הפינוי עצמו עוררה ביקורת נוקבת ותרעומת מצד כמה חברים בקיבוץ גברעם.
מסע התלאות והאימים של ילדי קיבוץ גברעם
בגברעם התקיים הפינוי בליל ה20-21 במאי 1948 . אל הקיבוץ הגיעו שלושה משורייני "פרפר" ( משוריינים שנבנו כך בגלל צורת המכסים של פתחי הגג המשוריין, פתחים שאפשרו שימוש בנשק מתוך המשוריין) . אלו היו משוריינים קטנים יחסית שיועדו לנשיאת כעשרה לוחמים. בתוך משוריינים אלה היו צריכים להידחס 85 ילדים , 35 נשים וחמישה מבוגרים, סך הכול 135 נפשות . באין ברירה נותרו במשק כמה נשים ונערים, והם פונו כעבור ימים אחדים.
בקיבוץ נשארו רק הגברים אוחזי הנשק ונשים שנשאו בתפקידים תומכי לחימה. משנתברר לחברי המשק כי רק שלושה משוריינים הועמדו לרשותם נתבקשו המפונים , כולל הילדים, ללבוש על גופם, זה על גבי זה, את כל הבגדים שלקחו עמם וזאת כדי לצמצם את המטען הנלווה ולחסוך במקום. הימים היו ימי חודש מאי והחום היה כבד גם בלי הבגדים העודפים, אך כל נתאפשרה הכנסתם של מפונים רבים יותר למשוריינים. בתוך זמן קצר נדחסו 135 ילדים ומבוגרים לתוך שלושת המשוריינים והשיירה יצאה לדרך. בכל העדויות מתוארת הנסיעה כאירוע טראומטי, במיוחד לילדים, שהקיאו , צעקו ובכו.
בדרך הצטרפו משוריינים נוספים שפינו זקנים , נשים וטף מהקיבוצים רוחמה ודורות והשיירה נעה לעבר קיבוץ גבעת ברנר, כחמישים קילומטרים צפונית לקיבוץ גברעם. למרות המרחק הקצר נמשכה הנסיעה כשבע שעות ! משורין אחד סטה מן הדרך ונכנס בטעות לכפר ערבי. אש נפתחה לעברו אך הנהג הצליח לסובב את המשוריין ולשוב אל השיירה. אחר כך נכנסה השיירה שלא ביודעין לאזור ממוקש והיה צורך לסלק את המוקשים.
המפונים מקיבוצי הדרום הגיעו לגבעת ברנר , וחברי המשק קיבלו אותם בחום.
עוד באותו יום , המשיכו המפונים ( בגלל הפגזות על קיבוץ גבעת ברנר) לראשון לציון .
למרבה צערם של המפונים נקלעו הילדים והנשים המפונים במושבה ראשון לציון להפצצות של מטוסי הצבא המצרי. ב3 ביוני 1948 הפציצו שלושה מטוסים מצריים את המושב ראשון לציון. כשלושים איש נהרגו ובינהם תושבים , אנשי פלמ"ח וחיילי גח"ל , ונזק רב נגרם לרכוש.
בהיעדר סידורי בטחון מתאימים שוכנו מפוני גברעם בעת ההפצצות במחפורות שנחפרו בסמוך למקום מגוריהם הזמניים. מחפורות אלו לא היו אלא בור פתוח , וממנו נראו המטוסים והפפצות הנופלות על ראשון לציון והסביבה.
בשל ההפצצות על ראשון לציון והיעדר סידורי אבטחה מתאימים פונו ילדי גברעם ליפו ושוכנו שם בבתים אחדים במושבה האמריקאית , שמושל יפו יצחק צ'יזיק הקצה לצורך כך.
הועדה לאוכלוסיה המפונה
משקי הדרום שפונו ובכלל זה קיבוץ גברעם היו בטיפולה של "הועדה לאוכלוסייה המפונה" שהוקמה ליד "ועדי הגושים של יהודה והנגב" . הועדה הוקמה עוד קודם למלחמה, ומשזו פרצה רוכז בה גם הטיפול במפונים. היא דאגה למציאת פתרונות דיור הולמים למפונים והעמידה תקציב של שבע לא"י לחודש לנפש לצורכי קיום.
להכשרתם של בתים ביפו לקליטת המפונים ובכללם מפוני גברעם העמידה הוועדה סכום נוסף של אלפיים לא"י. הוועדה טיפלה בין השאר בהשגת ציוד לינה ובגדים, בגיוס ואספקה של מזון ובאספקת שירותי בריאות והבראה.
פינוי האוכלוסייה הלא-לוחמת מקיבוץ גברעם ( וגם מקריית ענבים ומשמר העמק ) מציג דפוס פינוי מאורגן שנעשה על פי הנחייה ברורה של המוסדות האחראיים. אבל הפינוי של קיבוצים אחרים, שבהם נתקבלה ההחלטה על הפינוי ברמה המקומית, התבצע בצורה חפוזה ומסוכנת .
עם מפוני קיבוץ גברעם הגיעו ליפו גם מפוני קיבוץ רוחמה. לכל אחד מן הקיבוצים הוקצה מבנה נפרד.
לקראת סופו של אפריל 1949 , כמעט שנה לאחר שפונו מביתם חזרו מפוני קיבוצי הדרום אל קיבוציהם.
מקור וקרדיט :
אלעד נאמני , " פינוי ילדי קיבוץ גברעם" , בתוך: מרדכי בר-און , מאיר חזן ( עורכים) , אזרחים במלחמה: קובץ מחקרים על החברה האזרחית במלחמת העצמאות, יד יצחק בן צבי , המכון לחקר הציונות באוניברסיטת תל אביב, והעמותה לחקר כוח המגן על שם ישראל גלילי ,2010 . ע"ע 9-39.
ראו גם :
השינוי במדיניות האי-פינוי במלחמת העצמאות
כבר בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות נחשף הצורך בהעברתם של אזרחים לא לוחמים – גברים, נשים וילדים – למחסות. שלושת הקודקודים הבכירים בהנהגת היישוב ומערכת הביטחון – דוד בן־גוריון, ישראל גלילי ויגאל ידין – צידדו בהעברה. אך ככלל, הנהגת היישוב הארצית והפיקוד העליון לא הורו כיצד לנהוג. הפיקוד המקומי באזורים שונים צידד בפינוי וכיוון אותו. ואילו ההנהגה הארצית של הקיבוץ המאוחד – האקטיביסטי, שהונהג על ידי יצחק טבנקין – שללה פינוי. בהעדר תוכניות והנחיות מלמעלה קבעו קיבוצים ומושבים באורח נפרד את אמות המידה לפינוים של "לא לוחמים", קרי גברים שעברו את הגיל הנאות, נשים וילדים.
"מדיניות האי־פינוי, בקרב אלה שצידדו בה, החלה להתערער עם ההתקפה הארטילרית על משמר העמק באפריל 1948. ההידרדרות באה בהמשך. הביצורים בערים ובהתיישבות היו מיושנים וקרסו תחת עוצמת האש החדשה. ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון, מה שהיה לאירוע טראומטי. יום לאחר מכן פלשו צבאות שבע מדינות ערביות. יישובים רבים נלחמו מבלי שתושט עזרה פרטנית לכל אחד מהם. כך גם קרסה התפישה שהימצאותם של אזרחים לא־לוחמים וילדים, בעיקר ילדים, בחזית, היא נכס. הנכס היה מעכשיו לנטל.
באמצע יולי 1948 ביקש צה"ל לשים סדר במכלול הנדידה. ראש הג"א, מרדכי נמצא־בי, רכש ניסיון כלשהו בשנות מלחמת העולם השנייה שבהן נשלח לבריטניה לקורס מיוחד של "התגוננות פסיבית", וניסה להתאים את דפוסיה לאירועים בישראל. כך גם התחולל שינוי בתפישות שהיו מקובלות עד אז, כגון זו בהתיישבות, שפינוי יחליש את כוח העמידה של היישובים. עתה נאמר: "המבוגרים שנשארו במקום – כוח לחימתם ואומץ לבם גבר משנשתחררו מהחרדה לילדים". או: "מעכשיו ביתר שלווה נעמוד". הדאגה לילדים, דור העתיד, איך לא, היתה מלת המפתח."
מקור וקרדיט :
סקירת ספר ע"י שלמה נקדימון
פליטים יהודים במלחמת העצמאות
נורית כהן־לוינובסקי. הוצאת עם עובד 2014
כך נולד הצורך בפינוי יישובים – עיון – הארץ
ראו גם :
דוד טל . "מ'חזית כעורף' ל'חזית כחזית': פינוי אוכלוסייה לא-לוחמת מיישובי ספר במלחמת העצמאות" , ישראל , גליון מס' 4 , 2003 , עמודים 61-81 ( המאמר המלא).
ראו גם :
פינוי ילדי אשדות יעקב במלחמת השחרור / מיכה תמיר
7
