מזה כשנתיים אנו מנהלים אוסף בינלאומי של צילומים היסטוריים הידוע בשמו Moments in Time
באוסף הבנוי על טכנולוגייה של פינטרסט נצברו עד כה כ20 אלף צילומים היסטריים מעניינים . כל שבוע נוספים עשרות ולעתים גם מאות צילומים היסטוריים חדשים . לכן ,החלטנו להפיץ כל שבוע לקט נבחר של כמה צילומים היסטוריים שנקלטו באוסף המצטבר .
הנה לפניכם הלקט השני , 27 בספטמבר 2014 : הפעם לא רק מלחמות אלא גם תולדות האמנות ותנועות חברתיות ( חלק מהצילומים ההיסטוריים פורסמו רק לאחרונה ע"י ארכיונים היסטוריים שונים בגרמניה , איטליה ובארה"ב ) .
הצנחנים הבריטיים שנשבו ע"י הנאצים במבצע הכושל "גן השוק" בהולנד
רקע היסטורי : כישלון מבצע "גן השוק" ( ההיבט המודיעיני)
בניסיון לסיים את המלחמה מהר הוטל על מונטגמרי ע"י צרציל לנסות ולצלוח את אזור הריין התחתון באזור אנרהיים. חשיבות העניין בעייני איזנהאור הייתה גדולה מאוד. מונטגמרי השתמש בשתי שלבים במבצע, שלב אווירי שנקרה =market, ושלב יבשתי שנקרא =gardn.
המצבע החל מהאוייר ביום ה 17/09/1944, עם נחיתתה של האגודה המוטטסת ה- 82 וה- 101 האמריקנית. הם הצליחו ב- 18/09 להשיג את יעדם ולכבוש ראש גשר באזור ניימכן שהוביל לארנהיים.
הבעייה הייתה בחלק היבשתי, גייסות השריון הנתקלו בקשיים רבים ובהתנגדות ואיחרו לחבור לכוחות הצנחנים. האגודה ה- 101 התקשתה לשמור על נתיב הגישה לנוכח התקפות קשות וחריפות מאוד מצד הגרמנים. הקרב ניטש במשך יומיים ארוכים וקשים עד שכוחות השריון הצליחו להגיע לגשר ב- 20/09. אך סדר הכוחות הידלדל מאוד, וקרבות קשים מאוד אשר הערכו באזור דיללו את הכוחות אף יותר.
מזג אוויר גרוע אשר שרר במקום באותו הזמן מנע מכוחות בעלות הברית להצניח מזון ואספקה ללוחמים. לנוכח הקשיים הרבות, נאלץ מונגמרי להודיע ב- 25/09 על נסיגה. מתוך 10,000 איש שיצאו חזרו רק 2,400.
כישלון מבצע "גן השוק" בשנת 1944 בגלל התעלמות קברניטים ואנשי מודיעין ממידע מודיעיני. המבצע, פרי מוחו של גיבור אל עלמיין, הפילדמרשל מונטגומרי, היה אמור לקצר את המלחמה באמצעות חדירה ללב גרמניה, ללא קרב, דרך גשר ארנהיים שבגבול הולנד-גרמניה.
במקרה, באותו זמן בדיוק, הגרמנים, שלא ידעו על תוכנית זו, העבירו למרחב ארנהיים שתי דיוויזיות שריון לשיקום וארגון מחדש. קצין מודיעין בריטי צעיר, מייג'ור ארקהרט, סבר, בניגוד להערכות מפקדיו, כי באזור המבצע המתוכנן מצויות אותן שתי דיוויזיות. הוא ביקש לצלם מהאוויר את מרחב ארנהיים חמישה ימים לפני תחילת המבצע, ואכן גילה טנקי פאנצר חבויים בין העצים בקרבת אזור ההנחתה וההצנחה של כוחות בעלות הברית. את המידע הזה איששו גם דיווחים של המחתרת ההולנדית. הוא עקף את מפקדיו וחש למפקד הגיס הבריטי המוטס ה-1, גנרל בראונינג. את בראונינג בן ה-47 מתאר רייאן כ"דמות זוהרת למדי, מטופח ואלגנטי, נודף בטחה שנדמתה לרבים – אמריקאים אחדים ממפקדיו – כשחצנות". בראונינג, שמונה לפקד על המבצע המוטס בארנהיים, לא ייחס חשיבות לממצאים שהוצגו לפניו והניח שהטנקים לא שמישים. "נותרתי בתחושה", אמר ארקהרט, "שכולם ששו לקרב כדי כך, ששום דבר לא היה עוצר בעדם".
המידע המציק מצא את ביטויו גם בהערכת מודיעין מס' 26 של מפקדתו העליונה של אייזנהאור מ-16 בספטמבר, ערב המבצע. נכתב בה כי "דיוויזיית השריון ס"ס-9 וייתכן שגם דיוויזיית השריון 10 דווחו כנסוגות לאזור ארנהיים בהולנד…." גנרל בדל סמית, ראש המטה של אייזנהאור, נפגש עם מונטגומרי בבריסל לאחר שקיבל לכך את אישורו של אייזנהאור, שלא רצה להתערב בשיקוליו של מונטגומרי. בדל סמית דרש מ"מונטי" להתחשב במידע, גם אם הדיוויזיות הגרמניות מוכות. מונטגומרי חזר על דעתו כי האויב הקשה היחיד יהיה השטח ולא השריון הגרמני. הפור הופל. בתוך 48 שעות החל המבצע.
שתי דיוויזיות מוצנחות חלפו בקלות על פני המכשולים הקרקעיים עד לגבול הולנד-גרמניה. הכוח שהונחת והוצנח מעבר לגשר ארנהיים נתקל בלוחמי שתי דיוויזיות השריון הגרמניות. בקרב כולו נהרגו ונפצעו 17 אלף לוחמים. המלחמה התארכה בכמה חודשים.
מתוך עשרת אלפים צנחנים בריטיים ופולנים רק 2900 הצליחו לסגת חזרה , הרוב נשבו או נהרגו .
הכישלון נבע מעל הכל מההתעלמות של מפקדים ואנשי מודיעין ממידע מודיעיני שלא תאם את הקונצפציה ששלטה בכל המטות למיניהם.
ראה גם :
צילומים היסטוריים נוספים מהקרבות בארנהיים
הצנחנים הבריטיים מתחפרים בעמדה בארנהיים
הגשר המפורסם בעת הקרבות " גשר אחד רחוק מדי" , הגרמנים כבשו את הגשר וניתקו את הצנחנים הבריטיים
Battle of Arnhem – Wikipedia, the free encyclopedia
גטו ורשה , הצילומים של הצלם הגרמני ווילי גיאורג
בצילום נערה יהודיה בגטו וורשה אשר השתדלה להיות מטופחת למרות העוני והמצוקה , ככל הידוע , הנערה נספתה .
צילומים נוספים של וילי גיאורג מגטו וורשה
הקצין הנאצי יואכים פייפר , האמריקאיים לא שכחו !!
יואכים פייפר (Joachim Peiper) היה קצין בכיר באס אס, בדרגת שטאנדרטנפיהרר (Standartenführer) , מקביל לקולונל , ומפקד דיוויזיית האס אס לייבשטנדרטה במהלך הקרב על הבליטה. הוא נידון למוות ב-16 ביולי 1946 על חלקו בטבח מלמדי. עונשו הומר למאסר עולם. הוא שוחרר בדצמבר 1956.
סקירה מעניינת של "רגעים היסטוריים" : נקמה מאוחרת , האמריקאים לא שכחו
הטייס שלא נבחר לנשיא ארה"ב
רקע היסטורי :
כקצין צעיר בחיל הים האמריקני, מקיין היה פעם גבר יפה-תואר וכובש נשים – שמטרתו המוצהרת היתה להיות אדמירל בחיל הים האמריקני, כמו אביו וכמו סבו לפניו. אך מלחמת וייטנאם שיבשה את התוכניות. כטייס קרב הוא ביצע 22 גיחות הפצצה מעל צפון וייטנאם. ב-26 באוקטובר 1967, בגיחה ה-23 בשמי האנוי, הופל מטוסו של מקיין, והוא נשבה על ידי לוחמי הוייטקונג.
כשגילו שוביו כי מקיין הוא בנו של אדמירל, הם הציעו לשחררו הביתה, כדי להשפיל את אביו. אך ג'ון הבן סירב להשתחרר – כל עוד שבויים אמריקנים ותיקים ממנו, נשארים מאחור. הוא בילה חמש וחצי שנים בשבי, חי בצינוק, ושם עונה עד אובדן הכרה. שתי ידיו נשברו – ועד היום הוא אינו מסוגל להרימן מעל ראשו.
היומן של האידיאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג, איש סודו של היטלר
רקע היסטורי
הממשל בארצות הברית איתר 400 עמודים מיומנו האבוד של האידיאולוג הנאצי אלפרד רוזנברג, איש סודו של אדולף היטלר, שהיה בין האחראים להשמדת העם היהודי. מבדיקה ראשונית של המסמכים עולה כי היומן עשוי לגלות מידע חדש הנוגע לתוכניות הרייך לכבוש את ברית המועצות וכן להשמיד את היהודים ועמים מזרח אירופיים.
היומן עוסק בשנים 1936-1944. מרבית הדפים כתובים בכתב ידו של רוזנברג ועיון ראשוני בהם קורא תגר על תיאוריות שהיו עד כה מקובלות על החוקרים בכל הקשור לצמרת הפיקוד הנאצית. היומן חושף פרטים חדשים על תהליך ההשמדה של היהודים ומגלה בנוסף מתיחות רבה ששררה בהיררכיה הנאצית בהקשר למספר אירועים מרכזיים כמו בריחתו של רודולף הס לבריטניה ב-1941.
בנוסף, מפורטות בו פגישות בין רוזנברג לבין היטלר ובכירים נאצים נוספים כמו היינריך הימלר והרמן גרינג. רוזנברג הורשע במשפטי נירנברג על חלקו בפשעים נגד האנושות והשמדת עם, והוצא להורג בתלייה בשנת 1946.
ביומנו מסופר, בין היתר, על מתח בהנהגת גרמניה הנאצית, בייחוד עקב נסיעתו של רודולף הס לבריטניה בשנת 1941, וישנה
התייחסות לביזת חפצי אומנות ברחבי אירופה. היומן מכיל גם תיעוד מאביב 1936 ועד חורף 1944.
זה שנים ארוכות נחשד אחד התובעים בנירנברג, רוברט קמפנר, בכך שהוא הבריח את יומנו של רוזנברג לארה"ב. הוא אף הביא קטעים מהיומן באוטוביוגרפיה שפירסם. קמפנר מת ב־1993 בגיל 93. שש שנים אחר כך הסכימו ילדיו להעביר את המסמכים שברשותו למוזיאון השואה, אלא שכאשר נשלחו אנשי המוזיאון לאספם, הם גילו כי אלפי דפים חסרים.
ה־FBI פתח בחקירה, ואף על פי שלא הוגשו כתבי אישום בפרשה, נמצאו מאז 150 אלף מסמכים של קמפנר. עם זאת, יומנו של רוזנברג לא נמצא. בסופו של דבר, רק השנה נמצא היומן ברשותו של הרברט ריצ'רדסון, אקדמאי מבאפלו שאצלו התגוררה לתקופה מסוימת מזכירתו של קמפנר.
ראה גם :
מוזיאון השואה בוושינגטון העלה לאינטרנט את יומני אלפרד רוזנברג.
Holocaust Museum puts Alfred Rosenberg diaries online
העת העתיקה
ציורי הפרסקו המרהיבים שנתגלו בפומפאי
רקע היסטורי
מרבית ציורי הפרסקו האלו מאוחסנים במוזיאון הלאומי לארכיאולוגיה בנאפולי.
רקע היסטורי
חיים ומוות בפומפיי והרקולנאום | רגעים היסטוריים
פומפיי, שנקברה תחת שכבה של כארבעה מטרים של אפר וחומרים געשיים, התגלתה במקרה בשנת 1748 על ידי איכר שחפר בשדהו ונתקל בשרידיה העתיקים, קרוב ל- 1,700 שנים לאחר שנקברה תחת האפר. בשנת 1793 התגלתה בפומפיי הכתובת"Rei publicae Pompeianorum" וכך זוהה המקום כפומפיי.
חפירות אינטנסיביות הביאו לכך שרוב העיר נחשף ופתוח כיום לציבור. מן הממצאים עולה כי פומפיי הייתה עיר רומית שבה ישבה אוכלוסייה אמידה. ברחובותיה נתגלו בתי מגורים, חנויות, מבני ציבור, בתי מלאכה ובתי בושת. ייחודה של פומפיי הוא בהיותה עיר עתיקה שבה הזמן כמו עמד מלכת.
וילת המסתורין
חלק מבתי פומפיי שכנו מחוץ לעיר. אחד מהם היה וילת המסתורין (Villa dei Misteri) שהשתמרה היטב, ויש הסבורים כי הייתה בבעלותה של ליביה, אשתו של אוגוסטוס קיסר. הווילה זכתה לשמה עקב ציורי הקיר המצויים באחד מחדריה: על גבי רקע אדום מוצגים 29 ציורים בגודל אדם, המופיעים ברצף כרונולוגי כמו בקומיקס מודרני.
ההערכה היא כי הציורים מראים את הכניסה להיכלו של אל היין וההוללות דיוניסוס או בשמו הרומאי בכחוס. יש המשייכים את הציורים לכת מסתורית שעסקה בפולחן האל דיוניסוס, בטקס הקרוי בכחנליה, ומכאן השם "וילת המסתורין".
תנועת ההיפים 1967-1969
רקע היסטורי
כדי להבין את תופעת ילדי הפרחים ( ההיפים ) , צריך ללכת כמה שנים אחורה, אל הרגע שבו הבייבי-בומרס – הדור שנולד בזמן ואחרי מלחמת העולם השנייה – הגיעו לפרקם והלכו לאוניברסיטה. זה היה הדור הגדול ביותר אי פעם, וכשהצעירים האלה הביטו בהורים שלהם הם לא יכלו שלא לבוז להם. ההורים, שגדלו בתנאי מחסור קשים בתקופת השפל הגדול, הסתנוורו מהשפע הפתאומי שהציף את אמריקה בשנות ה-50 והפנימו את שטיפת המוח של תרבות הצריכה.
"ילדי הפרחים" או היפים תופעה חברתית, תרבות הנגד של צעירים בשנות השישים בארצות הברית, שהאשימו את המבוגרים בהרס העולם ולכן ביקשו למרוד בהם. "ילדי הפרחים" הטיפו לשלום, שוויון, אהבה, אחווה בין בני האדם ושמירה על הטבע ועל בעלי החיים – ומכאן כינוים. כדי להראות את קרבתם לטבע, הם גידלו את שיערם. תנועה זו הצמיחה מוזיקאים רבים בתחום הקאנטרי, הבלוז והרוק, ומנהגם לגדל שיער הפך למסורת עליה שמרו כמעט כל יוצרי הרוק הקלאסי והכבד לדורותיהם, משנות השישים ועד ימינו.
בשנות השישים ארצות הברית הייתה שקועה עמוק בבוץ הוייטנאמי. המלחמה, אשר גבתה קורבנות רבים, ונראתה מיותרת ולא מוצדקת, עוררה התנגדות רבה בקרב העם האמריקאי, ובמיוחד בקרב צעירים. אלה היו ההיפים. הם משכו אחריהם המוני צעירים, אשר העריצו הן את המוזיקה המהפכנית והן את העקרונות המהפכניים, וכך, הקהל של הרוק הפך לתנועה חברתית אידאולוגית בשם "ילדי הפרחים". הם כונו כך בשל סלידתם מהרס הטבע על ידי בני האדם.
תנועת "ילדי הפרחים" אמנם החלה כתנועת מחאה על מלחמה אחת מסוימת (מלחמת וייטנאם), אך היא התפתחה לתנועה אידאולוגית, אשר הציגה תפישת עולם חדשה, בכל תחומי החיים. ילדי הפרחים קראו לבני האדם לנטוש את דרך המלחמה, הזורעת רק הרס בעולם.
ההיפים היו צעירים וצעירות מכל הדתות ומכל הגזעים בארצות הברית. רובם היו צעירים שהרגישו שהוריהם מנסים לחנכם אך לא מבינים אותם, על כן הם בחרו למרוד בהוריהם ולהתנתק מהם ומדרכם המיושנת, לדעתם.
תנועת ילדי הפרחים החלה להיעלם בהדרגה בשנות השבעים, ככל שחברי התנועה התבגרו.
שנת 1969 – הסוף של התנועה, של תרבות הנגד, של הניסיון להציל את העולם.
