המיתוס של אנשי פאנפילוב

259

אנשי פאנפילוב הוא הראשון מבין שלושה ספרים, שנכתבו על ידי הסופר אלכסנדר בק (השניים האחרים: ימים אחדים, עתודתו של גנרל פאנפילוב). הספרים עוסקים במאבקו של גדוד חיל רגלים סובייטי במלחמת העולם השנייה. יכולת העמידה בפרץ של הצבא האדום מול הצבא הגרמני, הייתה מודל לחיקוי עבור לוחמי הפלמ"ח. הספר היה לספר מכונן בפלמ"ח ובצה"ל, והונהגה חובת קריאה בו בקורסי קצינים ומפקדים. הספר רווי בסיפורים ודוגמאות המבססים ערכים חשובים בלחימה: רעות, דבקות במשימה, משמעת קפדנית ועוד. הספר תורגם לראשונה לעברית בשנת 1946 על יד שלמה אבן שושן וראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
האופן הרומנטי וההירואי בו רואה המח"ט, באורג'ן מומיש-אולי את המלחמה, אולי יצרום מעט היום, אך בהקשר של מלחמתה של הדיויזיה של פאנפילוב לעצירתם של הגרמנים בפרברי מוסקבה, הדברים מקבלים אור אחר.

הטרילוגיה הפאנפילובאית של בק, שהיתה מקובלת מאוד בראשית ימיה של המדינה, השפיעה גם על הספרות העברית: ב"פנים אל פנים" אבא קובנר תיאר את מפקד גבעתי באופן המזכיר מאד את הגנרל פאנפילוב, ותיאורי הפאטריוטיזם מצאו להם הד בספרו הראשון של אורי אבנרי, "בשדות פלשת 1948".

מקור

המיתוס של אנשי פאנפילוב

המיתוס של אנשי פאנפילוב הוא סיפור גבורה שהתרחש, כביכול, במהלך קרב מוסקבה באמצע נובמבר 1941. לפי הסיפור, שפורסם לראשונה בעיתון הסובייטי "הכוכב האדום", 28 לוחמים מדיוויזיית חיל הרגלים ה-316 בפיקוד איוואן פאנפילוב, גרמו אבדות כבדות לכוח שריון גרמני שתקף את עמדותיהם, במהלך קרב עיקש שארך 4 שעות באזור תחנת הרכבת דובסקובו, במבואות מוסקבה. כל הלוחמים הסובייטיים שהשתתפו בקרב נהרגו במהלכו, אך עמידת הגבורה שלהם בלמה את ההתקדמות הגרמנית בגזרה שהוחזקה על ידם. כלי התקשורת הסובייטיים ניפחו את הסיפור, והשתמשו בו כמופת לגבורת לוחמי הצבא האדום בלחימה נגד הצבא הנאצי. במיוחד זכתה לפרסום אמירה, שיוחסה לפוליטרוק קלוצ'קוב, שפיקד על היחידה הסובייטית שהשתתפה בקרב: "רוסיה גדולה, אך אין לאן לסגת. מוסקבה מאחורינו". החיילים שנטלו חלק בקרב, זכו לעיטורי גיבור ברית המועצות לאחר מותם, ולהנצחה בכל רחבי ברית המועצות.

אש תמיד ליד אנדרטה לזכר אנשי פאנפילוב באלמטי

המעשה ושאר מעלליה של הדיוויזיה היוו רקע לספר 'אנשי פאנפילוב', שתורגם לעברית ושימש כהשראה ללוחמי הפלמ"ח ולסרט 28 אנשי פאנפילוב שפורסם בשנת 2016. מיתוס הגבורה של "אנשי פאנפילוב" המשיך להתקיים בברית המועצות עד שנות ה-90 של המאה ה-20, אף על פי שכבר בשנת 1948 קבעה חקירה חשאית של הפרקליטות הצבאית הסובייטית, שמרבית הפרטים שפורסמו לגבי הקרב בדובסקובו, כולל שמות הלוחמים שהשתתפו בו, היו המצאה עיתונאית חסרת בסיס עובדתי. שישה מהם נותרו בחיים; אחד נמלט ושירת כמשתף-פעולה במשטרת העזר הגרמנית.

ב-8 ביולי 2015, שנים לאחר שהסיפור נחשף על ידי תחקירנים, הותר לבסוף לפרסום הדו"ח המסווג בו קבע אנדריי ז'דאנוב כי "מדובר בבדיה עיתונאית". ב-2016 מנהל הארכיון הלאומי של רוסיה פוטר מכוון שהוא זה שפרסם את הדו"ח המוכיח כי ברית המועצות ידעה כי הסיפור מפוברק.

מקור

איוואן ואסילייביץ' פאנפילוב : ; ‏1 בינואר 1893 – 18 בנובמבר 1941 היה גנרל סובייטי שנטל חלק בקרב על מוסקבה במהלך מלחמת העולם השנייה כמפקד דיוויזיית הרובאים ה-316.

שנים מוקדמות

איוואן פאנפילוב נולד בעיר פטרובסק כבנו של פקיד. בעודו ילד מתה אמו, והוא נאלץ לעזוב את בית-הספר ולעבוד בחנות בהיותו בן שתים עשרה.

ב-1915, בעת מלחמת העולם הראשונה, גויס לצבא הצאר והוצב בחטיבת חיל הרגלים ה-638 אולפינסקי. לאחר מכן הועבר לחזית הדרום-מערבית, שם קודם לסמל. ב-1917, לאחר מהפכת פברואר, בחרו בו החיילים האחרים לחבר בסובייט הגדודי.

מלחמת האזרחים

ב-1918, עם פרוץ מלחמת האזרחים ברוסיה, הוא התנדב לצבא האדום ומונה למפקד מחלקה באוגדה ה-25 של וסילי איבנוביץ' צ'פאייב. במרץ 1919 יצאה האוגדה להרי אורל כדי לבלום את צבא הקוזקים הלבן של אלכסנדר דוטוב, אחד מתומכיו של אדמירל אלכסנדר קולצ'ק. בסתיו, הופרדה חטיבתו של פאנפילוב מהאוגדה ונשלחה לצאריצין, שם השתתפה בהגנת העיר נגד כוחותיו של אנטון דניקין. במהלך המערכה, הוא לקה בטיפוס הבהרות ונאלץ להתפנות לעורף.

באפריל 1920, לאחר שהתאושש, התנדב פאנפילוב לחזור לשירות פעיל. הוא מונה למפקד מחלקה בחטיבת חיל הרגלים ה-100 וככזה השתתף במלחמה הפולנית-סובייטית. בספטמבר, הצטרף למפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. לאחר סיום המלחמה, הצטרף לגדוד הגבול ה-183 באוקראינה ונטל חלק בפעילות נגד לוחמי הגרילה באזור. בנובמבר 1921, החל בלימודים בבית הספר למפקדי חיל רגלים ע"ש סרגיי קמנב בקייב, אותם סיים בספטמבר 1923. אז הוצב כמפקד פלוגה בחטיבת חיל הרגלים ה-52 בירוסלבל.

מרכז אסיה

במרץ 1924 התנדב פאנפילוב לצאת לטורקסטן ולהשתתף בדיכוי הבסמצ'י, מורדים מוסלמים שפעלו נגד השלטון הסובייטי באזור. באפריל, הוא הגיע לאזור וניתן לו הפיקוד על הפלוגה ה-1 בחטיבת הרובאים הטורקסטנית. באוקטובר, הוא נעשה למפקד בית-הספר החטיבתי. באוגוסט 1925 הוחזר לתפקידי שדה והוצב כמפקד מוצב בהרי פמיר. באפריל 1928 ניתן לו הפיקוד על חטיבה, תפקיד בו החזיק במשך שלוש שנים. ביוני 1931 עבר לשמש כמפקד גדוד חיל הרגלים העצמאי ה-8. בדצמבר 1932 מונה למפקד חטיבת חיל הרגלים ההררי ה-9. החל מ-1935 שימש בתפקידי הדרכה באקדמיית הדגל האדום ע"ש לנין בטשקנט. בספטמבר 1937 קודם לראש המטה של הפיקוד הצבאי המרכז אסיאתי. באוקטובר 1938 נעשה לראש מנהל הגיוס של הרפובליקה הסובייטית הקירגיזית. הוא קיבל דרגת קומבריג – המקבילה בערך לתת-אלוף – ב-26 בינואר 1939. ב-4 ביוני 1940, קודם לדרגת גנרל מיור.

מלחמת העולם השנייה

ב-12 ביולי 1941, לאחר תחילת מבצע ברברוסה, מונה פאנפילוב למפקדה של דיוויזיית הרובאים ה-316, עוצבת מילואים שהוקמה בעיר אלמא אטא. באוגוסט נשלחה היחידה לחזית ליד לנינגרד, לשם הגיעה ב-27 לחודש. כבר ב-2 בספטמבר הופנתה לעתודה. ב-7 באוקטובר, עם התקרבות הגרמנים למוסקבה, נשלחה האוגדה להגן על הבירה. חייליו של פאנפילוב התפרסו בגזרה בת ארבעים קילומטר סמוך לעיר וולוקולמסק, 130 ק"מ מצפון-מערב למוסקבה, כחלק מהארמייה ה-16 של הגנרל קונסטנטין רוקוסובסקי. ב-15 באוקטובר תקפו הגרמנים. לאחר שבועיים של לחימה, נסוגה הדיוויזיה. אף שסבלה אבדות כבדות, הצליחה העוצבה לעכב מאוד את ההתקדמות הגרמנית לעבר הבירה ולרכוש זמן יקר עבור מגיניה. קו ההגנה החדש של הדיוויזיה ה-316 סמוך לכפר דובוסקובו נפרץ על ידי האויב ב-15 וב-16 בנובמבר. עיתונים סובייטים דיווחו לאחר מכן כי עשרים ושמונה מבין חייליה השמידו מספר גדול של טנקי אויב כשהגנו על האזור, אך הסיפור הסתבר כבדיה עיתונאית לאחר המלחמה, במה שנודע כמיתוס של אנשי פאנפילוב. האיום לאגפו השמאלי של רוקוסובסקי דרבן את פיקוד הצבא האדום לשגר את הדיוויזיה ה-78 לאזור על מנת לעצור את הנסיגה. מזג האוויר הקשה וההתנגדות הנמרצת של הסובייטים האטו את האויב עד שנעצר בהדרגה.

ב-17 בנובמבר אישר יוסיף סטלין לקדם את הדיוויזיה ה-316 למעמד של אוגדת משמר. למחרת, קבוצת עיתונאים נסעה למוצב הפיקוד של פאנפילוב בכפר גוסניובו והספיקה לבשר לו על כך. בעודו מתדרך אותם באוויר הפתוח, נפתחה עליהם אש מרגמות וכוחות גרמניים התקדמו לעבר הכפר. פאנפילוב נהרג במקום מרסיס פגז שפילח את רקתו. הצו של סטלין נכנס לתוקף באותו היום, והדיוויזיה ה-316 הפכה לדיוויזיית המשמר ה-8. ב-23 לחודש, היא נקראה על שם מפקדה ההרוג.

מורשתו

פאנפילוב נקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה. ב-12 באפריל 1942 הוענק לו התואר גיבור ברית המועצות בדיעבד.

הגנרל התפרסם הן כמפקדם של עשרים ושמונה החיילים שנהרגו ב-16 בנובמבר, שהיו גיבורים לאומיים עד שבשנות ה-80 נחשף כי סיפור המעשה היה מוגזם מאוד, והן כאחד מגיבורי ספרו המצליח של אלכסנדר בק, "כביש וולוקולמסק" (בעברית: "אנשי פאנפילוב"), אותו כתב הסופר ביחד עם אחד ממפקדי גדודיו של הגנרל, קצין קזחי בשם באורג'ן מומיש-אולי. "אנשי פאנפילוב" היה מוכר מאוד בישראל, השפיע רבות על בני דור הפלמ"ח וקציני צה"ל היו מחויבים בקריאתו. מקומות רבים נקראו על שמו של הגנרל: העיר ז'רקנט שבקזחסטן נקראה פאנפילוב בין 1942 ל-1991, וישנם שני מחוזות בשם זה, אחד בקזחסטן ואחד בקירגיזסטן. גם פסגה בגובה 4,300 מטר בהרי טיין שאן נקראה על שמו.

לסיפור חייו המלא בויקיפדיה

0
· · ·

תגובות

  • אני זוכר שזה היה גדוד של תותחים ולא חי"ר

    יעקב פורת 18 באוגוסט 2021 20:46

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *