מאת : יוסי גורביץ , אתר נענע 10
וולטר קרונקייט עמד, המום , על גג המלון. למטה, בערה סייגון. השדר הוותיק יכול היה להבחין במסוקים ובמטוסי קרב – "פאף דרקון הקסם", מטוסי בוכנה שטסו באיטיות מעל לרחובות והמטירו אש תופת משמונה מקלעים – תוקפים עמדות אויב במרחק קטן ממנו. "מה קורה פה?", הוא שאל, בשידור חי, "אמרו לי שאנחנו מנצחים במלחמה הזו".
הרחק משם, בבית הלבן, שקע הנשיא ג'ונסון, עגום, אל תוך כורסאתו. "אם הפסדתי את וולטר", אמר הנשיא, "הפסדתי את אמריקה של המעמד הבינוני". הוא צדק.
המלחמה עד הטט
עד 1968, ההסתבכות האמריקנית בויאטנם נעלמה ברובה מעיני הציבור. כוח קטן של "מאמנים" היה בויאטנם כבר בסוף תקופת נשיאותו של אייזנהאהור; קנדי הגדיל את הכוח פי כמה וכמה, והביא למקום כוחות סדירים. התקפת מרגמות על בסיס נחתים, ב-1964, הביאה להגדלה נוספת של הכוחות. תקרית טונקין, שראויה לטור בפני עצמה, הספיקה כדי לשכנע את הקונגרס להעניק לנשיא ג'ונסון סמכויות בלתי מוגבלות בויאטנם. הקונגרס נתן לנשיא צ'ק פתוח – ומאז, לא הפסיק להצטער על כך.
האמריקנים ניסו להגן על דרום ויאטנם מפני התנכלות הצפון הקומוניסטי וכוחות הגרילה הקומוניסטים, הוייט קונג. הצפון ויאטנמים ראו במלחמה המשך של מלחמת העצמאות שלהם כנגד צרפת, שהגיעה לשיאה בניצחון בדיין ביין פו, ב-1954, עת כותרו והושמדו כמה אוגדות צרפתיות.
לדרום ויאטנם לא היה סיכוי. רוב תושביה היו אדישים, במקרה הטוב, ועוינים במקרה הרע, לממשלה שהכתירו שם האמריקנים. תחילה היה השליט נגו דיים; נשיאותו הרת האסון הסתיימה בהפיכה צבאית. ממשלה צבאית החליפה ממשלה צבאית, והצבא הדרום ויאטנמי – ארוי"ן, כפי שכונה, צבא הרפובליקה של ויאטנם – הלך מדחי אל דחי. הגנרל האמריקני וסטמורלנד נהג לספר על מפקד אוגדה של ארוי"ן, שלא נקט בשום פעולה בטרם התייעץ באסטרולוג שלו.
האמריקנים שכנעו את עצמם שניתן לנצח, אם רק תוצף דרום ויאטנם ביותר חיילים אמריקנים. שר ההגנה היה רוברט מקנמרה, סטטיסטיקאי בהכשרתו, שעקב אחרי הסכסוך כאילו היה לוח תפוקה במפעל. בסוף 1967, גילה מקנמרה מגמה מדאיגה: במקום שפעולות הוייטקונג ירדו בהתאם לעליית הפעילות של הצבא האמריקני, הרי שככל שהוגבר המאמץ האמריקני גאתה פעילות הוייטקונג. הצבא דרש עוד כוחות – בתוך פחות מעשור, גדל הכוח האמריקני בויאטנם מ-50 איש ל-500,000 איש – אבל מקנמרה החל לאבד אמון בתגובה הזו.
עד תחילת 1968, המערכה היתה ברמה נמוכה – מחלקה מול מחלקה, לעיתים פלוגה מול פלוגה. בתחילת 1968, החליטה צפון ויאטנם להסלים את המלחמה, ולצאת במתקפה גדולה.
מתקפת הטט
חג הטט הוא חג השנה החדשה הויאטנמי, המבוסס על לוח השנה הסיני. ב-1968, הוא חל ב-30 בינואר. חגיגות ענק נערכו באותה עת בדרום ויאטנם – ומנהיגי הצפון סברו שזו השעה לצאת במתקפה רצינית. במשך חודשים, הם הבריחו דרומה אנשים וציוד – וב-30 בינואר, הם פתחו במתקפה גדולה. הפעם לא היתה זו מתקפה ברמת הפלוגה; הפעם, צבא צפון ויאטנם הפעיל אוגדות.
המטרה היתה לדחוף את האוכלוסיה הויאטנמית להצטרף להתקוממות, ומטרה זו לא הושגה. אבל המורדים הצליחו להשתלט לזמן קצר על חמש מתוך שש הערים הגדולות, תקפו שמונה בירות מחוזות, כבשו את עיר הבירה העתירה הואה, והצליחו להנחית מתקפת פתע בסייגון עצמה, בירת דרום ויאטנם. למשך שעה קצרה, נראה יהיה כי הוייטקונג יצליחו להשתלט על השגרירות האמריקנית; קרבות פרועים נערכו במתחם השגרירות, שהופגזה במרגמות ובטילי נ"ט. מאבטחי השגרירות הצליחו להדוף את ההתקפה – אבל היא צולמה בטלוויזיה, בזמן אמת. בחלקים אחרים של העיר, הותקף המטכ"ל הדרום ויאטנמי, וכן מטה התיאום האמריקני (מאק"וו). שתי ההתקפות נכשלו – אך שתיהן צולמו.
הצבא האמריקני נתפס לא מוכן: המודיעין האמריקני ציפה להתקפה צפונית משם, סמוך לקה סאן, ואכן נערכו שם קרבות גדולים במקביל למתקפת הטט. משהתאוששו האמריקנים מההפתעה, הם מצאו עצמם ב"סביבה עשירה במטרות": אוגדות שלמות של חיילי אויב, המטרות המושלמות לחיל האוויר והארטילריה, מטרות שהם חיפשו כל העת.
מהלומת הנגד היתה איומה. הקרב נגמר תוך כשבועיים: האמריקנים איבדו 1,100 איש, בעלי בריתם איבדו 2,800 הרוגים נוספים – אבל הם הרגו 35 אלף מחיילי האויב, פצעו 60 אלף, ולקחו כ-6,000 שבויים. הוייטקונג בדרום ויאטנם התרסק; רוב המלחמה תתבצע מעתה על ידי צבא צפון ויאטנם. התקפת הטט היתה כשלון צבאי מהדהד: הצפון ויאטנמים למדו את הלקח, ולא יצאו להתקפות דומות עד 1975 – כשכבר לא היו חיילים אמריקנים בויאטמם.
מלכת שדה הקרב, הטלוויזיה
עד מתקפת הטט, ויאטנם היתה, מבחינת הציבור האמריקני הרחב, מלחמה שולית. לא שמעו עליה הרבה. מדי יום היו ידיעות על הרוגים – אבל מספרם היה נמוך, והמלחמה היתה רחוקה. היא נערכה בג'ונגלים, הרחק מעין המצלמות, ורוב המידע הגיע לעיתונות באמצעות דוברי הצבא, שהגיעו לשיאים אגדיים של דיסאינפורמציה.
מתקפת הטט שברה את הדפוס הזה. הקרבות היו עירוניים, אכזריים – וקרובים לעין המצלמות. וולטר קרונקייט, כאמור, צפה בקרבות מגג המלון שלו; צופים אמריקנים מבועתים ראו שידורים ישירים מזירת הקרבות על השגרירות. התקפת הנגד האמריקנית לוותה בצלמי עיתונות, וקרבות הרחוב בסייגון והואה – שם ביצעו הקומוניסטים טבח עצום מימדים – הגיעו אל הסלון האמריקני, וטילטלו אותו.
התנועה נגד המלחמה כבר היתה קיימת, וותיקי תנועת זכויות האזרח חיפשו מטלות אחרות. מרטין לותר קינג החל לנאום נגד המלחמה – ושידורים של הפצצת נפאלם על כפרים ויאטנמיים רק סייעו למתנגדי המלחמה. העיתונאים הבינו שיש כאן סיפור – וחקירות העלו שורה של שקרים ומעשי זוועה צבאיים.
מתקפת הטט היתה כשלון טקטי נורא – אבל היא היתה הצלחה אסטרטגית. בפעם הראשונה, הגיעה המלחמה אל הסלון האמריקני – והציבור לא אהב את מה שראה. קו ישר מתוח בין ההתקפה הכושלת על השגרירות האמריקנית, לתמונות הפינוי המבוהל במסוקים מגג השגרירות, שבע שנים לאחר מכן.
מקור וקרדיט : יוסי גורביץ , אתר נענע 10
סקירה נוספת בוויקיפדיה בעברית
מתקפת טט (בווייטנאמית: Sự kiện Tết Mậu Thân, באנגלית Tet Offensive) הייתה המערכה הצבאית המשולבת אשר ערך הוייט קונג (החזית הלאומית לשחרור וייטנאם) בשיתוף עם "צבא העם" בצפון וייטנאם, כנגד רפובליקת וייטנאם בדרום, ארצות הבריתובעלות בריתן, במהלך מלחמת וייטנאם (1959–1975). תכלית המתקפה הייתה לפגוע במטרות צבאיות ומוקדי בקרה אזרחיים בדרום המדינה, ולהצית התקוממות כללית בקרב האוכלוסייה אשר תפיל את הממשלה בסייגון, בניסיון לסיים את המלחמה במהלומה אחת כבדה והרסנית. מתקפת טט התרחשה בשלושה גלים ולאורך כשבעה חודשים, וגבתה רבבות קורבנות משני הצדדים.
המתקפה החלה ב-30 בינואר 1968, ביומה הראשון של תחילת השנה הירחית, שנת הטט. זהו היום החשוב ביותר בלוח השנה הוייטנאמי, והוכרזו בו יומיים של הפסקת אש לכבודו של טט, אשר נקרא גם "חג האביב". ב-31 בינואר, כ-80,000 חיילי הכוחות הקומוניסטים תקפו למעלה ממאה יישובים וערים ברחבי המדינה, במבצע צבאי רחב היקף והגדול ביותר במלחמת וייטנאם עד לאותה עת. מעורבותה של ארצות הברית הגיעה לשיאה בעקבות מתקפה זו, אשר עצם פריצתה והיקפה הגיעו כהפתעה גמורה לכוחות הברית שהאמינו כי הכוחות הלוחמים חלשים, נחשלים ועל סף כניעה. ארצות הברית, תחת לינדון ג'ונסון, אמנם הגיבה במהירות והצליחה לעצור בעד הלוחמים, אך למתקפה הייתה השפעה עצומה על דעת הקהל האמריקנית, והיא הייתה הגורם המרכזי להטייתה ולהגברת השיח האנטי-מלחמתי בעולם בכלל ובאמריקה בפרט.
ראה גם :
הונאה בראש השנה על מתקפת הטט של צפון-וייטנאם – מערכות
