היום בהיסטוריה : מצרים סוגרת לשיט ישראלי את מצרי טיראן (23.5.1967)

155

כאשר היסטוריונים יחקרו בעוד 50 או 100 שנים את הסיכסוך הערבי-ישראלי הם יראו בהחלטת הנשיא המצרי נאצר לסגור את מיצרי טיראן ב1967 כאחד האירועים המשמעותיים ביותר בתולדות הסיכסוך, אשר השלכותיו האזוריות מורגשות עד היום .

לכן , ליקטתי כאן בסקירה דיווחים ופרשנויות של מומחים אודות הרקע להחלטת הנשיא המצרי נאצר , וגם את עמדת ארה"ב אז לגבי סגירת המיצרים.

המאמר הראשון :

מאת: ד"ר רוית גור-לינדנברג הרצאות וימי עיון

באדיבות דף הפייסבוק  "היום בהיסטוריה"

ב – 23 במאי 1967 סגרה מצרים את מצרי טיראן למעבר ספינות ישראליות על ידי הצבת תותח ארוך טווח שאמור היה להטביע אניות ישראליות שינסו לעבור. סגירת מצרי טיראן הייתה בבחינת עילה לצאת למלחמה (מלחמת ששת הימים).

לאורך השנים שבהן חלם נאצר על אחדות כלל-ערבית, לא מיהר להתעמת צבאית עם ישראל. נאצר היה זקוק לישראל כאויב משותף לערבים, אך נזהר מלהמר על הכרעה בטרם עת. תחת סיסמה חדשה – "אחדות המעשה" – יזם החל מינואר 1964 שורה של ועידות פסגה בראשות מנהיגי מדינות ערב.

בפסגה הראשונה הוחלט פה אחד להטות את מקורות הירדן שבשטח סוריה ולמנוע את מימי הנהר מישראל, וכן, להקים מפקדה ערבית מאוחדת בראשותו של גנרל מצרי כדי להגן על מפעל ההטיה ולהכין את הצבאות להכרעה בעתיד.

בספטמבר 1964 נערכה ועידת פסגה שניה באלכסנדריה, במסגרתה הוחלט על הקמת צבא השחרור הפלסטיני כזרוע הצבאית של אש"ף ועל הפיכת מפגשי הפסגה למוסד שנתי קבוע. במהלך 1965 הפגיזה ישראל את אתר מפעל ההטיה של יובלי הירדן, והאסטרטגיה שהתווה נאצר קרסה עמו.

בספטמבר 1965 התכנסה פסגה שלישית בקזבלנקה אשר לא הסתיימה בקו חלופי מוסכם.

מחודש אפריל 1967 מעמדו של נאצר בעולם הערבי היה בשפל שלא ידע כמוהו. במחצית השנייה של שנה זו, עושה נאצר כמה פעולות שנועדו להתגרות בישראל ולחזק את מעמדו הן במצרים והן בעולם הערבי: נאצר מוציא את כוחות האו"ם מסיני ומכניס את כוחותיו שלו לתוך סיני, בניגוד מוחלט להסכמים שנחתמו לאחר מלחמת סיני. נאצר מנהל תעמולה קשה כנגד האויב הציוני, תעמולה שמגיעה לשיאה עם חסימתם של מצרי טיראן בפני כלי שייט ישראלים, ב 23 במאי 1967. נאצר הכריז מצור על מדינת ישראל; ספק אם רצה במלחמה של ממש, אך ברור כי בחר ללכת על סף התהום ולהמר על הפקת רווחים פוליטיים במרחב הערבי ובזירה הבינלאומית. בשלב זה נאצר נתפס כמשיח של העולם הערבי, ההמונים נוהרים אחריו ומעמדו חזק מאי פעם.


ב-26 במאי השמיע נאצר את האיום הישיר והמפורש ביותר על ישראל מאז ראשית המשבר באמצע מאי 1967. בדברים שנשא בקהיר, דיבר כמי שגמר אומר להסתכן בעימות חזיתי מלא עם ישראל, מתוך ביטחון מלא בניצחונו: "העולם הערבי היום שונה מהעולם הערבי לפני עשרה ימים, וכן גם ישראל. נחושה החלטת הערבים לממש את זכויותיהם והם יחזירו את זכויות ערביי פלסטין. אנו בטוחים בניצחון על ישראל… חסימת המצרים פירושה להיכנס למערכה כוללת עם ישראל. הדבר חייב הכנות. כאשר הרגשנו מוכנים, ביצענו זאת… אם נותקף, זו תהיה מלחמה ומטרתנו היסודית תהיה השמדת ישראל".

ישראל חשה כי טבעת חנק מונחת סביב צווארה ואיננה יכולה עוד לעמוד בשקט מן הצד ומחליטה לצאת למלחמת מנע היא מלחמת ששת הימים. ערב מלחמת ששת הימים נמצא הצבא המצרי לאחר תהליך מודרניזציה ארוך בסיוע מדינות הגוש המזרחי ובעיקר ברית המועצות. מלבד האספקה רחבת ההיקף של נשק וציוד מזרח אירופאי, אימץ הצבא המצרי בשנות השישים גם פרקים נרחבים מתורת הלחימה הסובייטית, בעיקר בכל הקשור לתורת קרב ההגנה.

ב-5 ביוני 1967 פתחה ישראל במתקפה. מצרים ספגה תבוסה מהירה ומשפילה בהיקף מכאיב ביותר; תבוסת נאצר ביוני 1967 הפכה למושג היסטורי. חוויית יוני 1967 – "אל-נכסה" ("התבוסה") היתה לפרשת הדרכים בתולדות התרבות הערבית כולה.

בתגובה לתבוסה מרה זו, התכנסו מנהיגי מדינות ערב בח'רטום הסודנית ב-1 בספטמבר וקבעו כי ארצות ערב לא ינהלו כל משא ומתן עם ישראל, לא יכירו בה ולא יכרתו עמה הסכמי שלום. יחד עם זאת, יש הטוענים כי ועידת ח'רטום זרעה את ראשית הנכונות להסדר כלשהו עם ישראל בתוקף ההחלטה לנסות להשיג את השבת השטחים שנכבשו על ידי ישראל בדרכים מדיניות. היו ארצות שראו בכך התרככות בעמדה הערבית, פתח שדרכו, לאחר מלחמת יום הכיפורים, התחילו את המשא ומתן לשלום.
נאצר הצטייר עתה כמפסידן וכמי שבורח מאחריות. על אף הכישלון הצורב, נאצר לא זנח את דרך המלחמה; הוא שיקם את צבאו מן היסוד, וכבר נערך אל עבר המלחמה הבאה, היא מלחמת ההתשה אשר כשמה כן היא – מלחמה שנועדה להתיש את האוייב הישראלי ולהסב לו אבידות קשות ובו בזמן להעלות את המוראל הכל כך ירוד במצרים, בעקבות הכישלון הצורב במלחמת ששת הימים.
נכתב ע"י ד"ר רוית גור-לינדנברג הרצאות וימי עיון
רוית היא מומחית ומרצה בנושא שבויי צה"ל במדינות ערב. מקור וקרדיט : דף היום בהיסטוריה

ראו גם : התמיכה המהוססת של ארה"ב אז בישראל

מאת : רועי מנדל

במאי 1967 עמדו היחסים בין ישראל לארה"ב למבחן של ממש. "ישראל מצאה עצמה במצב קשה מאוד, הצבא המצרי נמצא בסיני, גל פסיכוזה שטף את העולם הערבי בתחושה שהנה משחררים את פלסטין ושהגיעה שעת הנקמה", מזכיר ההיסטוריון ד"ר עמי גלוסקא, מחבר הספר "אשכול תן פקודה". "דה גול נטש את הברית האינטימית עם ישראל, היחסים עם ארה"ב השתפרו אך לא הגיעו לדרגת היחסים המיוחדים כפי שהם היום. ישראל חששה שההיערכות הצבאית סביבה תהפוך להתקפית בקרוב. בניגוד לסיטואציה עם איראן, המטה הכללי הוא שדרש לפתוח במתקפת מנע – דבר שהיה נכון צבאית אך בעייתי מדינית".

אלא שארה"ב באותה עת הייתה שקועה בבוץ בוויטנאם. "הדבר האחרון שרצו האמריקנים זה להסתבך בעימות נוסף במזרח התיכון", מסביר גלוסקא. המשבר החריף כשנאצר חסם את מיצרי טיראן. אבא אבן נשלח לארה"ב כדי להשיג ערובה מעצמתית אם תפרוץ מלחמה, אך נענה בשלילה. "האמריקנים השיבו לאבן בווטו מוחלט וביקשו למצוא פתרון דיפלומטי", מסביר גלוסקא.

"הממשלה עמדה מול לחץ מצד הצבא לפעול ודרישה אמריקנית שלא לפעול, בלית ברירה נאלצה להימנע מפעולה והחליטה על המתנה. אי אפשר הרי לפתוח במלחמה בניגוד לעמדת ארה"ב ולהסתכן בבידוד. היה זה הלקח ממבצע קדש".

ב-23 במאי 67' מסר הנשיא ג'ונסון הודעה פומבית: הסגר על הספנות הישראלית הוא "פוטנציאלית הרה אסון" והפנה את המצרים לנעשה בוויטנאם, כדי להזהיר מה עלולה להיות המדיניות האמריקנית אם ימשכו הצעדים התוקפניים. הצי האמריקני יצא מנאפולי לאזור המזרח התיכון לצרכי "אימונים". בד ובד מסרו גורמים אמריקנים כי הם מעריכים שפעולה דיפלומטית יעילה מסוגלת עדיין למנוע מלחמה. במקביל הציעו האמריקנים נפט מוונצואלה וטקסס וציוד צבאי, בתמורה לאיפוק ישראלי.

שלושה שבועות של המתנה ישראלית תמו כעבור שבוע בלבד. היה זה מהלך אסטרטגי מתגלגל ששינה את המציאות: "המלך חוסיין, שראה בנאצר את אויבו הגדול, הבין מההחלטה על ההמתנה שישראל חוששת ממלחמה ושהיא לא תעשה עבורו את העבודה ותדפוק את נאצר", אומר גלוסקא. "מהסיבה הזו הוא נכנע – נסע לקהיר וחתם על כניעה, מסר את הפיקוד על צבאו למצרים ואפשר את כניסת כוחות עיראקיים משטחו לישראל במלחמה. הכוחות היוניים בממשלה שהתנגדו למלחמה הבינו גם הם שאין ברירה אחרת, שאם ישראל תמתין היא תותקף. אבל המפנה הגדול היה בעמדה האמריקנית – האמריקנים הבינו שאם ישראל תמתין, תידרש ארה"ב בסופו של דבר להגן עליה צבאית או לנטוש את ישראל".

בישראל הבחינו שהמסרים מוושינגטון משתנים ב-30 במאי. הנימה השתנתה עד כדי כך שהיא חייבה בירור. "ראש המוסד מאיר עמית הגיע ב-31 למאי לארה"ב ונפגש עם שר ההגנה וראש ה-CIA. וכשהוא חוזר הוא אומר לראש הממשלה לוי אשכול – כל התכנית להעביר שייטת במצרי טיראן זו עורבא פרח, האמריקנים לא יגידו כלום אם נפוצץ את נאצר. האור האדום האמריקני התחלף לצהוב. האור הירוק לטייסים הישראלים ניתן על ידי ממשלת אשכול". ואז יצאה לדרך מלחמת ששת הימים

מקור וקרדיט: רועי מנדל

אריה תאומים

ב1956 הפעיל האמריקנים כשאיזנהאור הנשיא לחץ אדיר על ישראל שתיסוג מחצי האי סיני. מדינת ישראל אכן נכנעה ללחץ ונסוגה. במסגרת ההבטחות של ארה*ב לערוב לשייט חופשי במיצרי טיראן, וגם בתעלה הוציא נשיא ארה"ב מכתב ברוח זו. כעבור 11 שנים כשהמצרים סגרו את מיצרי טיראן במסגרת המאמצים להימנע ממלחמה הזכירה מדינת ישראל לאמריקנים את מכתבו של הנשיא. האמריקנים "לא מצאו" את המכתב. שר החוץ אבא אבן אף נסע אל ביתו של הנשיא לשעבר על מנת להזכיר לו את המכתב. למותר לציין שזה לא הועיל. כדאי מאד לזכור זאת היום כשהאמריקנים לוחצים ומנסים לשדל אותנו לכל מיני הרפתקאות. אני הייתי מזכיר להם את הענין..

מקור

שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון (באנגליתSix Days of War: June 1967 and the Making of the Modern Middle East) הוא ספר מאת ההיסטוריון האמריקאי-ישראלי ושגריר ישראל בארצות הברית לשעבר, מיכאל (מייקל) אורן, המתעד את אירועי מלחמת ששת הימים בין ישראל למדינות הערביות השכנות. הספר, שזכה לשבחי המבקרים, זכה בפרס הספר של "לוס אנג'לס טיימס" להיסטוריה, ושהה שבעה שבועות ברשימת רבי המכר של "הניו יורק טיימס"

מאת: אסף רונאל

"ישראל תיאלץ להשתמש בזכותה להגנה עצמית אם תימשך חסימת המצרים", ציטט סופרו המדיני של "הארץ" את ההודעה שהעביר משרד החוץ לשגרירים בעולם. "הנשיא ג'ונסון הכריז היום כי חסימת מצרי טיראן בפני אוניות ישראליות ?אינה חוקית ומסוכנת לשלום'", הציג "הארץ" את התגובה האמריקאית לאירועים. "ארצות הברית התחייבה בתוקף לתמוך בעצמאות ובשלמות הטריטוריאלית של כל העמים באזור", הצהיר ג'ונסון.

מהצד השני של מסך הברזל, התרתה ברית המועצות בישראל שלא לתקוף בתגובה למהלך. "מי שיעיז לפתוח בתוקפנות במזרח התיכון ייתקל לא רק בכוח המאוחד של מדינות ערב, אלא גם בהתנגדות תקיפה מצד ברית המועצות וכל המדינות אוהבות השלום", הביא "הארץ" את הודעת הסובייטים. "העמים אינם מעונינים בליבוי סכסוך צבאי במזרח התיכון. רק קומץ מונופוליסטים של אנשי נפט וגרוריהם עלולים להיות מעונינים בסכסוך כזה. רק כוחות האימפריאליזם, שבדרכם הולכת ישראל, עשויים להיות מעונינים בזה". ואולם, למרות הרטוריקה התקיפה, "ההודעה נעצרת בדיוק לפני הבטחת תמיכה ?ישירה', כלומר תמיכה צבאית", הרגיע העיתון.

"אין טעם שלא נודה כי עבדול-נאצר הצליח להפתיע אותנו", קבע ד"ר שלמה גרוס, תחת שם העט "פולס", במאמר פרשנות ב"הארץ". "באופן פרדוקסלי קרה שלא זכה בהישג זה על ידי תכסיסי סתר, אלא להיפך: החל מ-15 במאי, בו התחיל להעביר כוחות צבאיים בחוצות ערי מצרים לעבר תעלת סואץ, ניהל את המערכה הצבאית והמדינית שלו באופן גלוי לגמרי".

"אף שמצרים השיגה בשנים האחרונות מספר הישגים נכבדים בתחום החינוך והכשרת כח אדם מקצועי, בצבא ובכלל, אין ספק כי הפער האיכותי בכח האדם הוא עדיין לטובתנו", ניסה להרגיע את החששות זאב שיף, במאמר הפרשנות שלו ב"הארץ" שכותרתו "יחסי הכוחות ישראל-ערב". "עבדול-נאצר הצליח לחזור לשנת 1956, ועדיין צפויה לנו מערכה קשה כדי לבטל את הישגו האחרון", קבע פולס. "אם ניכשל בזה, הוא יצעד הלאה לעבר שנת 1948. עלינו לחסום בפניו את הדרך: כאן ועכשיו".

מקור וקרדיט : אסף רונאל

0
· · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *