סגירת בנייני האוניברסיטאות של ננטר והסורבון בפני הסטודנטים הביאה לכך שעיקר הפעילות הקולקטיבית שלהם התרחשה ברחובות, בהפגנות ובהקמת מתרסים.
לעומת הפגנה המבוססת על תנועה קדימה במרחב, ולכן אפשר לפרש אותה כסוג של התקפה, המתרס יוצר חסימה ומעצור ונחשב לפיכך לאמצעי הגנתי. במאה התשע-עשרה אכן מילאו המתרסים תפקיד הגנתי-טקטי חשוב במהלך המהפכות, כיוון שחסמו את הסמטאות הפריסאיות הצרות ולא אפשרו לשוטרים או לחיילים רכובים על סוסים להתקדם לתוךהרבעים העממיים. במאה העשרים נעלמו המתרסים כמעט לחלוטין מרפרטואר הפעולות של ההתנגדות הקולקטיבית, והם שבו והופיעו בפריס רק באוגוסט 1944 בעת המאבק של אנשי הרזיסטנס נגד הצבא הגרמני.
בניגוד לכך, המתרסים של מאי-יוני 1968 ,שהוקמו אך ורק ברובע הלטיני, היו בעיקר בעלי אופי סמלי. הסיסמה שליוותה אותם הייתה: "המתרס סוגר את הרחוב – אבל פותח את הדרך", והם אכן לא נועדו להשתלט באופן פיסי על שטח מסוים – המיקום שלהם היה בדרך-כלל אקראי – אלא לקטוע את התנועה במרחב העירוני ולסמן את ההתרסה נגד המשטר. הודות למתרסים נולדה הסיסמה "מתחת לאבני הרחוב – החוף", שהתייחסה לחול הים שנחשף מתחת למרצפות העקורות, אבל משמעותה הייתה כמובן מטפורית: גם את חיי היומיום האפורים אפשר להפוך לחגיגה. עם זאת, המאבקים האלימים ביותר התרחשו סביב המתרסים, שהיו לעתים מחסום יעיל ביותר, מורכב ממכוניות הפוכות, גזעי עצים כרותים, תמרורי תנועה עקורים, ערֵמות של אבני רחוב וחומרי בניין שונים. הם הוקמו תמיד בלילות, לאחר סיום ההפגנות, ואם נשארו על כנם היה בזאת ניצחון של תפישת המרחב הסטודנטיאלית. לכן טרחה המשטרה להסתער עליהם במלוא הכוח, כדי שאף מתרס לא יישאר על עומדו עד אור הבוקר.
בצילום : ליל הבריקדות בצרפת, סטודנטים צרפתים מאחרי בריקדה בשדרת סנט מישל שברובע הלטיני בפריז, מאי 1968.
הפעם הצטרפו תלמידי תיכון לסטודנטים המפגינים, וכ-12 אלף איש יצאו בשעה שש ושלושים בערב מכיכר דנפר-רושרו לכיוון הסורבון ועברו בדרכם ליד כלא סאנטה ) , שבו היו עצורים רוב הסטודנטים. באזור גן לוקסמבורג הם נחסמו על-ידי השוטרים, ובשלב זה התחיל משא ומתן מורכב על דרישת הסטודנטים לשחרר את העצורים בין אלן ז'יסמר והרקטור, ז'ן רוש, ששודר בחלקו בשידור חי ברדיו , בלי ידיעתו של רוש ונקלט בטרנזיסטורים שבידי המפגינים. לאחר כישלון המשא ומתן וסירוב הסטודנטים להתפזר, הסתערה עליהם המשטרה והם התבצרו מאחורי כשלושים מתרסים שהוקמו בינתיים ברחבי הרובע הלטיני.
הקרבות נמשכו כל הלילה וזכו לכיסוי שוטף של תחנות הרדיו העצמאיות. רק בסביבות שש בבוקר הסתיים מה שנודע אחר-כך כ"ליל המתרסים הראשון". צרפת התעוררה בשבת בבוקר למראות של אלימות והרס, שכמותם לא נראו בעיר הבירה מאז מלחמת העולם השנייה. האצבע המאשימה הופנתה בעיקר כלפי המשטרה על התנהגותה הברוטלית, שהזכירה לאחדים את תגובתה להפגנות הפרו-אלג'יראיות. התדהמה תורגמה מיד לעשייה פוליטית: הן הקומוניסטים והן הגוליסטים החליטו ללכת כמה צעדים לקראת הסטודנטים.
גם כיום, כעבור למעלה מארבעים שנה, נותרו האירועים שהתרחשו באביב 1968 בצרפת
בגדר חידה. הדרמה התחילה ב-22 במרס בהשתלטות של קבוצת סטודנטים שמאלנים על
משרדיו של דֵיקן הפקולטה בננטר נמשכה ב-10 במאי בלילה של מאבק אלים בין
סטודנטים לשוטרים ברובע הלטיני בפריס, התרחבה לכדי שביתה כללית ששיתקה את צרפת
בסוף חודש מאי, הגיעה לשיאה בניסיון של השמאל המתון להחליף את השלטון, והסתיימה
בהשבת הסדר על כנו בסוף חודש יוני, לאחר בחירות שבהן ניצחה באופן מוחלט המפלגה
השלטת. כיצד אפשר להסביר את כל התהפוכות הללו? הן מפתיעות עוד יותר אם מביאים
בחשבון, כי כיסאו של הגנרל שרל דה גול ) (, גיבור מלחמת העולם השנייה, שהגיע
לשלטון בשנת 1958 בזכות דימויו כאיש החזק שיוכל לפתור את בעיית אלג'יריה, נראה
באותה תקופה יציב מתמיד.
ראו גם :
הדי המהומות הביאו סטודנטים ותלמידי תיכון מרחבי צרפת לתמוך במאבק, שהמשיך במלוא העוז במספר מוקדים אל מול אלימות משטרתית גוברת. האמנים ואנשי הרוח נרתמו, והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית (PCF) הביעה תמיכתה בסטודנטים. לאחר לילה סוער של מהומות ברובע הלטיני, במהלכו נעצרו 468 בני אדם, מעל לאלף נפצעו וכמאתיים מכוניות הועלו באש, החליטו ב-11 במאי גם איגודי העובדים המקצועיים הגדולים להצטרף למאבק והכריזו על שביתה כללית ב-13 במאי.
מעל למיליון סטודנטים ופועלים יצאו להפגין ברחובות פריז באותו היום, כשהם קוראים סיסמאות כגון: "רוץ חבר, העולם הישן מאחוריך!", "שחרור האנושות יהיה מוחלט או לא בכלל", "אל תשא ותיתן עם הבוס. השמד אותו", "הבוס זקוק לך, אתה לא זקוק לו", "האושר שלך נקנה. גנוב אותו חזרה". ראש ממשלת צרפת ז'ורז' פומפידו, הודיע על שחרור העצורים ועל פתיחת הסורבון ולמרות זאת לא שככו ההפגנות. נהפוך הוא. הסטודנטים הזועמים השתלטו על הסורבון והכריזו עליה כ"אוניברסיטה של העם".
בימים הבאים החליטו פועלי צרפת, על דעת עצמם ובניגוד לעמדת נציגיהם, להשתלט על כחמישים מפעלים ברחבי המדינה, בהם מפעל "רנו", כשהם מביאים להפסקת פעילות בתי הדפוס כך שגם העיתונים נעלמו מהדוכנים. ב-17 במאי, 200 אלף פועלים פתחו בשביתה – נתון זה התנפח במהירות הבזק לשני מיליון, ולאחר מכן ל- 10 מיליון פועלים שובתים ב-20 במאי. בנקודה זו צרפת היתה כבר למעשה משותקת: השביתה התפשטה כאש בשדה קוצים לבתי חולים, מספנות, נמלים ושדות תעופה. בניגוד לסטודנטים, הציגו הפועלים במאבקם אג'נדה פוליטית רחבה ורדיקלית יותר: הם דרשו את הדחת הממשלה והנשיא דה גול, העלאת שכרם ותנאי פנסיה משופרים.
ב-24 במאי הופיע דה גול בטלוויזיה בנאום כושל לאומה. בעיני רבים הוא נחשב לאדם זקן, הממונה על העולם הישן. באותו יום נשללה כניסתו של דניאל בנדיט-כהן, שיצא אל מחוץ לצרפת, חזרה למדינה על רקע היותו "זר חתרני". לילה נוסף של בריקדות פקד את פריז, במהלכו מת צעיר בן 26 מרסיסי רימון המוות הראשון באירועי מאי 1968. באותו לילה הגיעו המהומות לשיאן כשהמפגינים העלו את בניין הבורסה של פריז באש. יש הסוברים שעם הנהגה הנכונה, היו יכולים המפגינים להשתלט אפילו על ארמון האליזה.
בסוף מאי, פתחו איגודי העובדים במו"מ עם הממשלה. לאחר יומיים של דיונים הושגה הסכמה לגבי העלאה של 7% בשכר הפועלים, העלאה של כ-30% בשכר המינימום ותשלום על הזמן בו שבתו העובדים. בעוד שנדמה היה כי הממשלה מתפקדת על כרעי תרנגולת, דה גול עצמו נותר בטוח בעצמו. לאחר שהבטיח את תמיכת הצבא במידת הצורך, הודיע הנשיא ב-30 במאי על פיזור האסיפה הלאומית, וקבע בחירות חדשות ב-23 ביוני. הוא הורה לעובדים לחזור לעבודה ואיים להכריז על מצב חירום במידה ולא יעשו כך.
ואחרי ההתנגשויות קרה הבלתי נמנע: היו בחירות בצרפת ועלה משטר יותר ימני ושמרני מקודמו.
מאבקם ההירואי של העובדים והסטודנטים הוביל לשינויים רבים בצרפת שעד אז הייתה חברה שמרנית להחריד. מלבד העלאת שכר כללית, והעלאת שכר המינימום בכ-30%, אירעו שינויים חיוביים באופן ניהול האוניברסיטאות ובתחום של שחרור נשים. עד אז לא הותר לנשים ללבוש מכנסיים לעבודה, גלולות למניעת הריון היו לא חוקיות והן אף נאלצו לקבל את אישור בעליהן לפתיחת חשבון בנק.
מרבית הסטודנטים המשיכו בחייהם. שולפים כיום אלבומים ישנים, מראים לנכד שסבא וסבתא היו פעם מגניבים. הנה סבא זורק אבן על שוטרים, הנה סבתא מפגינה עם ג'וינט נגד הצבת טילים של נאט"ו על אדמת אירופה. כן, זה היה לפני שסבא קיבל את המשרה הנוחה בחברת הרכבות הממשלתית, לפני שסבתא הפכה למורה.
2