הגדוד השלישי של הפלמ"ח והפשיטה על הכפר הערבי סעסע – אירוע מכונן בתש"ח  

709

תקציר

הפשיטה של הגדוד השלישי בפלמ"ח על  הכפר הערבי סעסע הייתה ציון-דרך במלחמת העצמאות: לא פעולת-הגנה, לא פעולת-עונשין, אלא הרתעה. תקיפת בסיסי-האויב החזקים בעורף. הביצוע עדיין היה פרטיזני, אך כבר היו בו מרכיבים של פעולה צבאית סדירה: סיור אווירי מוקדם ושימוש בצילומי-אוויר; מכשירי-קשר טאקטיים וכוח-חילוץ.

פעולות הפשיטה על כפרים ערביים, לרבות פשיטת סעסע, הייתה סדרה של פעולות שיזם המטכ"ל. הפיקוד-העליון נכנס לשלב ייזום הפעולות האסטרטגיות, ושליטתו בתוכניות המבצעיות גברה. פעולות ל"ה הייתה שלב בתהליך הקמת הצבא העברי הסדיר תוך-כדי מלחמה; נושאיו העיקריים של שלב-מעבר זה היו מפקדי הפלמ"ח ולוחמיו (אורי מילשטיין , 2017 ) .

יוזמה צבאית היא צורך מדיני ומורלי

ירידת המורל בקֶרֶב הישוב העברי ובשורות הלוחמים, אחרי אסון הל"ה, הדאיגה את מפקדי הפלמ"ח, והם דרשו מהפיקוד-העליון לאשר יוזמות תוקפניות. רוב נימוקיהם היו אסטרטגיים, אך נראה שאחד השיקולים היה הרצון להפריך את הטענות בדבר כושר נמוך של הפלמ"ח וה"הגנה", ומחדלי-אימונים. באותו זמן כבר הגיע בן-גוריון למסקנה שיוזמה צבאית היא צורך מדיני.

בפגישות בין מפקדי הפלמ"ח ובין הפיקוד-העליון כבר נשקלו פעולות באזורים שהמלחמה עדיין לא התלקחה בהם, בהנחה – שעדיין לא הייתה מקובלת על הכול ובוודאי לא על בן-גוריון – שאי-אפשר למנוע מלחמה כללית. וכשביקש יגאל אלון מהפיקוד-העליון אישור לפשיטה אחת, לפחות, בעומק השטח הערבי, בקשתו התקבלה.  זה היה סימן לכך שמפקדי הפלמ"ח דחפו למלחמה כוללת כבר מן השלב הראשון של פעולות האיבה, ובן גוריון לא יכול היה לרסן אותם, גם משום שהם לא העריכו אותו כאיש ביטחון, וגם משום שהם, ולא הוא, שלטו על הלוחמים שלבן-גוריון לא היה קשר ישיר איתם.

חשיבותו האסטרטגית של הכפר סעסע

הכפר סעסע עמד על צומת כביש נהריה-מירון וכביש-הצפון, ושלט על האזור שחיילי "צבא-ההצלה" עשו בו את דרכם מסוריה ומלבנון אל ארץ-ישראל. מספר תושבי הכפר היה כאלף וחמש-מאות. יחידה של מאה לוחמים של "צבא-ההצלה", התמקמה באחד מבתי-האבן שלו. לשלוש מאות מתושבי הכפר ולכל אנשי היחידה היו רובים וסטנים (גם בכפרים הסמוכים לסעסע חנו יחידות של "צבא-ההצלה", וגם תושביהם נשאו נשק). הם לא היו בכוננות: איש לא העלה בדעתו שיהודים יגיעו לכפר רחוק כל-כך. המרחק בן סעסע ובין בסיס הפלמ"ח הקרוב אליו ביותר, עין-זיתים, היה תשעה קילומטרים בקו אווירי, ופי-שניים בכביש ( אורי מילשטיין , 2016 ) .

משה קלמן , הסמג"ד מצטרף לסיור אווירי

יגאל אלון ומולא כהן בחרו למשימה פלוגה מהגדוד השלישי של הפלמ"ח, ומינו את קלמן למפקדה. אלון נסע לקיבוץ איילת-השחר, בו חנה מטה הגדוד השלישי.

"בוקר אחד הופיע יגאל באיילת-השחר, טפח על שכמי, חיבק אותי, שיבח אותי על כמה פעולות ונתן לי במתנה אקדח 'קולט' חדש," סיפר משה קלמן. "הרחתי שמתוכנן משהו כבד. מפקד הפלמ"ח לא יתאמץ כל-כך על ריק."

כשנודע לו מה מתוכנן, שאל: "מה פתאום סעסע?"

"היוזמה בידי הערבים." ענה אלון. "הם עולים על כפר-סאלד ויורים על מנרה, ואנחנו רצים כמו עכברים מסוממים. הגיע הזמן שנכה אותם בעורף, כדי שיקצו לשמירתו כוח-אדם ונשק, ויקלו מעלינו את הלחץ."

"אנחנו יכולים להשיג אותה מטרה בעין-זיתון או בקדיתא,למה לרוץ עד סעסע? זה שגעון שעלול להסתיים באסון."

דאגתו של קלמן לחיי פקודיו מצאה-חן בעיני מפקד הפלמ"ח, ואף-על-פי-כן עמד על דעתו: "סעסע היא צומת כבישי הצפון ואזור-מעבר עיקרי של צבא קאוקג'י."

"בין הר-כנען לאילון יש עשרות קילומטרים. מה יפריע לקאוקג'י לסטות ימינה או שמאלה, אם נפגע בסעסע?"

"אחרי מה שקרה לשלושים וחמישה ירד המורל מאוד, והיו התלחשויות על חוסר-אחריות, וששלחנו אותם למשימת-התאבדות. חיפשנו על המפה כפר ערבי רחוק מבסיס יהודי, כדי להוכיח לעצמנו ולשאר היהודים שהפלמ"ח יכול לבצע פשיטה ולחזור בשלום. כך נסתום את הפה למלעיזים. ומי אם לא אתה יכול לבצע פשיטה כזאת?"

"פקודה היא פקודה," הסביר קלמן – אחרי שנים – את הסכמתו, "אבל לא רק זה: היינו צעירים מאוד ואפיין אותנו ביטחון עצמי לא מוגבל. הייתי בן עשרים ושלוש. החיילים היו בני שמונה-עשרה או תשע-עשרה. אילו היו הלוחמים בני ארבעים לא הייתה קמה מדינת ישראל. אהבנו את הארץ והייתה לנו הרגשת שליחות, הרגשה שאנחנו עושים היסטוריה. איש לא חשב, אף לרגע, שאולי נפספס את המלחמה"

כשטען קלמן שאין הוא מכיר את השטח, השיב לו אלון בפיתיון: סיור-אוויר מעל ליעד. כך שבה סופית את ליבו של הצעיר, שלא ראה מטוס מקרוב מימיו. קלמן הצטרף לשיירה שנסעה לתל אביב-ובדרך עברה ארבע טבילות-אש. הוא הגיע בבוקר לשדה-דב, לבש סרבל-טייסים והתיישב ב"אוסטר", מתוצרת בריטניה, ליד הטייס פסח טולצ'ינסקי. מאחוריו ישב שמואל ויטליס, עם מצלמת "לייקה" וסרט-צילום לשלושים ושש תמונות. על ברכיו הונחו מפות של סביבת צפת, בקנה-מידה 20,000. משימתו הייתה לזהות את האתרים בשטח ( אורי מילשטיין , 2016 ).

בצילום למטה : מטוס אוסטר , תש"ח

כשהתרומם ה"אוסטר" באוויר נורו לעברו יריות ממסגד חסן-בק שבשכונת-מנשיה היפואית. טולצ'ינסקי השפיל אל פני-הים ואסף גובה. גשם ירד, רוחות עזות טלטלו את המטוס וטולצ'ינסקי הרהר בקול רם על חזרה לשדה-דב. קלמן לא ויתר. מעל אזור-היעד פרץ ויכוח: האם הכפר שלמטה הוא סעסע או בִּרְעם? קלמן התרגז והודיע לטייס כי הוא האיש הקובע איפה לסייר ומהו הכפר. ולמזלו – צדק בהשערתו. ה"אוסטר" חג נמוך מעל סעסע, והכפריים, שחשבו אותו לבריטי, נופפו לו בידיהם לשלום. ויטליס צילם, טולצ'ינסקי טס פעמים אחדות בין סעסע לעין-זיתים, וקלמן למד את הדרך. מעל קיסריה הדגים טולצ'ינסקי את כישוריו והנמיך לטוס: ה"אוסטר" החליק על החול, טולצ'ינסקי החוויר כסיד, אך כשהתרומם המטוס שוב, הרגיע את שני הנוסעים שלו במלים אלה: "אין בעיות."

במטה של שירות-האוויר, במלון "ירדן" בתל אביב, התכבד קלמן בארוחה ובמיטה, ונח כשלוש שעות. אחר-כך קיבל תצלומים חדים של הכפר והסביבה, התפעל ממהירות הפיתוח וההדפסה, וסבר כי מעתה נהירים לו כל שבילי סעסע. למחרת חזר בשיירה לאיילת-השחר ( אורי מילשטיין , 2016 )

בצילום למטה : יגאל אלון ומשה קלמן

הדרך המפרכת בלילה לכפר סעסע

ב14 בפברואר 1948 , בשעה 5 לפנות-ערב יצא הטור העורפי מהר-כנען. בראשו הלכו משה קלמן ושלושה גששים בני-צפת: אבישי שמול, זאב כהן, ורפאל דרעי, שהכירו היטב את הסביבה. על-אף אמינותם של תצלומי-האוויר לא ויתרו המפקדים על הגששים. סגן-מפקד הפעולה, מפקד הפלוגה, מאיר דרזנר, הלך במאסף.

בקיבוץ עין-זיתים, שבו התמקמה המפקדה העורפית של הפעולה, נפגש קלמן לתיאומים אחרונים עם המג"ד מולא כהן, ועם יוסף חוטר-ישי, מפקד כוח-החילוץ, המיועד לחכות לחוזרים בצומת מירון. ב-7 בערב יצא לדרך הכוח הפושט, שישים וחמישה איש. המפקדים נשאו סטנים, החיילים נשאו רובים אנגליים. הציוד הנוסף היה שני מקלעי ברן, ומרגמה 2 אינטש.

"הדרך הייתה קשה הרבה יותר מששיערנו," סיפר הסמג"ד קלמן. "השטח משובש באבנים, צמחיה פראית, גאיות וסלעים זקורים. הלבוש הקל והנעלים הגרועות נתנו מיד אותות, קרע פה וקרע שם. היה בוץ טובעני וקור מצמק-עצמות, ערפל, טחב." נתן שחם כתב: "הלכנו בשקט… ידענו שאם יגלו אותנו ויאלצונו להיכנס לקרב, לא נגיע למטרתנו, אלא בשעה מאוחרת, הווי אומר, נשהה באזור ערבי לאור היום, משמע, שורת קרבות-יום נואשים בשטח אשר האויב, לפני אומדננו, יכול לגייס בהם על נקלה כוחות מרובים." החובש, דן מקלר. כתב: "גשם עז ניתך… נעליים מסומרות בוססו בבוץ דביק וטובעני והשאירו שקעים-שקעים. הנשימה כבדה… צעדנו בשטח הררי. מסולע. בין שברי-אבן וטרשים. פתאום נעצר המסע. אחד קיבל התכווצות-שרירים ברגליים. חשתי אליו וניסיתי לעזור לו בשפשוף הרגליים. עודדתיו והשקיתיו מים, דבר שהיה אסור בתכלית האיסור. המשכנו ושוב נעצרנו. החבר נפל על ברכיו, בלי כל יכולת להמשיך. ניתן לו מלווה  והוחזר לבסיס." הרי הדוח של קלמן, שנכתב למחרת הפעולה: "תנאי השטח והבוץ העמוק הצריכו מאמץ מיוחד כדי להגיע למקום בשעה היעודה."

בדרך נתקלו הפושטים בערבים ששאלו "מן הדא" (מי זה). הם לא השיבו, והשואלים לא העלו על הדעת שאלה יהודים, והסתלקו. על-אף תנאי המסע הקשים הגיעו הלוחמים לנקודת-ההיערכות שעה לפני שעת-האפס, ב-11 בלילה. הם נחו, אכלו שוקולד ושתו קוניאק מהבקבוקים האישיים, וקלמן, והגשש זאב כהן, ומפקדי-המחלקות, התקדמו לכיוון הכפר לשם תצפית. הסמטאות היו ריקות וכלבים לא נבחו. כנראה מצאו בבתים מחסה מפני הגשם והרוח ( אורי מילשטיין , 2016 ).

מהלך הפעולה בלילה בכפר סעסע

במבואות-הכפר נתקלו בשומר. הוא שאל: "מן הדא?" לא קיבל תשובה ונעלם. מנקודת-הזינוק שלח קלמן את שתי המחלקות אל שני רחובות מקבילים, יעדי הפיצוצים. כפרי שיצא מביתו נתקל במחלקה של זעירא. "אש הדא (מה זה)?" שאל. "הדא אש." אמר ראש החוליה הפורצת, אילצ'יק, וירה בו. זה היה האות לפריצה.1

בכל אחת משתי המחלקות הייתה חוליה אחת פורצת, וחמש חוליות נוספות, שבכל אחת מהן היה מאבטח, נושא חומר-נפץ, וחבלן. בחצות השתלטו שתי החוליות הפורצות על שני הרחובות, והחוליות האחרות הניחו בבתים את מטעני חומר-הנפץ.

אחרי שהונחו כל המטענים, בתוך הבתים, או צמודים לקירותיהם החיצוניים, הודיעו הרצים למפקדי-המחלקות ולקלמן שהכול מוכן. על-פי התוכנית היה על ישראל חומש לתקוע בחצוצרה, אות לחבלנים. אבל כוחותיו של חומש אפסו במסע, והוא שכב, תשוש, במרחק-מה מהכפר. "ח-ו-מ-ש!!" שאג קלמן לתוך הלילה. קול חלוש ענה לו ממורד ההר. "סִיגְנל!!!" שאג קלמן שוב, והחצוצרה השמיעה קול ענות-חלושה. החבלנים, ששמעו את קול החצוצרה ובעיקר את השאגות, שלפו את הנצרות ונסוגו אל המחסה. מאה שניות נשארו עד הפיצוץ. אחד החבלנים הודיע לזעירא: כשמשך את הנצרה יצא כל המפעיל, והמטען ודאי לא יתפוצץ. זעירא רץ אל הבית, תפס בתרמיל-הנפץ, הניחו ליד תרמיל אחר, בבית סמוך, והספיק לחזור ולהשתטח מאחורי מחסה. במחלקה של אלעד פלד עשה החבלן משה דויטש מעשה דומה, ביוזמתו, וחזר בעוד מועד, אך אחד המחפים חשב אותו לערבי, ירה בו ופצע אותו בריאותיו. חבריו הספיקו למשוך אותו אל מעבר למחסה כשנשמע קול הפיצוץ. שני הרחובות נהרסו.

"כששכך גל ההתפוצצויות הראשון הורה קלמן לדב זעירא לשלוח את כיתת-העתודה של מחלקתו לפוצץ בתים ברחוב נוסף, צדדי. המשימה בוצעה, ומהמרגמה נשלחו פצצות אל דרום הכפר, כאילו גם שם פועלת יחידה יהודית. אחר-כך נשמעה הפקודה לסגת. אבן כבדה, שהועפה עם הפיצוץ, פגעה ברגלו של שמואל ליפשיץ, כשהיה במורד ההר. כל הפעולה נמשכה שמונה דקות ( אורי מילשטיין , 2016) .

הדרך המפרכת חזרה עם הפצועים ובאפיסת כוחות

קלמן פקד על החובש מקלר להושיט עזרה ראשונה לשני הפצועים, דויטש וליפשיץ, ולסגת אתם, לפני שיספיקו הערבים לחסום את הדרך. מקלר סיפר: "העמסנו את הפצועים על אלונקות. אש כבדה ניתכה עלינו מהכפר. בקושי ירדנו מגובהי הטראסות אל הכביש. כשהגענו לטרסה אמרתי לקלמן: 'מוכרחים לעצור ולטפל בפצועים באור'. הוא ענה: 'זה מסוכן', אך לבסוף הסכים. הבחורים עמדו סביב הפצועים כאוהל, הדלקנו גפרור והבחנתי בדיוק בפציעות. יכולתי רק לחזק את התחבושות ואת חוסמי-העורקים. לא הייתה לנו תרופה לשכך כאבים. וקלמן האיץ בי לסיים, כדי שלא ניתפס כולנו."

הנסיגה מסעסע, עם הפצועים, הייתה אחד המסעות הקשים בתולדות מלחמות ישראל, והמסע הקשה ביותר שזוכרים האנשים שהשתתפו בו, והיו אלה אנשים שעשו מסעות הרבה, לפניו ואחריו. קלמן סיפר לגלעד:

"עד כאן היה כל אחד מאתנו חייל לוחם, חלק מן הכלל, אך הקרב הביא להתפרקות, והפלוגה נפרטה לעשרות של יחידים. כל אחד רצה להגיע חי הביתה, להגיע ויהי-מה! את כל חומרתה של המשימה הרגשנו רק עכשיו. היגיעה הנוראה. המתיחות הנפשית הבלתי-פוסקת. הרגליים הבצקות, הקור והמוות המרחף מעל לראש. היה עלינו להחזיר את האנשים למסגרת, להצמידם זה אל זה בחישוקי משמעת. היה זה שלב מסוכן מאוד בשבילנו, המפקדים. נתבלט כל חוסר-הניסיון שלנו. זאת הייתה לנו הפעם הראשונה של מאמץ קרבי ממין זה, במרחקים כאלה. לא שמו לב לנשק, לתחמושת, אפילו לא לחברים כושלים… נערים צעירים אלה ביקשו לברוח מהכול. תהום החולשה התגלתה לפניי. וידעתי ששעת המבחן שלי, כמפקד וכחבר, הגיעה.

"במרחק כשלושה קילומטרים מהכפר אספנו את האנשים, ערכנו אותם ביחידות, והודענו שהפעולה עדיין לא נגמרה. עוד הדרך לפנינו. עלינו להגיע לבסיס עד אור היום ולא להתגלות. זאת שאלת-חיים לכולנו. ועוד: את שני הפצועים לא נשאיר. עלינו לשאת אותם (לשאת על הכתפיים, שמונה שעות, אלונקה מתקפלת ובה גוף שותת דם). אין ברירה. עלינו לסעוד זה את זה. כל אחד אחראי לנשק ולתחמושת."

"הגשם לא פסק," כתב דן מקלר, "והפצועים נרטבו. לא הועילו השמיכות. הכול היה ספוג מים וגשם… השמיכות נשמטו מהאלונקות ונגררו בבוץ. מחשש פגישה עם ערביי הסביבה ירדנו מהכביש ושוב שרכנו את דרכנו בבוץ דביק. ליד כל אלונקה הלכה מחלקה. בחלקה נושאת את האלונקה ובחלקה מבטיחה את דרכנו. אחד שכשל היה הכרח להחליפו; שני, נשמטה הרצועה מידיו, והפצוע היה מחליק ויורד בשיפוע האלונקה. הפצוע ברגלו נאנח, אנחותיו החרידו לב ונפש, ומורפיום אין. מי ידע בימים ההם על מורפיום? פקודה חמורה: לצעוד מהר ככל האפשר. האנשים יגעים, מרופשים, סחוטים, והמפקד מאיץ ומאיץ. היה חשש שלא נגיע עד אור היום לבסיס, ונאלץ לחפש משלטים. אני עובר את שיירת הצועדים ומחלק כדורי-מרץ. האנשים התעודדו, ובליבי תפילה שנמהר להגיע. מה יקרה אם תחלופנה שעות וכדורי-המרץ יחדלו להשפיע?"  ( אורי מילשטיין , 2016) .

 משה קלמן מפקד הפעולה כתב :

כשהגענו אל כביש ספסוף-מירון , האיר הבוקר . האנשים היו במצב של אפיסת כוחות . הם נפלו , ממש לצידי הכביש ושתו מי-בוץ מן התעלות . בקושי אפשר היה להזיזם . החלטנו לחלק גלולות-מרץ שהיו עמנו, והבחורים התאוששו במקצת ( יואב רגב,  2013 )

חמישה-עשר אנשי כוח-החילוץ, בפיקודו של יוסף חוטר-ישי, התמקמו בחצות הלילה בחורשה שמצפון למירון, ליד צומת-מירון. זאת ההוראה שקיבל חוטר-ישי: אם לא יחזור כוח-הפשיטה ולא יגיעו הוראות, חזור לעין-זיתים עם אור ראשון. האנטנה של מכשיר-הקשר נתקלה בענפי העצים, הסתבכה בהם ונשברה, וכך נותק כוח-החילוץ מהכוח הפושט, וגם מהמפקדה-העורפית, ולא היה יכול לקבל הוראות. חוטר-ישי ופקודיו שהו בחורשה עד אור ראשון, ומאחר שלא הבחינו בחוזרים ולא קיבלו הוראה אחרת, חזרו לעין-זיתים.

השחר עלה כשהיו הנסוגים במרחק שני קילומטרים מן החורשה. "אור היום עמד במלואו," כתב מקלר, "והעייפות שיתקה כל רצון לזהירות. המפקד מצווה לנקות את הרובים, להיות מוכנים לכל הפתעה… עכשיו ניתנה רשות לשתות. התנפלנו על שלוליות-המים שבצדי הדרך וגמענו את המים המרופשים." את שני הקילומטרים עד החורשה עשו הנסוגים בשעה וחצי. הם לא הבינו מדוע אין המחלצים יוצאים לקראתם. בחורשה ציפתה להם האכזבה. היא הייתה ריקה מאדם.

על-פי פקודת קלמן צעדו הלוחמים על הכביש במהירות. במכשיר-הקשר התקשר קלמן עם עין-זיתים, והורה לחוטר-ישי לחסום בסלעים את כביש צפת-מירון, למקש אותו, להציב בו מארב עם מקלע "בראונינג", ולא לתת למכוניות לעבור בו, עד שיגיעו הנסוגים לעין-זיתים, וכן, לצאת עם מחלקתו לקראת הנסוגים, ולסייע להם לשאת את הפצועים ואת הציוד.

בבוקר 15 בפברואר 1948 צעדו שישים ואחד פלמ"חניקים על הכביש הראשי, בשלושה טורים, נושאים שני פצועים. הערבים תושבי עין-זיתון וצפת, שהבחינו בהם, חשבו אותם כנראה לבריטים. על הכביש פגשו בהם אנשי מחלקת החילוץ ונטלו מהם את האלונקות וחלק מן הציוד. קצב ההליכה הואץ.

קֶלמן סיפר לגלעד: "היום עלה… והרי אנו בקרבת עין-זיתים. הנה כבר קטע-כביש 'שלנו'. זכר של חיוך עלה על השפתיים… פתאום, בצדי הדרך, רקפות. בבת-אחת פשטו האנשים בשדה, כילדים קטנים, וליקטו זרים ככל שיכלו לשאת. הבנות יצאו לקראתנו, צוחקות ובוכות, והבחורים, אפורי-פנים, עם זרי רקפות בידיים, כרעו על הארץ באין-אונים ( אורי מילשטיין , 2016) .

בצילום למטה : מסדר של לוחמי הגדוד השלישי של הפלמ"ח

 אחרית

לפעולת הגמול על הכפר סעסע היו תוצאות בעלות משמעות . במישור המקומי – הכפר נפגע פגיעה קשה . עשרה בניינים נהרסו כליל ועוד ששה נפגעו קשה. 60 ערבים ששהו בכפר נהרגו.

ובמישור הארצי הרחב הכתה הפשיטה על סעסע את ערביי הארץ בתדהמה , הממחישה היטב את פגיעותה של האוכלוסייה הערבית בגליל ההררי, ואת הצורך הדחוף בריתוק התושבים להגנת יישוביהם ולתגבורם.

ולשדרות הפלמ"ח וההגנה הוכח , שמסע הל"ה מהר-טוב אל גוש עציון במסלול שאורכו 28 ק"מ ובתנאים דומים , לא היה אפוא חריג ויוצא דופן בקרב יחידות הפלמ"ח , ואפשר לעבור מרחק גדול בשטח האויב בלילה אחד , לבצע פעולה מוצלחת , ולחזור בשלום  (יואב רגב, 2013 ) .

אל סעסע שבו כוחות צה"ל כעבור חודשים רבים . בשלב האחרון של מלחמת העצמאות , במבצע "חירם"  הכפר נכבש ב30 לאוקטובר 1948. רוב תושביו , ואולי כולם , נמלטו ללבנון ללא קרב, לאחר שנודע להם על כיבוש הכפר ספסף ( מושב ספסופה של ימינו) , ועל נסיגת חיל המצב המקומי של צבא ההצלה הערבי ללבנון .

ראו גם :

קורות החיים של משה קלמן , מפקד הפעולה

 מקורות

 אורי מילשטייןהפשיטה לסעסעדבר, 26 בדצמבר 1980

אורי מילשטיין , " ללמד את בן-גוריון שהפלמ"ח יכול לבצע" , הבלוג של אורי מילשטיין , אתר חדשות מחלקה ראשונה, 2016

אורי מילשטיין , הכפר הערבי סעסע כסמל הישראליות, הבלוג של אורי מילשטיין , אתר חדשות מחלקה ראשונה , 2016 .

יואב רגב,  הגדות תש"ח , הוצאת איאסף , 2013 .

 

2
· · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *