ד"ש מאל יהודו, ירושלים החדשה בבבל

1928

אוסף לא מוכר של יותר ממאה לוחות טין כתובים בכתב יתדות מתקופת גלות בבל מלפני 2,500 שנה, שתורגם ופורסם  לאחרונה, מלמד על חיי היומיום של גולי בבל. לדברי אחד החוקרים, פרופ' וואין הורוביץ, זהו הארכיון היהודי העתיק החשוב ביותר מאז גילוי מגילות מדבר יהודה.

האוסף מכיל בעיקר תעודות מינהליות – שטרי חוב וחוזים – חרוטות על לוחות טין (בוץ שיובש בשמש או בתנור) וכתובות בכתב יתדות אכדי. בזכות המסורת הבבלית לציין בכל מסמך את התאריך על פי שנות שלטונו של המלך, יכלו החוקרים לתארך את הלוחות במדויק לשנים 572 ועד 477 לפני הספירה. המשמעות היא שהתעודה הקדומה ביותר נכתבה כ-15 שנים לאחר חורבן הבית הראשון וגירוש היהודים מהארץ לבבל, והתעודה המאוחרת ביותר נכתבה כ-60 שנה אחרי שיבת ציון (שהתאפשרה בזכות הצהרתו של כורש מלך פרס בשנת 538 לפני הספירה). כך שהארכיון מתעד את חייהם של מי שגורשו מן הארץ על ידי נבוכדנצר, חיו בגלות ובחרו להישאר בה למרות האפשרות לשוב לארץ.

לחוקרים ידוע מעט מאוד על מוצאו של האוסף. הוא כנראה נחפר החל משנות ה-70 בדרום עיראק והחל להתגלגל בשוק העתיקות הבינלאומי. האוסף חולק לשלושה חלקים. האספן דוד סופר רכש 110 לוחות, שהם כמחצית מהאוסף, שעוסק בעיקר בקהילה היהודית. סופר השאיל את הלוחות לתצוגה בתערוכה במוזיאון ארצות המקרא שבירושלים.

מקור וקרדיט : ניר חסון , עיתון "הארץ"

לצפייה בסרטון התערוכה "על נהרות בבל" >>

museum of bible 1

ספר מאת קורנליה וונץ' ולורי פיר, שעוד לא תורגם לעברית, עוסק בפיענוח של לוחות טין באכדית מאזור בבבל, שבו יהודי הארץ התיישבו לאחר גלותם

מאת: יהושע גרינברג

Documents of Judean Exiles and West Semites in Babylonia in the Collection of David Sofer

Laurie Pearce and Cornelia Wunsch. CDL Press, 427 pp

 

בסוף המאה הקודמת הגיעו למערב לוחות טין כתובים אכדית בבלית מאוחרת, ביתדות, שנכתבו במקום ששמו "אל יהודו". אחד הלוחות הללו, שפוענח ופורסם בידי קתלין אברהם, היה חוזה נישואים, כתוּבה. הנישואים היו בין יהודאית לבין גוי בבלי. רוב הלוחות מאל יהודו נרכשו בידי דוד סופר וניתנו לפענוח ולפרסום לצמד החוקרות קורנליה וונץ' ולורי פירס. בסוף 2014 הן פירסמו ספר הכולל צילומים של הלוחות, העתקתם, תעתוקם ותרגומם לאנגלית. המחברות הוסיפו הקדמה וכן הערות ללוחות השונים, הערות היסטוריות, לשוניות ועוד.

באוסף ובספר כמאה לוחות. המוקדם בהם נכתב ב–572 לפנה"ס, והמאוחר בהם, ב–477 לפנה"ס; משנת 33 למלוכת נבוכדנצר השני מלך בבל (כובש ירושלים ומחריב בית המקדש הראשון), עד לשנת תשע למלוכת אחשרוורוש.

רוב הלוחות מתעדים התקשרויות עסקיות, בעיקר הלוואות. רוב ההלוואות הן של שעורה. כן יש שם לוחות המתעדים קנייה ומכירה של שפחות ושל שוורים, השכרת בית, החכרת קרקעות, כאמור, חוזה התקשרות לנישואים, תשלומים למלך ועוד. המלך, שהיה בתחילה בבלי, הפך עם הזמן פרסי. ישנם אף לוחות שנכתבו בזמנם של מלכים מורדים, שהיה זמן קצר. אפשר לראות בלוחות את השתנות תואר המלך הפרסי. בתחילה נכתב כפי שנכתב תואר מלך בבל, ולאחר מכן השתנה. כך, תוארו של נבוכדנצר היה: נבוכדנצר מלך בבל, מלך הארצות. זה היה גם תוארו של כורש: כורש מלך בבל, מלך הארצות. כך גם בנוגע לממשיכיו. עד לאחשוורוש. בימיו השתנה התואר והפך: אחשוורוש מלך פרס, מדי, בבל והארצות. אחשוורוש אכן שינה את המצב שקדם לו והעמיד את פרס במרכז. היו לכך השלכות שונות, וייתכן שאחת מהן היא סיום הארכיון הזה בימיו, כפי שקרה גם בארכיונים אחרים בבבל באזור אל יהודו.

אל יהודו היה חלק מאשכול יישובים שבהם יושבו גולים מן המערב. "אל יהודו" הוא שמה של ירושלים בלוחות המתעדים את כיבושו של נבוכדנצר את העיר. משמעות השם הוא "עיר יהודה". אם כן, הגולים קראו את שם מקומם החדש כשם מקומם הישן, כפי שעשו גולים מעזה ומערים נוספות, כמתועד בלוחות שונים.

museum of bible 2

אשכול היישובים האלה, כפי שעולה מן הלוחות, שכן על גדות נהר כבר, דבר המחבר אותנו עם הנביא יחזקאל שפעל שם, כמובא בפסוק הראשון בספרו: "ואני עם הגולה אשר על נהר כבר".

הגולים יושבי היישובים הללו קיבלו מאת המלך אדמות לעיבוד. האזור שבו יושבו מחדש חרב במלחמות בין אשור לבבל, והמלך ביקש לשקמו. כל אחד מן המתיישבים קיבל חלקת קרקע לעיבוד ותמורת זאת שילם חלק מן היבול שגידל בה למלך, כמס. כמו כן היה עליהם לשרת במשך חודש או חודשיים בשנה בצבא המלך. היה זה צבא עבודה. בין יתר תפקידיהם של החיילים בצבא העבודה היתה משיכת סירות בתעלות שקישרו בין הנהרות ליישובים. בלוחות נמצא תיעוד של תשלום שמשלם יהודאי לאדם אחר כדי שהלה יתייצב בעיר שושן ויבצע את עבודות המלך תחתיו. יישובים מן הסוג הזה נקראו באכדית "בִּית קַשְֹתִי", ובעברית, "בית קשת". בשעתם שירתו מעבדי האדמה בצבא המלך ממש. באותו זמן, החייל הוא שהביא את ציודו עמו. יכול היה להביא רכב, שהיה יקר, או קשת, שהיתה זולה. מאחר שהיו אלו עובדי אדמה עניים ולפיכך הביאו עמם קשתות, כך נקרא סוג היישוב, ולפיכך גם הנחלות עצמן: "נחלות קשת".

אבל לא כולם עיבדו את אדמתם, ולפיכך החכירו אותה. להחכרה היה צד נוסף: לפי גודל החלקה שהאנשים קיבלו, די היה להם ברבע פרה. נדרשה פרה אחת לחרישת ארבע חלקות אדמה. אפשרות אחת אפוא היתה לשכור או לקנות פרה אחת ביחד. אפשרות אחרת היתה להחכיר את האדמה למי שכבר היתה לו פרה. בלוחות מתועדות עסקאות משותפות לעיבוד הקרקע. חלק מן השותפים מספקים את השוורים, חלק את הקרקע וחלק את ציוד החרישה. לפעמים מופיע בלוחות גם תפקיד הפנייה אל האחראי על ההשקיה, שיפנה מים לתעלה שלצדה שכן השדה.

יש גם דרמות: אב מוכר את בנו לעבודה לשנה תמורת שישה שקלים. חצי שקל לחודש. ואת התשלום הוא מקבל מראש. משמע, אם הבן יברח, האחריות להשיבו תוטל על האב, שכבר קיבל את התשלום.

שפחה נמכרת מאדם אחד לאחר. וגם התינוק שלה, שעדיין יונק. ואולי אם לא היה יונק היה מופרד מאמו. עבדים ושפחות, כבהמות, שם בעליהם נצרב עליהם. ושניהם נקראים בלשון זכר, בין שהם זכר ובין שהם נקבה.

מקור וקרדיט : יהושע גרינברג , מוסף הספרים השבועי של עיתון "הארץ"

 museum 4

1
· ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *