גירוש יהודי פראג 1745

618

  בצילום הפתיחה : הרובע היהודי העתיק בפראג כיום

במאה ה-17 הוטלו על היהודים במרכז אירופה איסורים רבים וצווים מטעם השלטון וכן מסים שונים. כמו כן תועדו רדיפות על רקע דתי כדוגמת פרשת שמעון אבלס.

בשנת 1744 ערכו תושבי פראג פרעות כנגד היהודים, בגיבויים וסיועם של חייליה הקרואטים של מריה תרזה, שנשאה אף את כתר מלכת בוהמיה. הסיבה ה"רשמית" למהומות, הייתה אשמת שווא של שיתוף פעולה עם הצבא הפרוסי שהיה אז בעיצומה של מלחמת הירושה האוסטרית נגד הקיסרית. הקהילה היהודית של פראג מנתה אז קרוב ל-20,000 איש (כ-30% מהאוכלוסייה) והייתה מבין הגדולות בזמנה באירופה. במהלך הפרעות פירסמה מריה תרזה צו מלכותי שגזר גירוש מיידי על יהודי פראג על נשיהם וטפם. בחודש ינואר של שנת 1745,

בעיצומו של החורף העז, הוכרחו היהודים לעזוב את פראג, להתרחק ממרכזי הערים הראשיות ולהגר ליישובים כפריים קטנים בבוהמיה. המגורשים פנו אל הנגיד היהודי יהודה ברוך, בנקאי הארמון של הסולטאן הטורקי מהמוט הראשון, וביקשו ממנו שיפעל עבורם לקבלת אזרחות עות'מאנית. לשאלת הסולטאן מדוע חפצים כל כך הרבה יהודים להגר לארצו, סיפר הבנקאי שלו על גירושם של היהודים. הסולטאן אוהב היהודים שלח אולטימטום למלכה. המלכה שהייתה מסובכת בלאו הכי במלחמה קשה, נרתעה מהאיום ועם תום המלחמה (בשנת 1748) מיהרה להשיב את המגורשים לבתיהם, לאחר שחייבה אותם לשלם קנס הגון. מריה תרזה התנצלה לפני הסולטאן וטענה כי "נפלה אי הבנה".

ברבע הראשון של המאה ה-19 התערו בהדרגה יהודי בוהמיה ומוראביה בסביבתם בעקבות ראשית האמנציפציה, ורובם כבר לא שמרו מצוות. בית-כנסת מודרני ראשון הוקם בפראג ב-1837, בראשות השמרן מיכאל זקש, שפעל בהשראת פשרת נוסח וינה אך מיתן אפילו אותו.

בשנת 1867 קיבלו יהודי צ'כיה שוויון זכויות מלא ונפסקו ההשפלות והחוקים המפלים שמהם סבלו. בסוף המאה ה-19 היו יהודים רבים מבין שורות הלוחמים על עצמאות צ'כיה ועם קבלת האוטונומיה בשנת 1918 אוחדו כל ארגוני היהודים במדינה תחת "המועצה היהודית במדינה הצ'כית" ובשנת 1920 אף זכו להכרה כמיעוט לאומי אך יהודי צ'כיה לא זכו לאוטונומיה. יהודי צ'כיה הקימו מפלגה שהתמודד בבחירות לפרלמנט הצ'כי. במקביל, יהודים צ'כים רבים השתלבו במפלגות שונות. בתחילת שנות ה-20 אוסקר רבינוביץ הקים סניף של בית"ר והוא פעל לצד סניפים של תנועת הפועלים.

ראו גם : 

פרשת שמעון אבלס (Simon Abeles) היא פרשת מותו של ילד יהודי בשנת 1694 בפראג. הכנסייה הקתולית טענה שאביו של שמעון אבלס, לזרוס, רצח את בנו לאחר שהילד רצה להמיר את דתו לנצרות. לזרוס אבלס נאסר ועבר עינויים. על מנת למנוע את המשך הסבל הוא התאבד בתלייה בעזרת תפילין. לוי קורצהנדל (Levy Kurtzhandl), שנאסר יחד עמו, הוצא להורג לאחר חקירה שכללה עינויים קשים.

שמעון אבלס נקבר בכנסיית טין שבעיר, ושם נמצאת מצבה גדולה לזכרו. הכנסייה ניצלה את המקרה לשם הסתה קשה נגד היהודים. נסיבות מותו של הילד לא ברורות לאשורן עד היום.

29
· ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *