ג'ייקוב , הגנרל היהודי מהודו ומלחמות הודו ופקיסטאן

2839

באמצע 1941 החליט ג'ק ג'ייקוב בן ה-18 להתגייס לחיל הרגלים ההודי, ולאחר כמה חודשים התייצב לריאיון כמועמד לקורס קצינים בעיר הולדתו כלכותה. בן למשפחת סוחרים יהודית בגדאדית אמידה, שהתיישבה בעיר במאה ה-18, הוא סיים זה עתה את לימודיו בפנימיית ויקטוריה הנחשבת בגבעות המיוערות ליד דארג'ילינג, בצפון מערב בנגאל. משפחתו בכלכותה אירחה משפחת פליטים יהודית מאירופה, ולאחר שביקר בבית ההורים רק בחופשות הלימודים, עם חזרתו נחשף הבחור לאורך זמן ממושך יחסית לעדכונים ולסיפורים של בני עמו ששהו בעיר על המתרחש באירופה. בליבו גמלה ההחלטה להתגייס לצבא כדי להילחם בנאצים, ולמרות שאביו התנגד תחילה, עלה בידיו לשכנעו בסופו של דבר. הוא התגייס לצבא הודו הבריטי, ולבסוף בילה כמעט 37 שנים במדים.

ביום חמישי האחרון הובא ג'ייקוב, או בשמו ובתוארו המלא, לוטננט ג'נרל ג'ייקוב פרג' רפאל (JFR בקיצור) ג'ייקוב, למנוחות בטקס צבאי מלא בבית הקברות היהודי בדרך הומאיון בדלהי, והוא בן 92. שרי ההגנה והחוץ וראשי המטות של הכוחות המזויינים של הודו, שגרירי ישראל ובנגלדש חלקו לו כבוד אחרון, וראש הממשלה נרנדרה מודי פרסם הודעת אבל אישית מפורטת. התקשורת ההודית העלתה את זכרו של הגנרל ג'ייקוב כאחד הגיבורים הגדולים של הניצחון על פקיסטן במלחמה של 1971 ואת תרומתו הגדולה לעיצוב ההיסטוריה הצבאית של הודו המודרנית. היהודי הבכיר ביותר בתולדות הצבא ההודי ואחת הדמויות המשמעותיות ביותר בקרב הקהילה היהודית הקטנטנה של הודו הלך לעולמו.

ג'ייקוב במלחמת העולם השנייה , לוחמה הג'ונגלים

לאחר סיום הכשרתו כקצין, הוצב ג'ייקוב ב-1942 בעיראק, ולאחר מכן השתתף בקרבות האחרונים נגד קורפוס אפריקה של ארווין רומל בתוניסיה. מ-1943 שירת בחזית בורמה, שם זכה בניסיון קרבי בלוחמה בג'ונגלים ובשטחי ביצות. מכל חוויות המלחמה נחרתו בו יותר מכל הקרבות העקובים מדם נגד היפנים בדרום-מזרח אסיה. את המלחמה סיים בסומאטרה, ולאחריה קיבל הכשרה בתחומי הארטילריה והטילים בבריטניה ובארה"ב. ב-1947 קיבלה הודו את עצמאותה, שנלוו לה חלוקה של תת-היבשת לשתי מדינות, חודשים של תוהו ובוהו, מיליונים של פליטים ושל הרוגים. ג'ייקוב, שכבר גמר אומר להמשיך בקריירה צבאית, שב למולדתו והתגייס לצבא הודו העצמאית. הוא התקדם בסולם הדרגות ובמלחמת הודו-פקיסטן של 1965 פיקד, בדרגת בריגדיר, על דיביזיית חי"ר ברג'אסתאן. המלחמה היתה לאחד השיאים של העימות בין שתי המדינות על קשמיר, ובמסגרתה נענה ניסיונה של פקיסטן להזרים כוחות קומנדו לתוך קשמיר בניסיון לעורר מרד נגד הודו בפלישה של הצבא ההודי לפקיסטן עצמה. הצבא ההודי נהנה מעדיפות מספרית, טכנולוגית וארגונית, ובסופו של דבר זכה להצלחות אסטרטגיות, אבל ניצחון לא היה. המלחמה נגמרה לאחר כמה שבועות עקב התערבות ארה"ב ובריה"מ, והסטטוס-קוו לאורך הגבול נשמר ברובו.

עקב המלחמה כתב ג'ייקוב מדריך שעסק בלוחמה מדברית, ועבר בהדרגה למלא תפקידי מטה. למרות שלא היה קצין כריזמטי במיוחד, זכה לכבוד ולחיבה מצד פקודיו וחייליו. ב-1967 הועלה לדרגת מייג'ור ג'נרל, וב-1969 מונה לראש מטה פיקוד מזרח ההודי הרגיש במיוחד, לאור היותו הפיקוד שהקיף את פקיסטן המזרחית- חבליה של בנגאל המאוכלסים מוסלמים, שצורפו עם חלוקת מושבת הכתר של הודו לצדינה אחת יחד עם פקיסטן המערבית לאור הרכבה האתני-דתי של האוכלוסיה. במשך שנים שררה בפקיסטן המזרחית מתיחות בין התנועה הלאומית הבנגאלית ששאפה לעצמאות לבין השלטונות והצבא, שהתבססו במזרח ונטו להפלות ולנצל את החבלים הבנגאליים, תוך ראיית התושבים כנחותים תרבותית וכספק מוסלמים. בדצמבר 1970 נערכו בפקיסטן לראשונה בחירות כלליות דמוקרטיות לפרלמנט. ליגת אוואמי, מפלגה בנגאלית לאומנית-חילונית עם זיקה סוציאליסטית, שהובילה במשך שנים תנועות מחאה אזרחיות המוניות ופעולות של התנגדות פאסיבית לממשלה, זכתה בכל המושבים בפקיסטן המזרחית וברוב המושבים בכלל. מנהיגה הכריזמטי, שיח' מוג'יבור רחמן, היה אמור להתמנות לראש הממשלה. אבל החונטה הצבאית השלטת בפקיסטן המערבית סירבה להכיר בתוצאות. הנשיא יחיא ח'אן, בהמלצתו של מנהיג מפלגת העם הפקיסטני (שזכתה ברוב המושבים בפקיסטן המערבית) זולפקאר עלי בהוטו (אביה של בנאזיר בהוטו, שתהפוך ברבות הימים לאישה הראשונה בראשות ממשלה של מדינה מוסלמית), העדיף לדחות את כינוס בית הנבחרים לחודש מרס. זה גרר הדרדרות במצב בפקיסטן המזרחית. עימותים בין הלאומנים הבנגאלים לבין הצבא ונציגי המיעוטים האתניים שתמכו בממשלה הלכו והתפשטו. מצב חירום צבאי הוחל וליגת אוואמי הוצאה אל מחוץ לחוק. שבועות של משא ומתן מתוח בין הנשיא ובהוטו לבין מוג'יבור רחמן לא הובילו לתוצאות- הגנרלים הפקיסטנים תבעו תגובה צבאית רדיקלית לשאיפות הבדלניות של הבנגאלים, מחשש שהעברת השלטון למוג'יבור רחמן תפרק את הפדרציה ותוביל לשינוי מוחלט של מאזן הכוחות הפוליטי במדינה.

מבצע "זרקור",

ב-25 במרס 1971 החליטו שלטונות פקיסטן לחסל את התנועה הלאומית הבנגאלית ע"י "מבצע זרקור", שהתחיל למחרת. הכוונה היתה להשתלט על הערים המרכזיות במזרח פקיסטן ולטהר אותן מהבדלנים תוך חודש וחצי. התגובה האלימה הובילה את הבנגאלים לצעדים חד-צדדיים. ב-26 בחודש הוכרזה עצמאותה של מדינה חדשה, בנגלדש, וממשלה גולה הוקמה. ההתנגדות העיקשת לא היתה צפויה, והמבצע הדרדר לחודשים ארוכים של מעשי רצח אונס, ביזה וזוועות אחרות מצד הצבא הפקיסטני ומצד מיליציות אסלאמיסטיות שהוקמו בעידודם של שירותי הביון הפקיסטניים. אלימות קיצונית במיוחד כוונה כלפי האליטה האינטלקטואלית הבנגאלית, כלפי המיעוט ההינדי ובעיקר כלפי נשים. מספר הנרצחים בין מרס לדצמבר 1971 נע בין 200 אלף למיליון וחצי, ובין 100 ל-400 אלף נשים נאנסו במסגרת אחד ממקרי הג'נוסייד הפחות ידועים של העשורים האחרונים. השנאה הגזענית כלפי הבנגאלים מצד הרשויות הפקיסטניות עוררה את הבנגאלים לתגובה אלימה נגד המיעוט הביהארי דובר האורדו, שזוהה עם פקיסטן המערבית. מלחמת הגרילה על עצמאות פקיסטן המזרחית ומרחץ הדמים העצום הובילו לכך שבין שמונה לעשרה מיליון פליטים נהרו אל מעבר לגבול, אל תוך הודו.

בסתיו החלו להתברר מימדי האסון. חלק ממפקדי הצבא הפקיסטני, ובראשם המושל ומפקד הכוחות הפקיסטניים במזרח הגנרל ניאזי, היו מזועזעים מהיקף הזוועות, אך לא היו מסוגלים לעצור אותן. קריאות ממשלת הודו להתערבות בינ"ל לא נענו. פקיסטן נתמכה ע"י סין העממית ובמידה מסויימת ע"י ארה"ב, והודו של ראש הממשלה אינדירה גנדי היתה מזוהה עם גיבוי של בריה"מ ולא היתה גורם נייטרלי- כוחות הביטחון ההודיים החלו לאמן את המיליציות של הבדלנים הבנגאלים מתוך שאיפה להחליש את פקיסטן עוד יותר. בפקיסטן עצמה בינתיים הרוח המיליטריסטית האלימה הגיעה לשיאים. הקריאות למלחמה בהודו והגיבוי לג'נוסייד בבנגלדש הפכו לנחלת הרוב. עוד קודם לכן קיבל הגנרל ג'ייקוב הוראה מראש מטה הצבא ההודי וממפקד פיקוד מזרח לגבש תוכנית פעולה למקרה של מלחמה מלאה נגד פקיסטן בבנגלדש. הוא הציע מבצע נייד מהיר שיחתוך את נתיבי הקשר והאספקה של הפקיסטנים ויבודד את כוחותיהם בעמדות המבוצרות שהם תפסו בערים. המטרה הסופית היתה להגיע בדרכים עוקפות אל דאקה, בירת החבל ומרכזו הגאוגרפי, הפוליטי והאסטרטגי, ולנתק את כל יכולות הפיקוד והשליטה של הצבא הפקיסטני. למעשה היה מדובר ב"בליצקריג" על פני תנאי השטח הקשים, מלאי הביצות, הנהרות והג'ונגלים של דרום בנגאל. תוכנית שאפתנית כזו עלתה על כל הציפיות של הדרג המדיני. בספטמבר אושרה התוכנית בחלקה- המטכ"ל ההודי נזהר והנחה את פיקוד מזרח להשתלט על הנמלים הגדולים וללכוד את הצבא הפקיסטני ב"כיסים", אך השתלטות על דאקה והכרעה מיידית של היריב לא נכללו בהוראות.

הצבא ההודי מול הצבא הפקיסטני 

בסוף נובמבר המצב הדרדר סופית. יחיא ח'אן, מבוהל מעוצמת השד הלאומני שהוא עצמו שחרר, הכריז על מצב חירום כללי בכל פקיסטן, והנחה להכין מכת מנע נגד הודו. ב-3 בדצמבר תקף חיל האוויר של פקיסטן 11 שדות תעופה בצפון-מערב הודו, בהשראת פעולות חיל האוויר של ישראל ביום הראשון למלחמת ששת הימים. התאג' מהאל כוסה ברשתות ובצבעי הסוואה, משום שכיפתו הבוהקת באור הירח יכלה לשמש סימן ניווט למטוסים הפקיסטניים. בניגוד למלחמת ששת הימים, לא הצליחו הפקיסטנים לשתק את חיל האוויר ההודי בגלל נחיתות מספרית, ולמחרת הורתה ראש הממשלה גנדי על תגובה צבאית ישירה. הצבא ההודי במערב הגיב בתקיפות אוייריות ובריכוז כוחות שנועד לבלום ניסיונות פלישה פקיסטניים. אך במזרח הוחלט על פעולה התקפית. זו היתה ההזדמנות ליישם את תוכניתו של ג'ייקוב. אבל הפיקוד ההודי עדיין היסס- האו"ם החל מייד בניסיונות תיווך להפסקת אש מיידית, ועלה החשש מפני התערבות סין וארה"ב לצד בעלת הברית שלהן. ג'ייקוב מצא את עצמו משכנע את מפקדיו לאמץ את תוכניתו. לבסוף, מחשש לכפיית הפסקת האש ולאור סיום גשמי המונסון, הוחלט לפעול לפי התוכנית המקורית.

תוכניתו של הגנרל היהודי עבדה טוב מהצפוי. התכנון היה להגיע לפאתי דאקה תוך כשלושה שבועות, אבל תוך פחות משבועיים הצליחו כוחות פיקוד מזרח לנתק את הריכוזים הגדולים של הצבא הפקיסטני זה מזה, למוטט את קווי האספקה והתקשורת, לחצות מאות ק"מ של ביצות, נהרות ללא גשרים וצמחייה טרופית, ולהתייצב ב-13 בדצמבר במרחק 30 ק"מ מדאקה. בינתיים, ארה"ב לחצה חזק לשביתת נשק. הצעות ההחלטה האמריקניות במועצת הבטחון נתקלו בוטו סובייטי, אבל גם ממשלת פקיסטן סירבה להצעות שתסיימנה את המלחמה, כולל פינוי צבא פקיסטן והעברת הסמכות בבנגלדש לידי האו"ם, כל עוד לא תוכרז הודו כצד התוקפן. ב-15 בדצמבר בכל זאת הוכרז על הפסקת אש זמנית.

מדוע גנרל ג'ייקוב אמר קריאת שמע ישראל?

בתנאים אלה נקט ג'ייקוב צעד מקורי, שלא לומר פזיז. בהרשאתו של ראש מטה הצבא, הוא החליט להיענות להזמנתו של המפקד הפקיסטני ניאזי, ולטוס לדאקה לשיחות על המשך הפעולות בחזית. הכוונה הייתה לנסות ולהשיג את כניעתו  של ניאזי. ג'ייקוב לקח את נוסח הצהרת הכניעה שכתב, ובלי לקבל אישור רשמי של הטקסט, טס יחד עם קצין מטה סיקי אחד בלבד במסוק אל מטה הפיקוד הפקיסטני. כבר בתוך דאקה נעצרה מכוניתו של ג'ייקוב ע"י לוחמי גרילה בנגאליים שסירבו לתת לו לעבור, והגנרל ניהל ויכוח ממושך בניסיון לשכנע אותם שהוא יקבל מהפקיסטנים אישור לכניעתם. פגישתו עם ניאזי היתה מתוחה. הגנרל הפקיסטני הנרעש טען שהפגישה נועדה לעסוק רק בפרטי הפסקת האש, אך ג'ייקוב עמד על כניעה מוחלטת, ועוד כזו שתיחתם בפומבי, באחת הכיכרות המרכזיות של דאקה. בתמורה הוא הבטיח הגנה מוחלטת של הצבא ההודי לכל הלוחמים והאזרחים הפקיסטנים שייכנעו והבטחת זכויות ובטחון לבני המיעוטים התומכים בפקיסטן. אחרת, טען, לא יוכל לערוב לבטחונו של איש, שכן המיליציות הבנגאליות יפתחו במרד רחב היקף שלא ברור מה תהיינה תוצאותיו. ג'ייקוב נתן לפקיסטנים חצי שעה להתייעץ ויצא אל המרפסת לעשן. העיתונאים הזרים טענו שהוא נהג בביטחון וברוגע, אבל לפי הודאתו שלו- הוא הבין שלמעשה דרישת הכניעה הייתה בלוף. לניאזי היו 30 אלף לוחמים בעיר ומעל חמישים אלף בכל החזית, בעוד להודים היו רק כ-3000 לוחמים בסביבות דאקה. המלחמה יכלה להימשך שבועות ולהסתיים בהפסקת אש בתיווך האו"ם שתהיה מנוגדת לאינטרסים ההודיים. ג'ייקוב סיפר לאחר שנים שבאותן דקות אמר קריאת שמע ישראל.

1971_Instrument_of_Surrender-e1452719525643

Maj Gen Jack Jacob (3rd from right) at the signing of the Instrument of Surrender between India and Pakistan, 1971. (Arr4/Wikipedia CC BY)

עם חזרתו לחדר דרש ג'ייקוב תשובה. ניאזי, דמעות בעיניו, נותר דומם. לאחר שלוש שאלות, קיבל ג'ייקוב את השתיקה כהסכמה, ויצא אל שדה התעופה להסדיר את הגעת הפיקוד ההודי. תוך פחות מארבע שעות נחתם הסכם כניעה ללא תנאי. ההמון הבנגלדשי דרש נקמה ולינץ' בקצינים הפקיסטנים, אבל הצבא ההודי, למרות כוחותיו המעטים באיזור, הצליח לשמור על סדר. המשימה שג'ייקוב לקח על עצמו הסתיימה ב-16 בדצמבר 1971 בהצלחה פנומנלית- מעל 90 אלף חיילים וקצינים פקיסטנים נפלו בשבי (הכניעה הגדולה ביותר מאז מלחמת העולם), והצבא הפקיסטני איבד שליש מהרכבו, מהציוד והאמל"ח שלו אחרי לחימה של פחות משבועיים. להודים היו רק כ-1400 הרוגים. כוחות הצי האמריקאי במפרץ בנגאל והאיומים הסיניים לא הצליחו למנוע ניצחון אסטרטגי חשוב להודו. בנגלדש זכתה בעצמאותה, ופקיסטן איבדה יותר ממחצית מאוכלוסייתה עקב כך. ההלם מהתבוסה המוחצת הוביל לקריסת שלטונו של יחיא ח'אן, שהתפטר והוחלף ע"י בהוטו. ניאזי, שעם חזרתו לפקיסטן הואשם בפחדנות ובבגידה, טען בדיעבד שג'ייקוב סחט אותו באיום שאם לא ייכנע- יושמדו כוחותיו בהפצצה מהאוויר. הרדיו הפקיסטני טען שההודים שלחו קצין יהודי במטרה להשיג את כניעתו של ניאזי על מנת להשפיל את העולם המוסלמי. שתי הטענות היו מופרכות. למעשה, רוב מוחלט של הקצינים והפוליטיקאים ההודים אפילו לא ידע שג'ייקוב  יהודי…

תוכניתו המבריקה של ג'ייקוב ויישומה המוצלח נלמדים עד היום במכללות צבאיות ברחבי העולם. הוא עצמו המשיך בשירות עד פרישתו לגימלאות ב-1978. בתמורה להישגיו מונה ג'ייקוב תחילה למושל גואה, ולאחר מכן למושל פונג'אב. תפקיד המושל בפוליטיקה ההודית הוא תפקיד סמלי בעיקרו, בדומה לתפקיד נשיא המדינה (שממנה את המושלים). הכוח נמצא בידיהם של ראשי ממשלות המחוז. אבל ג'ייקוב גילה כישורי ממשל לא מבוטלים וזכה לפופולריות בקרב הציבור. בגואה הצליח לפתור משבר פרלמנטרי ששיתק את המערכת הפוליטית במשך חודשים, ובפונג'אב קיבל מוניטין של מגן העניים. בשנות השמונים פרש מפעילות ציבורית ומילא תפקידי ייעוץ. הוא הצטרף למפלגת העם ההודית (BJP), מפלגת הימין המרכזית שהיוותה אופוזיציה לשלטונה של מפלגת הקונגרס הלאומי (INC), וייעץ לה בנושאי מדיניות ביטחון. במקביל קשר קשרים לא ישירים עם גורמים ישראליים. הוא ניהל תכתובת ידידותית ארוכה עם הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור, שהתעניין מאד בכישרונו הצבאי, ועמד בקשר ידידותי גם עם שמעון פרס ויצחק רבין. ג'ייקוב היה מחלוצי קידום היחסים עם ישראל, עוד כאשר הודו מילאה תפקיד מוביל בתנועת המדינות הבלתי-מזדהות ולא הכירה באופן מלא במדינה היהודית, וביקר בארץ עוד לפני שב-1992 נקשרו סוף-סוף יחסים מלאים בין שתי המדינות. הוא נכח כאורח כבוד בחגיגות 3000 שנה לירושלים ב-1995, וכאשר ה-BJP היתה בשלטון בין 1998 ל-2004 השקיע מאמצים רבים בחיזוק היחסים הרשמיים בין שתי המדינות. גם כאשר שבה מפלגת הקונגרס לשלטון (שנמשך עד ניצחון ה-BJP של נרנדרה מודי בבחירות ב-2014), פעל ג'ייקוב למנוע רושם שהיחסים עם ישראל הם עניין מפלגתי והשקיע מאמצים בבניית קונצנזוס סביב הקשרים בין שתי המדינות. לדבריו, האנטישמיות היחידה בה נתקל במהלך חייו היתה מצד קצינים בריטים. בהודו לא היווה מוצאו מעולם נושא לדיון או לביקורת.

למרות מחוייבותו לישראל וגאוותו היהודית, נותר, לדבריו, הודי בין כה וכה. הוא מעולם לא אמר דבר בגנות האסלאם או המוסלמים, מתוך מחוייבותו העמוקה למוסלמים שלחמו לצידו במלחמת העולם ובצבא ההודי. בשנותיו האחרונות השקיע מאמצים להגביר את המודעות ואת העניין של ההודים הצעירים בתפקיד שמילאו לוחמים הודיים במלחמת העולם השנייה. הוא טען שהעניין במלחמת 1971 וההקשרים הפוליטיים העכשוויים שלה משכיחים הישגים גדולים ומשמעותיים בהרבה שהושגו בדמם של לוחמים הודים בני כל הדתות בבורמה ובדרום-מזרח אסיה, בצפון אפריקה ובמזה"ת. בתגובה לשאלות על עלייה ארצה ענה כי לישראל יש מפקדים צבאיים מוכשרים ממנו והיא אינה זקוקה לו. את כל מה שקיבל- קיבל מהודו. אותה שירת כל חייו ובה רצה להיקבר. ב-2012 אמר כי הוא אינו דתי במיוחד, וידיעת העברית שלו מסתכמת במספר תפילות שזכר מנעוריו. הוא הצטער שלא התעניין יותר בשיעורי העברית אליהם נשלח בילדותו. את מדיו תרם ג'ייקוב למוזיאון הלוחם היהודי שנמצא היום בהקמה בלטרון, ותכשיטיה של אימו מוצגים במוזיאון למורשת עדות ישראל בלוד.

Jack-Jacob1

ככל שהזדקן, הפך ג'ייקוב גם לסמל לדעיכתה של קהילת יהודי הודו. את יום הולדתו ה-89 ב-2012, שחל זמן קצר אחרי פרסום זכרונותיו וזיכה אותו בברכה אישית מהנשיא פרס, חגג לבדו, עם עוגה ממאפיית "Nachum's" המפורסמת בכלכותה- אחד השרידים האחרונים לעוצמתה של הקהילה היהודית בעיר. ילדים לא היו לו- הקריירה הצבאית גרמה לכך ששתי הנשים שאהב לא חיכו לו. רוב יהודי כלכותה הבגדאדים עלו ארצה, ובכל הודו חיים כיום רק כ-5000 יהודים. אחיו של ג'ייקוב הלכו לעולמם, והוא לא היה בקשר רציף עם קרוביו הרחוקים שהתגוררו בצפון אמריקה. כפי שהודה בעצמו, "חברי ועמיתי אינם עוד. אני מקווה רק שיהיה מי שיאמר עלי קדיש". בשנים האחרונות נלקח ג'ייקוב תחת חסותו של חיל התותחנים ההודי, שדאג לצרכיו עד מותו בביה"ח הצבאי בדלהי ביום רביעי לפני שבוע, ובסופו של דבר גם ארגן את הלוויתו. זו כנראה היתה הלוויה היחידה שיכולה לגרור פרסום הודעות אבל והוקרה הן מישראל, שחייבת לו תודה לא מבוטלת על מצבם הטוב של יחסיה עם הודו, והן מבנגלדש, המדינה המוסלמית השלישית בגודלה בעולם, שלא מכירה רשמית בישראל, אבל לא שכחה את הקצין שבחורף 1971 הגיש לה את עצמאותה.

  מקור וקרדיט

(תמונה:AP)

ראה גם :J. F. R. Jacob – Wikipedia, the free encyclopedia

Jack Jacob, Indian Jewish war hero, dies at 92 | The Times

4
· ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *