ברצלונה בתקופת מלחמת האזרחים בספרד

937

מאת: עמי סלנט , עורך אתר האינטרנט , "רגעים היסטוריים " מאז 2012

סיימתי אתמול לקרוא (פעם שנייה) מאז 2012  את הספר:  גורג' אורוול . מחווה לקטלוניה ,  עם עובד , ספריית אופקים, 2012


מלחמת האזרחים בספרד הייתה תוצאה של חברה מקוטבת ומפולגת, 
שבה כולם היו נגד כולם: בדלנים בסקים וקטלנים, הכנסייה, 
פאשיסטים שנעזרו בהיטלר, קומוניסטים שנעזרו בסטאלין, 
אנרכיסטים ששרפו כנסיות, אצילים שחששו לשקיעתם,
 מעמד בינוני מפוחד ומובטלים קשי־יום. כל אלה חברו לאימה, 
לעצב, לייאוש וליותר ממיליון הרוגים!!!!!!

באביב 1937 הפציץ לגיון הקונדור הנאצי את גרניקה (GUERNICA), ערש התרבות הבסקית, והרס אותה עד היסוד; חורבן שאותו הנציח פיקאסו בציורו המונומנטלי. אבל בעוד גרניקה בוערת, פרצו קרבות רחוב בברצלונה בין הקומוניסטים לבין ה־ POUM. מעט אחר כך הוצא הארגון אל מחוץ לחוק, ומנהיגיו נאסרו. הגנרלים המורדים השתלטו על חבל הבסקים וביתרו את קווי הרפובליקה. עד בוא הסתיו, היה צפון ספרד בידיהם.

ברצלונה בתקופת מלחמת האזרחים בספרד

"הדבר היה בשלהי דצמבר 1936, פחות משבעה חודשים לפני כתיבת הדברים,  וכבר נמוגה התקופה הזאת  למרחק עצום.  מאורעות מאוחרים ממנה מחקו אותה.

באתי לספרד מתוך כוונה מעורפלת לכתוב מאמרים בעיתונים, אבל כמעט מיד הצטרפתי למיליציה, מפני  שבימים ההם ובאווירה ההיא דומה היה שזה המעשה היחיד המתקבל על הדעת. האנרכיסטים  עדיין שלטו לכאורה בברצלונה והמהפכה עדיין הייתה במלוא תנופתה. כל מי שהיה שם מן ההתחלה ידע כבר בדצמבר או בינואר שהתקופה המהפכנית עומדת להסתיים, אבל למי שבא זה עתה מאנגליה היה במראות  של ברצלונה משהו מדהים וכובש. זו הייתה  הפעם הראשונה בחיי שראיתי עיר שבה מעמד הפועלים שולט בכיפה. כמעט כל בניין  שגודלו לא מבוטל נתפס בידי פועלים ועוטר בדלים אדומים או בדגל האדום ושחור של האנרכיסטים, על כל קיר התנוסס סמל המגל והפטיש בצד ראשי התיבות של שמות המפלגות המהפכניות  , כמעט כל הכנסיות נבזזו והפסלים והמונות שלהן  נשרפו באש. פה ושם היו כנסיות שנהרסו עד היסוד בידי כנופיות של פועלים. בכל חנות ובית קפה נתלו כתובות  שהמקום עבר קולקטיביזציה, אפילו מצחצחי הנעליים התארגנו בקולקטיב וארגזיהם נצבעו באדום ושחור.

לא היו בעיר מכוניות פרטיות – כולן הופקעו, וכל המוניות והחשמליות  ורוב אמצעי התחבורה האחרים נצבעו באדום ושחור. כרזות  המהפכה נראו מכל עבר . הן זהרו באדום ושחור. כרזות מהפכה נראו בכל מקום, הן זהרו מן הכתלים בצבעים בום של אדום וכחול.

 ברמבלס, המרכז הרחב של העיר , שבו שוטטו המוני אדם הנה והנה , כל העת , צרחו רמקולים והמשמיעו שירי מפכה בכל שעות היו ועד שעת לילה.

מראה ההמונים הוא שהיה מוזר יותר לעין דומה היה שהמעמדות חדלו למעשה. חוץ ממראה כמה מעט בני אדם לבושים היטב, כמעט כולם לבשו בגדים  גסים של פועלים או  סרבלים כחולים או  מדי מיליציה מסוג כלשהו.

כל הבורגנים ברחו , נהרגו או עברו מרצונם אל צידם של הפועלים, לא הבנתי אז שרבים מן הבורגנים האמידים פשוט מסתתרים או מעמידים פנים לפי שעה שהם אנשי הפרולטריון.

 ובכל זה נמהל גם שמץ מן האווירה הרעה של המלחמה, העיר הייתה קודרת למראה ולא מסודרת, תחזוקתם של כבישים ובניינים  הייתה  ירודה מאד ,  בלילות  הוארו הרחובות  באור עמום בלבד מפחד ההפצצות ורוב החנויות היו עלובות וריקות למחצה. בשר היה מצרך נדיר והחלב נעלם כליל, והיה גם מחסור בפחם, סוכר ודלק ומחסור חמור בלחם. כבר בימים ההם נמשכו התורים ללחם מאות מטר, ועם זאת , ככל שיכולתי לשפוט, היו התושבים שבעי רצון ומלאי תקווה. לא הייתה אז אבטלה , בברצלונה ויוקר המחייה היה עדיין נמוך מאד, אביונים ממש כמעט לא נראו וגם לא מקבצי נדבות, חוץ  מן הצוענים, ומעל לכול שררה  בלבבות אמונה במהפכה בעתיד, הרגשה שבבת אחת  החל עידן של שוויון  וחירות.

עדיין שירתו נשים במיליציות , בקרבות הראשונים נלחמו הנשים בצד הגברים כדבר שבשגרה. "

מקור וקרדיט : גורג' אורוול . מחווה לקטלוניה , עבד עובד , ספריית אופקים, 2012

עמודים 8-10

ברצלונה אחרי שלושה וחצי חודשים

חזרתי לברצלונה אחרי שלושה וחצי חודשים בחזית סרגוסה.  כל מי שביקר בברצלונה בהפרש של כמה חודשים בימי המלחמה עמד על ההבדלים הניכרים שאירעו בעיר. כאשר סבב הגלגל לאחור. שוב הייתה ברצלונה עיר רגילה, מרופטת וחבוטה במקצת בגלל המלחמה, אבל לא ניכר בה שום סימן חיצוני לשלטון במעמד הפועלים.  הממשלה המקומית  בברצלונה ( שהתנגדה גם היא לפרנקו ) דחקה את המיליציות ואת הפועלים הצידה והשתלטה על ברצלונה .

אווירת המהפכה  נעלמה כלא הייתה . מי שהיו  קודם בעיר ברצלונה  באוגוסט , שהדם ברחובות  ואנשי המיליציה התגוררו  בבתי המלון המהודרים, הופתעו מהשינוי . אין ספק שברצלונה של דצמבר נראתה להם בורגנית.

בעיני שלי , כשבאתי מאנגליה בדצמבר, דמתה ברצלונה לעיר פועלים יותר משיכולתי להעלות על דעתי . עכשיו סבב הגלגל לאחור. שוב הייתה ברצלונה עיר רגילה , מרופטת וחבוטה במקצת בגלל המלחמה, אבל לא ניכר בה שום סימן חיצוני לשלטון מעמד הפועלים.

מבחינת מראה ההמונים ברחובות היה השינוי מהמם. מדי המיליציה : הסרבלים הכחולים נעלמו כמעט לחלוטין .

כולם לבשו חליפות קיץ הדורות שחייטי ספרד מתמחים בהן. גברים ספרדים שמנים, נשים מהודרות ומכוניות מצוחצחות נראו בכל מקום (עדיין לא היו מכוניות פרטיות). קציני צבא העם הספרדי החדש , אנשים מסוג שכמעט לא היה קיים כשיצאתי להילחם בברצלונה , נכחו ברחובות ברצלונה במספרים מפתיעים. שיעורם בצבא העם הספרדי היה עצום ורב :  קצין אחד לכל עשרה חיילים. רובם היו צעירים ספרדים שהלכו ל"בית הספר למלחמה " במקום להצטרף למיליציה בחזית .

בני העם בברצלונה – האוכלוסייה האזרחית-איבדו את עניינם במלחמת האזרחים. האדישות הכללית כלפי המלחמה בברצלונה הייתה מפתיעה.

ההחלטה של הממשלה המקומית  בברצלונה ( שהייתה נגד כוחות גנרל פרנקו) להקים את צבא העם  הספרדי ולדחוק הצידה את המיליציות ואת הפועלים גרמה לשינוי באווירה. ההתלהבות שככה. חברי איגודי העובדים הספרדי , שהתארגנו במיליציות והדפו את הפשיסטים עד סרגוסה  בשבועות הראשונים של המלחמה, עשו זאת בעיקר מפני שהאמינו שהם נלחמים למען שלטו מעמד הפועלים, אבל עכשיו שהתברר כי שלטון מעמד הפועלים בברצלונה הוא מטרה אבודה , הם איבדו את כל המוטיבציה והתקווה.

כל אותו הזמן התנהלה מערכת תעמולה שיטתית נגד המיליציות של המפלגות ובעד צבא העם הספרדי. מליציות כגון  POUM  נרדפו ע"י הממשלה המקומית בברצלונה  אך הדיביזיה הלוחמת שלהם , דיביזיה 29 , עליה נמנה ג'ורג' אורוול ,המשיכה להיחלם בחזית סרגוסה. באותו הזמן צבא העם הספרדי התאמן בעורף.

יחידות מיליציה שחזרו אל החזית לא הוצעדו עוד ברחובות ברצלונה בליווי תופים ודגלים מתנופפים, אלא הורחקו מן העיר בגנבה ברכבת או במשאית בחמש לפנות בוקר.

 פה ושם החלו כמה יחידות של צבא העם לצאת אל החזית, ואלו צעדו ברחובות ברוב טקס בעבר, אולם גם היחידות האלה לא עוררו התלהבות רבה בגלל  מיעוט  העניין במלחמה בכלל. גם המוטיבציה של צבא העם הספרדי ושל המליציות  הלוחמות ירדו פלאים.

עכשיו בברצלונה מעמד הפועלים כבר לא בשלטון. כל מי שהיה במדריד סיפר ששם היו הדברים שונים בתכלית . הסכנה המשותפת התמידית במדריד הניעה את כל התושבים , כמעט מכל  המעמדות להילחם  עם הרגשת אחווה וסולידריות משותפת..      

מקור וקרדיט : גורג' אורוול . מחווה לקטלוניה , עבד עובד , ספריית אופקים, 2012 עמודים  97-101

רקע היסטורי : מלחמת האזרחים בברצלונה

בברצלונה, שבה היו האנרכיסטים חזקים יותר מן הקבוצות הפרולטריות האחרות, היה הטרור חריף במיוחד. בעקבות דיכוי מרידת הקצינים השתלטו האיגודים המקצועיים על בתי החרושת, המשרדים, המסעדות, בתי הקולנוע ובתי המלון וחוסלו כל האלמנטים הבסיסיים של החיים הבורגניים: הכנסיות, המנזרים, החליפות והעניבות, טקסי הנישואים והטבילה. ב-20 ביולי קרא לואיס קומפניס (Lluis Companys) נשיא הג'נרליטאט למנהיגי האנרכיסטים ואמר להם: "אתם הצלתם את ברצלונה מידי הצבא, והשלטון הוא בידיכם: קחו אותו!" אבל בגלל האידיאולוגיה שלהם המתנגדת לכל שלטון פוליטי, סירבו האנרכיסטים לתפוס את השלטון. הם הקימו ועד משותף לכל המיליציות האנטי פשיסטיות, שניהל למעשה את העניינים בברצלונה ובו הייתה לאנרכיסטים השפעה עצומה, אבל כמו בממשל המרכזי במדריד, האחריות הסופית הייתה על כתפי הג'נרליטאט הבורגני.

במדריד היה הטרור קצת מתון יותר, כי שם היו הסוציאליסטים הגורם הדומיננטי. תהליך הסוציאליזציה שם היה מקיף פחות ושרפת כנסיות הייתה נדירה יותר, אולי בגלל מסורת ליברלית יותר ויחסים מעמדיים אנטגוניסטים פחות מאשר בברצלונה, שבה היה תמיד פער עצום בין הבורגנות הקטאלנית השמרנית ובין מעמד הפועלים האנדלוסי, דובר הקסטיליאנית. הרבה בורגנים במדריד ברחו לשגרירויות הזרות, והממשלה המתונה, שבמדריד הייתה חזקה יותר מאשר בברצלונה, התירה לשגרירויות לשכור בתים שלמים שבהם קלטו את הפליטים הללו כל תקופת המלחמה.

מקור וקרדיט : ד"ר יצחק אביב (אתר מט"ח)

המילציות האנרכיטסטיות היוו לפחות 60 אחוז מהכוחות הלוחמים  של חיילי הרפובליקה במלחמת האזרחים בספרד.

ברצלונה 1937

האנרכיסטים לקחו חלק משמעותי בלחימה כנגד פרנקו בזמן מלחמת האזרחים בספרד. באותה עת, מהפכה חברתית מרחיקת-לכת  ביוזמת האנרכיסטים תפשטה בספרד, במהלכה אדמות ומפעלים עברו תהליך של קולקטיביזציה ונשלטו על ידי העובדים. המהפכה דוכאה לקראת סוף מלחמת האזרחים, בידי הכוחות הקומוניסטים-סטליניסטים אשר רצו מודל חברתי קומוניסטי ברפובליקה הספרדית. כל הרפורמות החברתיות שביצעו האנרכיסטים דוכאו עד לשנת 1939, עם ניצחונו של פרנקו, אשר הוציא להורג אלפי אנרכיסטים.

באזורים בהם שלטו האנרכיסטים, כמו אראגון וקטלוניה. העובדים העבירו חלק גדול מהכלכלה הספרדית לידיהם, ויצרו רפורמה אגררית ותעשייתית. מפעלי תעשייה נוהלו על ידי מועצות עובדים, שטחים חקלאיים וקרקעות נוהלו באופן קולקטיבי על ידי קומונות, ואפילו עסקים קטנים כמו בתי מלון, מספרות, ומסעדות נוהלו על ידי עובדיהם.

בזמן מלחמת האזרחים הייתה ברצלונה מוקד לפעילות רפובליקאית ואנרכיסטית. בעיר ישבה הממשלה הרפובליקאית לאחר נפילתה של הבירה מדריד לידי צבאו של פראנקו. שוב כמו בימי דה ריברה שימשו ברצלונה וקטלוניה ככיס התגנדות ראשי, הפעם כלפי פראנקו. כשהבינו מנהיגי האופוזיציה שלא יוכלו להתמודד עם הכוחות הלאומניים שקיבלו עזרה מהמדינות הפאשיסטיות (איטליה וגרמניה) ניסו להציע הסכם שלום, אך פראנקו לא חיפש הכרעה אלא כניעה מוחלטת וביעור של כל כיסי ההתנגדות האפשריים והמשיך בלחימה עזה. נפילת ברצלונה ב-1939 היה מסמלי נפילת הקואליציה הקומוניסטית-רפובליקאית של ספרד וסימן ברור לתחילת עידן שלטונו של פראנקו (אחרי שהרג יותר מחצי מיליון אזרחים). עדויות למלחמת האזרחים אפשר לראות בכל מקום בעיר: מי שמעוניין יכול לראות את הבונקר ברובע האישמפלה או את המצבה להרוגי המלחמה בבית הקברות של ברצלונה במונז’ואיק. זמן זה היה גם התקופה היחידה בה פסקה פעילות הבניה האינסופית של בזיליקת סגרדה פמיליה.

לאחר מלחמת האזרחים חצי מיליון איש שברחו צפונה לכיוון צרפת ועזבו את בתיהם הפכו לפליטים. ספרים נשרפו, הכמורה שבה להשתלט על העיר וברצלונה שקעה אל תוך משטר העריצות של פראנקו, שכלל אנטי-השכלה, חינוך דתי פנאטי, שנאת הזר ולאומנות. בנוסף, שלטונו של פראנקו דיכא כל ביטוי תרבותי-לאומי בברצלונה (ובספרד כולה), ולכן הסיר את העמודים הקטלונים שבכיכר אספניה, אסר על שימוש בשפה הקטלונית והוציא להורג או כלא מנהיגים קטלונים (כמו לואיס קומפאניס שעל שמו נקרא האצטדיון האולימפי).

ברצלונה היום

הפריחה השלישית: לאחר מותו של פראנקו חזרה שוב הפריחה לברצלונה. בשנות ה-70′ של המאה ה-20 קיבלה העיר אוטונומיה והשפה הקטלונית קיבלה מעמד חוקי, מה שהביא לפריחת הלאומיות והתרבות הקטלונית. כנראה שאנו נמצאים היום בשיאה של תקופת פריחה זו. כיום ברצלונה נמצאת בתקופה מצוינת, והיא אחת הערים העשירות באירופה, כלכלית ותרבותית

מקור

מלחמת האזרחים בספרד (1936־1939) הייתה המלחמה האידיאליסטית האחרונה, המלחמה הגדולה על הצדק שידעה המאה ה־20. צעירים שהאמינו בתיקון העולם, בשוויון, באחווה ובחופש התגייסו ובאו: פליטים קומוניסטים מגרמניה ופליטים אנטי־פאשיסטים מאיטליה, סוציאליסטים מאנגליה וחלוצים ארצישראלים, אינטלקטואלים מצרפת ומהפכנים דרום־אמריקנים. הם באו להיטבח במלגה, להיירות על גדות נהר האֶבְּרו, למות במדריד, ליפול בברצלונה. אם זכתה המהפכה הקומוניסטית ברוסיה לתמיכה אינטלקטואלית – כתב ראשון המתנדבים האמריקנים לבריגדה הבינלאומית, העיתונאי היהודי לואיס פישר – עורר המאבק הספרדי הזדהות רגשית.
היתה זו מלחמתם של הלויאליסטים הרפובליקנים במורדים הלאומנים. הלויאליסטים – נאמני הרפובליקה הספרדית הדמוקרטית הצעירה שקמה ב־1931, על חורבות המונרכיה והדיקטטורה הצבאית – ראו במאבק מסע להצלת הדמוקרטיה וערכיה מידי הפאשיזם; המורדים – צבא ספרד בראשות הגנרל פראנקו, הפלאנגות (תנועה לאומנית המונית שאימצה את האידיאולוגיה של הפאשיזם), האצולה, הכנסייה, בעלי האחוזות הגדולות, אילי ההון וחסידי המונרכיה לסוגיהם – יצאו למסע צלב בשם הצלת האומה הספרדית והצלת התרבות הנוצרית והמסורת מן החתרנות המארקסיסטית.

לכתבה המלאה (קישור)

 אפילוג

בספרו "מחווה לקטלוניה", תיעד ג'ורג' אורוול את חלקו במלחמת האזרחים ואת לחימתו בחפירות למען מפלגת Poum הטרוצקיסטית. במאי 1937 בילה אורוול שלושה ימים על הגג של  Teatre Poliorama (בית מס' 115) והגן על מפקדת המפלגה מה-Guardia Civil שהתבצרה בתוך Café Moka, שיגרסה מודרנית שלו נמצאת ממול, בית מס' 126. "אני חושב שמעט מאוד חוויות יכולות להיות יותר מחליאות, יותר מפכחות או, בשורה התחתונה, יותר מורטות עצבים מאשר הימים הנוראיים האלה של לחימה ברחוב", כתב אורוול על ימיו.

לימים, לאחר מלחמת העולם השנייה, ילביש ג´ורג´ אורוול את מסקנותיו ממאבקו של הקומוניזם הבין-לאומי על נפשותיהם של אנשי השמאל במשל המפורסם שלו חוות החיות. ועם זאת, את החומרים והלקחים המרים על החזירים והחמורים הוא למד בחודשי שהותו בברצלונה. לאחר קריסת הקומוניזם זכתה ה"מחווה" למעמד הראוי לה ככתב עדות מרשים על אירוע מכונן מאין כמותו בתולדות המאה העשרים.

ג´ורג´ אורוול (אריק ארתור בלייר, 1950-1903), מגדולי סופריה של אנגליה במאה העשרים, איש שמאל שביקר בחריפות את התנהלותו של הקומוניזם הבין-לאומי, כתב על עוניים וסבלם של החיים בשולי החברה והצליף בחן ובשובבות בכמה מאבני היסוד של המסורת ואורח החיים הבריטי. מספריו: דפוק וזרוק בפאריס ובלונדון (כנרת זמורה ביתן, 2010); חוות החיות (עם עובד, 2001); 1984 (עם עובד, 1971).

ראו גם :

נשים במלחמת האזרחים בספרד  1936-1939

0
· ·

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *