בקרב זה השתתפו 120,000 חיילים אמריקאיים , והוא נחשב לקרב הקרקעי הארוך ביותר במלחמה. הקרב נערך על שטח של 129 ק"מ רבועים ממזרח לגבול הבלגי-גרמני, ונמשך מ-19 בספטמבר 1944 ועד ה10 לפברואר 1945.
המשימה העיקרית של מפקדי הברית היייתה לרתק את הכוחות הגרמניים בפיקודו של פילדמרשל ולטר מודל ולהשמידם, ועל ידי כך למנוע את האפשרות שכוחות ישלחו תגבורות צפונה- שם ניהלו בעלות הברית מלחמת חפירות במבוך של עיירות מבוצרות, שדות מוקשים ותעלות נגד טנקים. אזור הלחימה היה מבוצר היטב וידוע בכינוי החומה המערבית או קו זיגפריד. בקרב נהרגו 33,000 חיילים מהארמיה האמריקאית הראשונה. העיר אאכן נפלה ב22 באוקטובר 1944, והקרב עליה גבה מחיר דמים כבד מהארמיה האמריקאית התשיעית, אך הקרבות ביער הורטגן נמשכו כל הזמן ( רוני ברבש , 2014 ) .
רוני ברבש , הגנרלים במלחמת העולם השנייה , הוצאת הספרים אוריון, 2014 .
" הגיהינום של יער הורטגן" עפ"י ספרו של מקס הסטינגס , ארמגדון
כמה קילומטרים בתוך שטחה של גרמניה מדרום-מזרח לאאכן שוכנות גבעות מיוערות הידועות לאמריקאים בשם "יער הורטגן" . רכסי הגבעות האלו היו בשליטתה של דיוויזית הח"יר 275 הגרמנית שאנשיה כרתו את העצים בשטחם וכך הגדילו את מידת שליטתם ביערות מתחתיהם. דיוויזיה 275 הייתה בנוייה על חיילים ברמה נמוכה , אשר כמו – חיל המצב של אאכן –לא היוו איום של ממש לאגפים של הטור האמריקאי המתקדם אל הרוהר. אלא שאז התקבלה החלטה מוזרה, לטהר את הורטגן מגרמנים לפני כל מתקפה נרחבת מזרחה. ההיסטוריון האמריקאי ראסל ויגלי ציין בתבונה : "הדרך הסבירה ביותר להפוך את הורטגן לאיום על הצבא האמריקאי הייתה לשלוח חיילים אמריקאיים לתקוף בעומקו. צבא התלוי בניידות, בעוצמת אש ובטכנולוגיה כדי לשמור על עליונותו , אסור לו להיכנס לקרב שבו מתייתרים הנכסים הללו." יער הורטגן היה בלי ספק מקום שכזה .
הדיוויזיה האמריקאית התשיעית ידעה קשיים רבים בניסיונותיה הראשונים לפרוץ דרך הורטגן באוקטובר 1944 , כאשר אאכן הייתה עדיין בידי הגרמנים. עד ה16 באוקטובר 1944 היו לה ארבעת אלפים וחמש מאות נפגעים והיא התקדמה רק כשלושה קילומטרים.
בראשית נובמבר 1944 הוטלה המשימה על דיוויזיה 28 מהגיס החמישי. הישגיה בראשית הלחימה הטילו בקרב הגרמנים מורא כזה עד שתיגברו מאד את הגזרה ביער הורטגן.
כאשר נדחפה דיוויזית הרגלים 18 האמריקאית הרעננה למתקפה ב8 בנובמבר 1944 , ספגו הגדודים שלה חמש מאות נפגעים בחמישה ימים. קצין הניהול של אחת החטיבות כתב : "אנחנו עדיין יחידת עילית, אבל לא כפי שהיינו כשעלינו על החוף. עכשיו אנו נזקקים להמון דירבונים" .
" אנחנו כובשים שלושה עצים ביום, אבל זה עולה לנו במחיר של מאה איש לעץ" .
בחבל הארץ המיוער בצפיפות, שהדרכים בו הפכו לביצות, נדרשו שש או שמונה שעות כדי להעביר מזון ותחמושת למרחק של שלושה קילומטרים. דיוויזית הרגלים 121 העמידה לדין- לראשונה בתולדות הגיס החמישי- אחד עשר חיילים על שסירבו לחזור לחזית. קצין אמריקאי אמר בקול קודר : " אנחנו כובשים שלושה עצים ביום, אבל זה עולה לנו במחיר של מאה איש לעץ" .
למרות כל זאת, במקום להכיר בטירוף שבתקיפת שטח נוח כל כך לגרמנים, העצים גנרל קורטני הודג'ס את הכישלון והזרים כוחות לשורה ארוכה של קרבות, שנודעו לכל מי שהשתתפו בהם בכינוי " הגיהינום של יער הורטגן" . תא שטח מיוער זה, שעומקו כשנים-עשר קילומטרים ורוחבו שלושים ושניים, היה כמעט בלתי עביר לטנקים , וגבה מהתוקפים כעשרים וחמישה אלף נפגעים. השטח לא אפשר כל מיצוי יעיל של עוצמת האש האמריקאית , ולעומת זאת נשקם של המגינים יכול לכסות כל נתיב צר. התוצאות היו רצחניות לרגלים המתקדמים. "היער היה כה צפוף עד כי אפילו כאשר השמש זרחה, היום נראה אפור", כתב סגן וויליאם דוויט מדיוויזיית הרגלים 330, " הרושם שלי מהורטגן היה של רעם הארטילריה ללא הפוגה, סערת רעמים נמשכת ובלתי פוסקת".
סגן דווייט, צעיר מהורהר בן עשרים ממינסוטה , נמנה על התגבורת שנשלחה לדיוויזיה 83 בחודש דצמבר 1944, " עד אותם ימים לא נראתה לי המלחמה אמיתית או רצחנית במיוחד. רציתי במיוחד ללמוד מה זה קרב. רציתי להתנסות בחוויה הזאת, אולי כדי שאוכל לדבר עליה כשאחזור הביתה. אבל בשעה שהוביל את המחלקה שלו לחזית ביער הורטגן , נחרד למראה אנשי הדיוויזיה הרביעית , שאותם החליפה היחידה שלו… חבורה מסכנה, עם עיניים חלולות בגלל ההרעשה הבלתי פוסקת והפחד ממוות ממשמש ובא."
פגזים כרתו עצים רבים מסביב לעמדות , בכל פינה היו מכתשים וענפים זרוקים לצד גופות של גרמנים, שהפחד פן מולכדו מנע מהאמריקאים להזיזן ממקומן. בשל הקושי להביא אוכל לעמדות הקדמיות , הם חיו בעיקר ממנות חירום: בשר משומר, גבינה , ביצים קשות , מציות ופירות יבשים. מכשירי הקשר שלהם לא פעלו כראוי בין העצים הגבוהים.
בשל האנדרלמוסיה הנוצרת בשטחים מיוערים תקפות מטוסים אמריקאיים עמדות של בעלות הברית וגרמו למרירות רבה , ומה שחמור יותר – שחקו את מידת האמון בקרב היחידות המותקפות ופגעו במידת נכונותם לבקש סיוע אוירי. אף לאחד מן הצדדים הלוחמים לא היה מושג של ממש היכן בדיוק נמצא האוייב, חוץ מאשר בשעת התקפה.
בנובמבר 1944 ירו סוללות ארטילריה של אגד השדה ה-28 האמריקאי 7,421 פגזי 105 מ"מ באזור הורטגן , אך מפקד האגד הארטילרי הודה כי מרביתם – 6,520 פגזים – נורו סתם ולא עשו דבר.
בצירי ההתקדמות הצרים מצאו הכוחות האמריקאיים המובילים את עצמם תחת אש שהומטרה משטחים גבוהים משני צידי הפרוזדור , שהיו בידי הגרמנים. הגדודים שפרצו קדימה איבדו בממוצע מחצית מהכוח המקורי שלהם.
גם כוחות של יחידות עילית אמריקאיות שנשלחו נתקלו בבוץ, גשם ושלג ולא הצליחו לשנות את תמונת הקרב. ב7 בדצמבר 1944 נשלח לשם גדוד של הריינג'רס שחולל פלאים ביום הפלישה לנורמנדי. אנשיו הסתערו על הגבעה השלטת ובסיוע ארטילרי כבד החזיקו בגבעה מול מתקפות-נגד עזות של הגרמנים. לקראת סופו של אותו יום נותרו רק עשרים וחמישה לוחמים כשירים מבין שתי הפלוגות התוקפות של הריינג'רס.
בסופו של דבר , הצליחו האמריקאים לפלס את דרכם אל מחוץ ליער הורטגן , אבל הם ניצחו במחיר מחריד. הדיוויזיה הרביעית נפגעה קשה ביותר – כארבעת אלפים וחמישים ושלושה נפגעים בקרב, ועוד אלפיים מקרים של דלקות רגליים ותשישות קרב. אחדות מהפלוגות בדיוויזיה נותרו עם חמישים איש. ההיסטוריון רוברט סטרלינג רהש כותב על חטיבת הרגלים 22 של הדיוויזיה הרביעית : "חיילי הגדוד לא נטשו את הלחימה , אבל בסוף לא נותר בהם עוד כוח לתקוף. נשמתו של הגדוד נקרעה כאשר איבד את המפקדים הזוטרים , המש"קים ומפקדי המחלקות המנוסים ביותר שלו ".
באותו הזמן איבדה הדיוויזיה הראשונה , " האדומה הגדולה" , 3,993 אנשים , מהם 1479 בחטיבת רגלים 26, בלא שהצליחה להתקדם יותר מכשישה קילומטרים .
לקראת סוף הקרב על הורטגן כבר היו לאמריקאיים עשרים וארבע אלף אבדות בלחימה ועוד חמשת אלפים מקרים של חולי רגליים, מחלות נשימה או תשישות קרב. בסך הכול הגיע מספר האבדות האמריקאיות בלחימה בסתיו לחמישים ושבעה אלף נפגעים בקרב ושבעים אלף נפגעים בנסיבות לא-קרביות. כזה היה המחיר בעבור הישגים מבוטלים בשטח.
ההיסטוריון הצבאי קרלו ד'אסטה כינה את הורטגן "סדרת הקרבות שנוהלה בצורה הכושלת ביותר בכל המלחמה בחזית המערבית" קשה לחלוק על הדברים. צירוף קטלני של החלטות פיקוד נטולות דמיון מצד הגנרלים האמריקאיים ברדלי והודג'ס והתנהלות לא מרשימה בקרב של חלק מהיחידות, אפשר לגרמנים לגרום לצד השני לדמם בהורטגן הרבה מעבר למה שהם שעברו.
לימים כתב בזיכרונותיו גנרל ברדלי : התכנית שלי לפרוץ דרך הריין ולכתר את הרוהר כשלה.. בין החזית שלנו לבין הריין החזיק אויב נחוש בכל מאחז בקרקע וסירבו להיכנע. מזג האוויר החמיר מדי יום ביומו, והחיילים שלנו היו אומללים יותר ויותר. הסתבכנו במלחמת התשה מזוויעה".
מקס הסטינגס , ארמגדון , הקרב על גרמניה 1944-1945 , כנרת , זמורה –ביתן , 2007 .
הכישלון של האמריקאיים ביער הורטגן עפ"י ספרו של מייקל דאבלר
הפרק השביעי בספרו של מייקל דאבלר דן בקרבות יער הורטגן, שבהם מודה דאבלר כי הצבא האמריקאי לא פעל באופן מקצועי.
המחיר ששילם הצבא האמריקני על חוסר המקצועיות היה כבד, והקרב ביער הורטגן נחשב לקשה וליקר ביותר שניהלו האמריקנים בזירה האירופית.
המחבר מנתח את שיקול הדעת המוטעה ברמת הארמייה הראשונה האם: היה הכרח לנהל את קרב ההתשה הזה! וברמת יחידות השדה שלא מצאו פתרונות מקצועיים לקושי לכבוש שטח הררי מיוער.
Michael D. Doubler . Closing With the Enemy: How GIs Fought the War in Europe, 1944-1945 (Modern War Studies) ( University Press Kansas, 2000)
הקרב על יער הורטגן עפ"י וויקיפדיה
הגרמנים הגנו על האזור בעקשנות משתי סיבות: ראשית, אזור הורטגן היה בסיס להתקפה גרמנית גדולה שנודעה מאוחר יותר כקרב הארדנים ושנית, פתיחת סכר שוומנאול שנמצא באזור יכלה להציף את אזור נהר הרור ובכך להקשות על בעלות הברית לחצות אותו.
היתרונות ההתחלתיים של בעלות הברית במספר חיילים (ביחס של 5:1), בשריון, בניידות ובסיוע אווירי, צומצמו בשל מזג האוויר הקשה ותנאי השטח הקשים. לגרמנים היה די במספר מועט יחסית של חיילים נחושים ומאומנים כדי להיות יעילים בזירת לחימה זו. בתחילת הלחימה לגרמנים היו ביער הורטגן 6,000 לוחמים בלבד, תחת פיקודו של הנס שמידט. כוח זה היה ללא טנקים ועם ארטילריה מעטה. ב-19 בספטמבר החל הקרב, כאשר חיילים מהרגימנט ה-60 האמריקני הגיעו ליער הורטגן, אך הובסו ונסוגו בשל ההתנגדות הגרמנית ותנאי השטח הקשים. עם המשך הקרב זרמו למקום תגבורות גרמניות, ותקוות הצבא האמריקני לניצחון מהיר הלכה ונראתה כחסרת סיכוי.
ב-6 בדצמבר הוטלה על גדוד הריינג'רים ה-2 המשימה לכבוש את גבעה 400, לאחר שמספר כוחות נכשלו בניסיונם להשתלט עליה. הריינג'רס פיצלו את כוחם לשלושה ראשים וכבשו את הגבעה בתוך שעתיים והדפו את התקפת הגרמנית.
הגרמנים הצליחו להחזיק באזור עד לאמצע דצמבר 1944, מועד קרב הארדנים. בקרב הארדנים רוכזו 250,000 חיילים גרמנים למתקפה גדולה. הם הצליחו להתקדם 80 ק"מ לעומק קווי בעלות הברית, אך באמצע ינואר 1945 הגרמנים נהדפו חזרה לעמדותיהם באזור יער הורטגן והקרב נמשך. ב-10 בפברואר הצליחו בעלות הברית לכבוש את סכר שוומנאול, אך הגרמנים הספיקו לפתוח את שערי הסכר ולהציף את עמק הרור. כתוצאה מכך נדחתה חציית נהר הרור. לבסוף נהר הרור נחצה על ידי בעלות הברית ב-23 בפברואר 1945.
הקרב על יער הורטגן נודע כקרב בו ספגו בעלות הברית אבדות כבדות – כ-32,000 חיילים, וכתוצאה מכך כונה הקרב על ידי בעלות הברית "תבוסה מהמעלה הראשונה".
מקורות המידע
רוני ברבש , הגנרלים במלחמת העולם השנייה , הוצאת הספרים אוריון, 2014 .
מקס הסטינגס , ארמגדון , הקרב על גרמניה 1944-1945 , כנרת , זמורה –ביתן , 2007 .
Michael D. Doubler . Closing With the Enemy: How GIs Fought the War in Europe, 1944-1945 (Modern War Studies)
Battle of Hürtgen Forest – Wikipedia, the free encyclopedia
Pingback: טעויות גורליות של מפקדים צבאיים : גנרל הודג'ס וקרב יער הירטגן | רגעים היסטוריים