ב־2 בינואר 1782 העניק הקיסר יוזף השני את "כתב/צו הסובלנות" ליהודי וינה ואוסטריה התחתית, כחלק מרפורמות ההשכלה. הצו שיפר את מעמדם האזרחי‑כלכלי של היהודים אך לא העניק שוויון משפטי מלא ולא הכיר בהם כקהילה אוטונומית.
הקיסר יוזף השני האמין כי באמצעות הענקת השכלה והזדמנויות כלכליות אפשר יהיה להפוך את היהודים לתושבים מועילים עבור המדינה, לשפר את אופיים המוסרי ולמנוע מהם לגרום נזק לחברה הגרמנית.
הצווים הבהירו כי מדיניותו המוצהרת של יוזף השני הייתה הפעלת לחץ על היהודים כדי שאלה יינטשו את המנהגים והמאפיינים שהבדילו אותם מהאוכלוסייה הגרמנית הנוצרית וישתלבו בסביבתם.
מה כלל כתב הסובלנות?
- פתיחת אפשרויות פרנסה חדשות: ליהודים הותר לעסוק ברוב תחומי המסחר, להקים מפעלים ולהיכנס בהדרגה למקצועות ייצור ומלאכה, אם כי ללא מעמד של אומן‑מומחה בגילדות הנוצריות.
- ביטול חלק מהאפליות: בוטלו חובת ענידת סימנים מיוחדים (כגון תגים או בגדים מזהים) ומיסים משפילים מסוימים, ובוטל בהדרגה המס הקולקטיבי הישן ("מס הגנה") שהודגש כעדות לסטטוס של "נסבלים" בלבד.
- השימוש בשפות עברית ויידיש הוגבל לצרכים דתיים בלבד. תוך שנתיים עד שלוש היה על היהודים לערוך את כל המסמכים שלהם באחת משפות האזור בו הם התגוררו.
גישה לחינוך
- ליהודים ניתנה האפשרות להקים בתי ספר עצמאיים תחת פיקוח המדינה, או לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ציבוריים. המורים בבתי הספר הציבוריים התבקשו לאפשר לילדים היהודים לא להשתתף בשיעור דת ובתפילות, ולכבד את אמונתם הדתית.
- הפתיחה העקרונית של בתי‑הספר והאוניברסיטאות הנוצריות בפני יהודים, לצד הקמת בתי‑ספר יהודיים "מודרניים" בפיקוח המדינה, נועדה לחנך יהודים כאזרחים מועילים ואמצעי לאינטגרציה.
מגבלות וחסמים שנותרו
- הגבלות התיישבות והגירה: מספר היהודים בווינה ובאוסטריה התחתית נותר מוגבל; נאסרה התיישבות יהודים חדשים באזורים שבהם לא ישבו קודם, והגירה לעיר הותנתה באישורים מיוחדים מאת הקיסר.
משמעות היסטורית
- שלב מוקדם באמנציפציה: כתב הסובלנות נחשב ציון דרך חשוב בדרך לשוויון אזרחי ליהודים במרחב ההבסבורגי, גם אם בפועל שמר על מסגרת של "סובלנות מוגבלת".
- הקיסר יוזף השני ראה ביהודים משאב כלכלי וכוח עבודה משכיל פוטנציאלי, ושילב בין אידיאולוגיית השכלה לבין אינטרס המדינה לחיזוק הכלכלה והמנהל.
מקורות המידע
0