בצילום הפתיחה : תהלוכת תמיכה בפורעי המאות השחורות באודסה , 1905
בעקבות מהפכת 1905, שבה נאלץ הצאר להעניק זכויות אזרחיות ופוליטיות לעם (מניפסט הצאר), התנקמו אנשי הריאקציה הרוסים ביהודים וערכו פוגרומים בערים ועיירות רבים, לרוב בעידוד הממשל, במה שכונה בשם פרעות המאות השחורות.
הפוגרום באודסה ב-1905 היה החמור ביותר בהיסטוריה של אודסה וברחבי האימפריה הרוסית. המשטרה דיווחה כי לפחות 400 יהודים ו-100 לא יהודים נהרגו בפוגרום וכ-300 איש, רובם יהודים, נפצעו. יותר מ-1600 בתי יהודים, דירות וחנויות ניזוקו. נתונים רשמיים אלו המעיטו ללא ספק בהיקף האמיתי של הנזק, ומקורות אחרים העידו על מספרים גבוהים משמעותית של הרוגים ופצועים. למשל, העיתון היהודי Voskhod דיווח כי מעל ל-800 יהודים נהרגו וכאלף נפצעו. אין עיר אחרת באימפריה הרוסית באותו זמן שחוותה מראות דומים בהרס וברמת האלימות כמו שחוו יהודי אודסה.
בצילום למטה : נקודת איסוף של פצועים יהודים, אודסה , 1905
בתקופה שלאחר 1871, הפוגרומים בוצעו לעתים קרובות בהסכמה שבשתיקה מצד רשויות הצאר. במהלך הפוגרום של 1905 הצבא תמך באספסוף, כפי שמספרת עדת ראייה:
"חבורה של גברים צעירים, בני 20-25 שביניהם היו גם שוטרים ואנשי המשטרה החשאית סימנו כלפי מעלה כל מי שנראה כמו יהודי, הפשיטו גברים, נשים וילדים מבגדיהם והיכו אותם ללא רחמים … ארגנו מיד קבוצה של מהפכנים חמושים באקדחים… רצנו אליהם וירינו בהם, והם ברחו. אבל פתאום בינינו לבין הפורעים הופיעו שורה מוצקה של חיילים חמושים. אנחנו נסוגנו. החיילים הלכו משם, ואז הפורעים יצאו שוב. זה קרה כמה פעמים. התברר לנו כי הפורעים פעלו יחד עם הצבא."
בעקבות הפרעות באודסה אלפי יהודים עזבו את רוסיה , חלקם עלו לארץ ישראל שם נמנו על המתיישבים של תל אביב וחלקם הגרו לארצות הברית ודרום אמריקה .
מקור : פוגרומי אודסה
מזיכרונותיה של צילה רמברג-מרגולין ( לבית הורוביץ)
"כאשר הכל היה מוכן , ונקבע יום לחתונתנו, פרצו ברחבי רוסיה המהומות של שנת 1905. ביום 17 באוקטובר 1905 הכריזה הממשלה הצארית על מתן "קונסיטוציה" שהיו בה גם זכויות ליהודים, אך זה היה רק תכסיס. כל התושבים צהלו ושמחו , והיהודים במיוחד. ברחובות אודסה רקדו ושרו , ניגנו את המרסליזה, אך זה היה רק ברחובות הראשיים. באותו זמן התנפלו בריונים אוקראינים על משפחות היהודים ברחובות הצדדיים, היכו בהם כמו חיות פרא ופצעו פצעים אנושים. כל זה סידרה הממשלה הצארית ביחד עם "המאה השחורה" – לאומנים רוסים מין המין הגרוע ביותר , ששלטו על ההמונים.
אני עם חתני , ביחד עם אחותו ועם עוד אחדים מבני משפחתו, נמצאנו אז בבית משפחה נוצרית , שכנים של אחותו. גם נוצרים אלה היו שונאי ישראל, אבל אותנו הם רצו להציל. בכל זאת לא האמין חתני כי מקום זה הוא די בטוח, ושכנע אותי שאעבור אתו אל חצר בית החרושת של דודו. זה היה בית חרושת לחביות עץ , בעל חצר גדולה. באמצע החצר היה בית קטן , שבו גרו השומר ניקולאי ואשתו מטרינה. הם התייחסו אלינו תמיד בכבוד ובחיבה. על כן החליט חתני להתחבא בקרבתם באחד מבנייני בית החרושת.
זאת היתה טעות גורלית , שם בחלל שמתחת לגג משופע, איפוא שישבנו , שם התנפלו עלינו . מצאו אותנו , כי בכלל חיפשו אז את היהודים שהתחבאו במרתפים ומתחת לגגות. חתני איבד את עשתונותיו , התחמק הראשון מידי המתנפלים וברח. אני נשארתי איתם לבד. קפצתי מהסולם ורצתי ואחרי הבריונים עם הגרזנים בידיהם. רצתי אל בית השומר . שם השיגוני המתנפלים ופגעו בי. הכוני מכה אחת בגרזן על ראשי ועל הצד השמאלי של פני, ואני איבדתי את הכרתי. זה היה בליל שישי, 20 לאוקטובר, בשעה תשע בערב."
נפצעתי קשה מאד , השומר ואשתו היו בטוחים שאני כבר אינני חיה. בסוף התעוררתי ופינו אותי לבית החולים העירוני באודסה שם היו עוד מאות יהודים פצועים קשה מהפורוגרום.
"איבדתי את עיני הימנית."
מקור וקרדיט : יהודית קציר , צילה, הוצאת הקיבוץ המאוחד
ראו גם : תנועת המאות השחורות
מזעזע ונורא, אבל פרעות פטליורה היו גדולות יותר