בקיץ 1942 אוקראינה מנוהלת על ידי הנאצים בברוטאליות אופיינית . אף על פי כן רצו הגרמנים לערוך משחקי כדורגל בין המדינות הכבושות והמסופחות במזרח. אלא שעד מהרה התברר שקבוצה אחת מתבלטת וצוברת ניצחונות על יריבותיה הרומניות וההונגריות : פ"צ סטארט , שעלתה לגדולה על בסיס השלד של קבוצת "דינמו קייב" המנוחה , שפורקה עם תחילת הכיבוש , אבל שחקניה נקראו לדגל לרגל המאורע.
השמועה על הצלחותיה של הקבוצה מגיעה לאזני הגרמנים, שמחליטים לערוך משחק חגיגי בקייב בין הקבוצה המקומית לקבוצה של הלופטוואפה (חיל האוויר הנאצי). השחקנים האוקראינים נאלצים להצדיע במועל יד כאשר מציגים את הקבוצה.
ביום המשחק נכנסות שתי הקבוצות לאצטדיון המלא עד אפס מקום, והשחקנים הגרמנים מרימים את זרועם וצועקים " הייל היטלר ! " השחקנים האוקראינים מרימים גם הם את זרועם , וזו ודאי אכזבה לקהל שרואה בלי ספק במשחק הזה הזדמנות להביע התנגדות סמלית לכובש. אלא שתחת "ההייל היטלר" השגור, השחקנים האוקריאנים מאגרפים את ידם , מקפלים את זרועם על החזה וצועקים: "תחי ריבנות הגוף" הסיסמה החדורה בקונוטציה סובייטית מוציאה את הקהל מגדרו.
אך התחיל המשחק , וכבר שחקן גרמני שובר את רגלו של חלוץ אוקריאני, ואולם בעת הזאת אין מחליפים. קבוצת סטראט , אם כן, נדרשת לשחק כדורגל עם עשרה שחקנים. הגרמנים, הנהנים מעליונות מספרית, מבקיעים שער ראשון. המצב נראה בכי רע. אבל השחקנים של קייב מסרבים להרים ידיים. הם משווים לקול תשואות הקהל. אחר כך הם מבקיעים שער שני והאצטדיון מתלהט.
במחצית , גנרל אברהארדט , קצין המחוז הנאצי בקייב , ניגש אל השחקנים האוקראינים במלתחה שלהם ואומר להם כך: " כל הכבוד, שיחקתם מצוין והרשמתם אותנו כהוגן, אבל עכשיו, במחצית השנייה , אתם צריכים להפסיד. אתם חייבים ! הקבוצה של הלופטוואפה מעולם לא הפסידה, בטח לא במדינות הכבושות, זו פקודה! אם לא תפסידו תוצאו להורג".
השחקנים הקשיבו בדממה. בשובם למגרש, בלי כל תיאום מוקדם, לאחר רגע קצר של היסוס , גומלת בלבם החלטה: הם משחקים. הם מבקיעים שער, ואז עוד שער, ומסיימים ביתרון 1:5 . הקהל האוקראיני יוצא מגדרו. הצד הגרמני שואג. יריות נורות באוויר. אבל איש מבין השחקנים עדיין לא חרד , כיוון שהגרמנים חושבים שיתבעו את עלבונם על המגרש.
כעבור שלושה ימים נערך משחק גומלין שמתפרסם בשלל כרזות. הגרמנים מבהילים בינתיים שחקנים מקצועיים מברלין כדי שיחזקו את הקבוצה שלהם.
המשחק השני יוצא לדרך, האיצטדיון בקייב שוב מלא באפס מקום, אך הפעם פרושים מסביב גדודי אס-אס, כביכול כדי לשמור על הסדר . הגרמנים מבקיעים שוב את השער הראשון, אבל האוקראינים משיבים מלחמה שערה ובסופו של דבר מובילים 3:5 . בסוף המשחק האוהדים האוקראינים משתוללים משמחה , אבל השחקנים האוקריאנים חיוורים כסיד. הגרמנים יורים. כר הדשא נפרץ. בתוך כל המהומה שלושה שחקנים אוקראינים נעלמים בקהל. הם ישרדו במלחמה.
כל יתר חברי הקבוצה נעצרים וארבעה שחקנים נלקחים היישר לבאבי יאר, שם הם מוצאים להורג. על ברכיו לפני הבור , הקפטן ושוער הקבוצה , ניקולאי טרוסביץ, מספיק לצעוק בטרם יספוג כדור בעורף: "הספורט האדום לא ימות לעולם" אחריו נרצחים השחקנים בזה אחר זה . היום מוקדשת להם מצבה אצטדיון דינמו בקייב.
מקורות המידע
לורן בינה , HHhH , כנרת , זמורה –ביתן 2010 .
המלצת קריאה בוריס וייסמן | 17.04.2012 "משחק המוות": ניצחון עד הסוף
מזעזע 🙁
נא לא לקחת את הסיפור כאמת היסטורית. יתכן והיה משחק כזה אולם התעמולה הרוסית כנגד הגרמנים בזמן שלאחר המלחמה, יחד עם גלוריפיקציה מלאכותית, בנתה סיפור שחציו אמת וחציו אגדה.
הסיפור אמיתי זה ברור!
כול הכבוד להם, גיבורים שהיו מוכנים למות למאן מולדתם!
מטומטמים