27 במרץ 1945 : מלחמת העולם השנייה – חיל האוויר האמריקאי מתחיל להטיל מוקשים מסביב לנמלי יפן במטרה למנוע הגעת אספקה לשטחיה
במהלך מלחמת העולם השנייה חלו פיתוחים נרחבים בטכנולוגית המוקש עצמו ובאופן פיזורו. המוקשים שהיו בשימוש בתחילת המלחמה הופעלו במגע, כלומר כאשר פגעה בהן אוניית אויב. מוקשים אלה קובעו למקומם בעזרת כבל, שהיה מעוגן לקרקעית. מוקשים אלו פגעו בדרך כלל באונייה שנתקלה בהם, ופערו בה חור. המלחמה הביאה לפיתוחם של סוגי מוקשים חדשים, שהופעלו בעזרת חיישנים שונים ולא על ידי מגע ישיר: מוקשים מגנטיים, אקוסטיים ומוקשי לחץ. חלק נכבד מתפקיד פיזור המוקשים הימיים עבר לידי חילות האוויר, ומטוסים פיזרו אלפי מוקשים ברוב האוקיינוסים.
השימוש במוקשים בעת מלחמת העולם השנייה הביא לתוצאות הרסניות. מאמץ המיקוש של ארצות הברית כנגד יפן הביא לסגירתם של נמלים חשובים, כמו הירושימה, למשך ימים ארוכים; תנועת האוניות בין קובה (יפאן) ליוקוהמה ירדה ב-90% עד תום המלחמה. מנגד, היו אמצעי שליית המוקשים של היפנים גרועים: כוח שולות המוקשים של הצי הקיסרי היפני היה קטן יחסית ושיטות העבודה שלו היו מיושנות. היפנים הצליחו לשלות לא יותר מ-15% מן המוקשים שהניחו האמריקאים.
הערכה גסה מונה את מספר האוניות שהושמדו על ידי מוקשים במהלך המלחמה באובדן של כ־1,000 אוניות לכל אחד מהצדדים.
Operation Starvation, by Captain Gerald A. Mason, USN, 2002
2