שביתת פברואר 1941 הוא הכינוי שניתן לשביתה כללית שהתקיימה בהולנד הכבושה במהלך מלחמת העולם השנייה, ואורגנה על ידי המפלגה הקומוניסטית ההולנדית (CPN) שהייתה אז מחוץ לחוק, כנגד רדיפת היהודים ופעולותיהם האנטישמיות של הנאצים ועוזריהם. המניע לפרוץ השביתה היה סדרת מעצרים ופוגרומים שבוצעו על ידי הגרמנים בשכונות היהודיות של אמסטרדם. השביתה החלה ב-25 בפברואר 1941 ונמשכה יומיים. במהלך יומה השני של השביתה נטלו בה חלק 300 אלף איש. ביומה השלישי דוכאה השביתה באלימות על ידי הכובשים הגרמנים.
שביתת פברואר 1941 נחשבת לאחת מפעולות המחאה הראשונות כנגד הנאצים באירופה הכבושה, והיא המחאה ההמונית היחידה שהתקיימה כנגד שילוחיי היהודים, אשר אורגנה על ידי לא-יהודים.
בעקבות השביתה
השביתה הבהירה לממשל הגרמני כי לא הצליח להנחיל לדעת הקהל ההולנדית את רעיונות הנאציונל-סוציאליזם. ב-12 במרץ הופיע נציב הרייך בהולנד, ארתור זייס-אינקווארט, לראשונה באופן פומבי, והעמיד את העם ההולנדי בפני ברירה: אהדה ליהודים או שיתוף-פעולה עם הממשל הגרמני. האירועים גרמו להאצת הקשחת המדיניות הנאצית כלפי יהודי הולנד. המשטר ביקש להציג את השביתה והמחאה כפעולה שניזומה על ידי היהודים.
עם זאת, ההיסטוריון יוסף מכמן מציין כי דווקא בעקבות השביתה נוצרה שאננות בקרב ההנהגה היהודית, בעוד הנאצים הקשיחו יחסם כלפיהם. עוד מציין מכמן כי סקטורים שב-1941 שבתו, ביצעו בסופו של דבר את דרישות הנאצים באשר לגירוש היהודים – כגון העברתם באוטובוסים וברכבות.
לאחר השביתה פתחו הגרמנים במסע רדיפה כנגד פעילי ה-CPN, אשר ניסו בתגובה לארגן שביתה נוספת ב-6 במרץ, אך כשלו בכך. ב-5 במרץ נתפס העיתונאי ופעיל ה-CPN היהודי לינדרט שיוורשורדר, במהלך שניסה להתסיס לשביתה. הוא נשפט למוות במשפט מזורז, והיה להולנדי הראשון אשר הוצא להורג ב-6 במרץ. ב-13 במרץ הוצאו להורג באמצעות כיתת יורים שלושה מנהיגים קומוניסטים נוספים של שביתת פברואר: הרמנוס מתאוס הנדריקס קנראדי (חשמלאי במקצועו), יוסף (יופ) אייגל (מחסנאי ממוצא יהודי) ואדוארד קארל פרדריק הלנדורן (עובד של יצרנית חלקי המטוסים ההולנדית פוקר). לצידם הוצאו להורג 15 חברי מחתרת ההתנגדות ההולנדית גאוזן.
בכל שנה נערך טקס זיכרון באמסטרדם בכיכר בה נאספו היהודים למשלוח למחנות.
מקורות המידע
0