הגורמים למלחמת האזרחים בסוריה

 סוריה: מחאה, מהפכה, 
מלחמת אזרחים 

אייל זיסר. הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 309 עמ’,

הסיכום של הספר נכתב ע"י צוות אתר "רגעים היסטוריים" והוא מבוסס בחלקו גם על סקירת הספר ע"י יובל אלבשן.

ספרו של פרופסור אייל זיסר הוא ספר מרתק ומעמיק המוקדש למהפכה בסוריה, לאותו רעש אדמה ששינה באחת את פניה, ובעיקר לאותם מיליונים של סורים שהפתיעו בראש ובראשונה את עצמם במאבם לצדק ולחירות.

האירועים בסוריה בשנת 2011 הפתיעו לא רק את אנשי האקדמיה אלא גם את בשאר אל-אסד ואת אנשיו- ובייחוד את ראשי מנגוני הבטחון שלו. הם הפתיעו בראש ובראשונה את מיליוני הסורים עצמם שהיו השחקנים הראשיים ואולי הגיבורים הראשיים של האירועים ( אייל זיסר , עמוד 11 ) .

למרות יד הברזל שנקט המשטר הסורי נגד המתקוממים נגדו, הוא כשל בניסיונו להתמודד עם המחאה או אף לדכא אותה והיא הלכה והתפשטה ואף העמיקה שורשים בקרב חלקים גדולים של החברה הסורית בכלל אזוריה של המדינה.

הנשיא בשאר אסד הצליח לקדם עד שנת 2011 שורה של שינויים, עיקר השינוי הושג בזכות התנתקות האיטית מהמורשת הסוציליסטית של משטרי הבעת' בשנות השישים של המאה העשרים למען פיתוח כלכלה חופשית אשר היטבה עם מעמדות הביניים ועם האליטות הכלכליות הסוניות בדמשק ובחלב ( אייל זיסר , עמוד 37). בשאר אסד ניסה והצליח במידה מסויימת להחליש במקצת את שליטתה של מפלגת הבעת' בחיי החברה והכלכלה בסוריה.

המבנה העדתי בסוריה

קרוב לארבעים אחוזים מתושביה של סוריה הם בני עדות מיעוטים, ובהם כמובן בני העדה העלווית ( 12 אחוזים מכלל האוכלוסיה ) השולטים במדינה. לצד אלה ראוי להזכיר את הנוצרים לעדותיהם ( 13 אחוזים) , את הדרוזים ( 5 אחוזים) ואת הכורדים ( 10 אחוזים) . כל אלו לא הסתירו את חששם מפני ערעור היציבות במדינה העלול לחולל מלחמת אזרחים. וליתר דיוק – מלחמת עדות עקובה מדם , שאת מחירה ישלמו בני עדות המיעוטים. ( אייל זיסר , עמודים 63-64) .

דלק העוני

"החשש להתנבא נובע בעיקר ממורכבות התמונה הסורית ומעוצמת רעידות האדמה שפוקדות אותה, ומכאן חשיבותו העצומה של ספרו החדש של זיסר. כולנו שומעים על מה שקורה בסוריה, על אלפי בני אדם שנטבחים שם בעוד העולם שותק, על מיליוני אנשים שאיבדו את בתיהם ונהפכו לפליטים. אבל רק מעטים מאיתנו מבינים מה באמת מתרחש שם, סמוך כל כך לביתנו. אליבא דזיסר, ההסבר הוא פשוט: זו שוב הכלכלה.

עניין זה ראוי להבהרה, כי דווקא בשלהי 2010 נדמה היה שסוריה היא אי של יציבות בין מה שמתרחש ממזרח לה (עיראק ששקועה עד צוואר באלימות אתנית ודתית) ובין מה שמתרחש ממערב לה (לבנון שניצבת על סף מלחמת אזרחים חדשה). אסד התמיד במאבק במגמות של הקצנה דתית בחברה הסורית (ב–2010, למשל, נאסר על מורות ועל סטודנטיות לעטות ניקאב על ראשן) והבצורת הקשה בצפון מזרח המדינה, אזור שנחשב לאסם התבואה של דמשק, לא נתפשה כאיום קיומי על המשטר הכלכלי. המשטר שהודה ש–15 אלף איכרים זעירים נפגעו מאוד מהמצב הכלכלי לא ייחס לכך חשיבות. עד כדי כך ששר החוץ וליד אל־מועלם הצהיר ש”מצבה של סוריה מעולם לא היה טוב מכפי שהוא כעת”. ואסד עצמו, אל מול המראות מכיכר תחריר בקהיר, הכריז שאין מה לדאוג כי “סוריה אינה מצרים”. לא עברו ימים ספורים והתבררה לו טעותו "( יובל אלבשן בסקירה על הספר ) .

הגורמים הדמוגרפיים : הריבוי הטבעי הגבוה

יש לזכור כי בחברה חלו שינויים מפליגים במהלך העשורים האחרונים, בראש ובראשונה חל גידול דרמטי במספר האוכלוסין, תוצאה של שיעורי ריבוי טבעי מן הגבוהים בעולל ( 3.8 אחוז). אוכלוסיית סוריה שעליה השתלט חאפז אל-אסד בשנת 1970 כללה כשישה מיליון נפש ואולם בשנת 2011 כבר נמנו בה קרוב ל-23 מיליון נפש. אחת התוצאות של תהליך זה הייתה הגידול הדרמטי בשיעור הצעירים בני 15-24 בקרב כלל האוכלוסיה. בשנת 1990 כללה קבוצת גילים זו כ2.5 מיליון נפש. בשנת 2000 כבר היה מניין חבריה כ3.8 מיליון נפש ובשנת 2010 הוערך מספרם ב4.6 מיליון נפש בקירוב. פירושו של דבר הוא כי מדי שנה בשנה היה על סוריה לייצור קרוב ל-400 אלף מקומות עבודה חדשים, אך בפועל עלה בידי הממשלה לייצר רק 40 אלף עד 60 אלף מקומות בלבד ( אייל זיסר , עמודים 84-85) .

מדרעא תיפתח הרעה

בראשית מרץ 2011 נעצרו בעיר דרעא 15 ילדים בני-עשרה שציירו על קירות בית ספר מקומי כתובות רחוב ( גרפיטי) בגנות המשטר. יש להניח כי הילדים עשו את מה שעשו בהשראת הערבי שהיה אז בעיצומו בכמה ממדינות ערב. פניות של בני משפחה וקרובים לשלטונות לשחרר את הילדים העצורים נענו תחילה בשלילה, ומששוחררו לבסוף התברר כי עונו במהלך מאסרם. האירוע הלהיט את הרוחות בדרעא, וכשפרצו בעיר ההפגנות הראשונות ביום שישי 18 במרץ 2011 עם סיום התפילות במסגדים, היו עוצמתן והיקפן גדולים הרבה יותר ביחס להפגנות במקומות אחרים ברחבי סוריה.

שורשי המחאה : האיכרים המקופחים

היקפן של ההפגנות בסוריה בשלביה הראשונים של המחאה היה מצומצם שכן מניין המשתתפים בהן היה מאות ולכל היותר כמה אלפים, לעומת מאות האלפים והמיליונים שהפגינו בקהיר ובעריה האחרות של מצרים. בראשית דרכן היו ההפגנות מוגבלות לאזורי הפריפריה, ובתחילה לעיר דרעא בדרום ולעיירות ולכפרים מסביבה. דרעא היא בירתו של אזור החוראן , העני והנחשל ביותר מבין אזוריה של סוריה. האזור סבל משיעורי אבטלה גבוהים ונפגע קשה מן הבצורת הממושכת שפקדה את סוריה בשנים האחרונות.

מדרעא התפשט גל המחאה אל האזור הכפרי מסביב לדמשק , לאזור הג'זירה ולמרכז המדינה – לערים חומץ וחמאה ( ערי הביניים , אל מודון אל ווסטא) ולמרחב הכפרי מסביבן.

אל פאתי הבירה דמשק עצמה על מיליוני תושביה הגיע גל ההפגנות רק לאחר כמה שבועות, לחלב, העיר השנייה בגודלה במדינה והמרכז הכלכלי החשוב בה , הגיעה אש המחאה והמרי רק כעבור שנה, ביולי 2012.

המחאה בדרעא וסביבותיה הפכו עד מהרה להתקוממות נרחבת. את מקום המפגינים החלו לתפוס קבוצות של חמושים שהתעמתו עם כוחות הצבא ואף השליטו את מרותן על כפרים ועל עיירות במרחבי המחוז כולו.

 השלכותיה של המדיניות הכלכלית של המשטר הסורי

לאורך המחצית השנייה של העשור הראשון של שנות האלפיים חוותה סוריה בצורת מן הקשות שידעה המדינה מעודה. פגיעתה של הבצורת היתה קשה במיוחד בחבלים הצפון –מזרחיים של המדינה באזור הג'זירה, ובדרום המדינה, ובייחוד באזור החוראן ובמרכזו העיר דרעא, אזור זה הוא הנחשל ביותר בסוריה מבחינה כלכלית ונרשמו בו – אף לפי הנתונים הרשמיים של ממשלת סוריה – שיעורי אבטלה ועוני גבוהים במיוחד. הירידה החדה בהיקף הגידולים החקלאיים והפגיעה במשק החי במדינה אילצו את המשטר , לראשונה זה שנות דור, להתחיל לייבא מוצרי מזון בעבור האוכלוסיה.

אין ספק כי לפגיעה הקשה במגזר החקלאי בסוריה היה חלק בפרוץ המהומות במדינה בראשית 2011, לצד זאת ראוי להזכיר גם את השלכותיה של המדיניות הכלכלית של המשטר. לאורך המחצית השנייה של העשור האחרון הוביל את המדיניות הזו סגן ראש הממשלה לעניינים כלכליים עבדדאללה דרדרי, והיא התרכזה בניסיון לשנות את פניה של הכלכלה ולהעבירה מפסים של כלכלה סוציאליסטית ל"כלכלת שוק חברתית" , ובמילים אחרות – כלכלה המבקשת להיפתח אל כלכלת העולם ולעודד השקעות זרות אך את פעילות המגזר הפרטי בתוככי המדינה( אייל זיסר, עמודים 86-87) .

באופן מעשי אופיינה מדיניות זו בצמצום מסויים של מעורבות הממשלה בחיי הכלכלה במדינה, בצמצום הסובסידיות והתמיכות הכלכליות שניתנו למגזרים שונים ובהם המגזר החקלאי, ובנוסף בחשיפה מוגברת ליבוא זול, בייחוד מסין ומתורכיה., שפגע בבעלי המלאכה ובתעשיות הקלות המסורתיות בסוריה , המדיניות החדשה פגעה במיוחד במגזרים החלשים באוכלוסייה ובאזורי הכפר. לפיכך חל גידול בממדי העוני במדינה לצד צמיחה של מעמד של מתעשרים, ולכן התרחבו הפערים החברתיים , למשל בשנת 2004 היו קרוב ל-2 מיליון – כ11.4 אחוזים מכלל האוכלוסיה – מתחת לקו הרשמי של "עוני קיצוני". שיעורים אלו גדלו במידה ניכרת לקראת סוף העשור הראשון של שנות האלפיים, ומדיניות הממשלה הסורית , שעיקרה קיצוץ בסובסידיות , רק החריפה מגמה זו. למותר לציין כי מדיניות זו לאורך המחצית השנייה של העשור הראשון של שנות האלפיים הובילה להתנתקות הממשלה ממגזרי אוכלוסיה שהיו קשורים בעבר בטבורם למשטר הסורי ואף נתמכו על ידיו, בייחוד תושבי אזורי הכפר והפריפריה במדינה, ובמקום זאת ,חבר המשטר הסורי לתושבי הערים הגדולות , בני המעמד הבינוני והגבוה , ונשען עליהם ( אייל זיסר , עמוד 87 ) .

כשנתיים לאחר שפרצה המהפכה בסוריה, בדברים שנראו כניתוח שלאחר המוות , קבל העיתון הביירותי אל-ספיר , הידוע בדרך כלל באהדתו למשטר הסורי, על מדיניותו החברתית-כלכלית של משטר הבעת' :

"היישום החלקי של מדיניות ההפרטה ושל מדיניות הפתיחות הכלכלית בידי עבדאללה אל-דרדרי כלפי המערב, כלפי מדינות המפרץ וכלפי תורכיה , היא הסיבה לכך שהמשטר הסורי איבד את הבסיס החברתי המסורתי שתמך בו, ובכך כך איבד את אמונם של האיכרים ושל בעלי המלאכה הזעירים ואת אמונם של הפועלים שסבלו מן הטלטלה הכלכלית ובייחוד מן הפנייה לכיוון של כלכלה נאו-ליברלית במהלך המחצית הראשונה של העשור הראשון של שנות האלפיים. טלטלה זו היא שהניחה את הבסיס לתסיסה בסוריה".

במבט לאחור אי-אפשר להתעלם מן הגורמים הכלכליים ומן המדיניות המוטעית שהובילו למרידה בסוריה.

לסיכום , הפריפריה בסוריה היא שהעניקה למפלגת הבעת' את תמיכתה לאורך השנים, ממנה שאב משטר הבעת' את כוחו וממנה באו העומדים בראשו, פריפריה זו הפנתה למשטר עורף כאשר פרץ האביב הסורי במרץ 2011. הדבר מעיד על תהליך מתמשך שחל בסוריה בעשורים האחרונים, ועניינו הצרת בסיסי התמיכה העממיים של משטר הבעת' הסורי בקרב האולוסייה במדינה או אף התפוגגותם . התהפוכות החברתיות והכלכליות והיחלשות מפלגת הבעת' , שהייתה בעבר גוף מארגן ומסדר, גרמו למרי בחברה הסורית.

"כשגילה הנשיא אסד שהפעם אי אפשר לגייס את המלחמה בישראל להרגעת ההמונים, ניסה אסד לפייס את עמו בשורה של צעדים כלכליים: הגדלת הסובסידיה לדלק לחימום, אי העלאת מחיר החשמל, הקמת קרן סיוע למשפחות נזקקות ויציאה לתוכנית למאבק באבטלה. זה לא עזר,  והמהומות התפשטו עד שהגיעו לפאתי דמשק, ואסד שיגר את הצבא למערכה כדי להכריעה.

מרגע שנכנס הצבא הסורי שקעה סוריה ל”מלחמת התשה מדממת המאיימת לכלות את כל אשר הושג ונבנה בה במהלך 67 שנות עצמאותה”. בחלוף הימים, וכיום אנו מונים כבר שלוש שנים למלחמה, היא נהפכה ממחאה מעמדית שבבסיסה מצוקה כלכלית וחברתית – להתקוממות עממית רחבת היקף שלבשה גם צביון עדתי וגם צביון דתי. שוב אנחנו מקבלים הוכחה לקשר ההרסני בין עוני לבין לאומנות, בין מצוקה לבין שנאת האחר, בין מוחלשות להתפרקות חברתית.

מאחר שזו הסיבה זיסר מעריך ש”הקרב על סוריה יוכרע בחאלב, הבירה הכלכלית של המדינה”. זו מסקנה שחשוב להדגיש. עד היום מומחים ביטחוניים רבים אצלנו ראו במלחמה בסוריה רק מאבק עדתי או דתי או כלל־איסלאמיסטי. צריך לקוות שניתוחים אלה לא נובעים מכך שאותם מומחים מחוברים אף הם לאותה שיטה כלכלית מעוולת שנותנת הרבה למעטים ומעט לרבים.

סיכום הביניים שמגיש זיסר לא מאפשר עוד להתעלם מהמובנים הכלכליים־חברתיים של המלחמה. זו לא רק הדת, זו לא רק העדה, אלה גם – ואולי בעיקר – המצוקה והניצול הכלכליים ( יובל אלבשן בסיכום סקירתו של הספר ) .

 מקורות המידע

אייל זיסר ( 2014) , סוריה: מחאה, מהפכה, 
מלחמת אזרחים 
,   הוצאת מרכז משה דיין ללימודי המזרח התיכון ואפריקה, אוניברסיטת תל אביב, 309 עמ’, 


יובל אלבשן ( 2014 ) , מוסף הספרים השבועי , עיתון " הארץ" , 29 באוגוסט 2014

 

4