פלוגת יהונתן : הגדנ"ע בירושלים במלחמת העצמאות

3621

הסקירה נכתבה לזכרו של סא"ל אלי זהר ז"ל מפקד פלוגת יהונתן במלחמת העצמאות . אלי זהר  (ליכטנשטיין) ז"ל נפטר לאחרונה. 

סיפורה  המרתק של פלוגת יהונתן בולט גם ביחס לאירועים הדרמטיים שאירעו בירושלים במלחמת העצמאות . הפלוגה , שהורכבה מנערי גדנ"ע, רובם בני 16-17 , היתה לכוח לוחם יוצא דופן מעללים והישגים, שעיצבו במידה רבה את הגבולות של ירושלים המערבית .

חלקם של הגדנ"עים בלחימה בירושלים במלחמת העצמאות, ושל פלוגת יהונתן בפרט, היה חיוני ושימש השראה למספר ספרי נוער.

בצילום למעלה : מנזר נוטרדאם בירושלים, במהלך הקרבות בירושלים , 1948

פלוגת יהונתן הייתה פלוגה של "ההגנה" שהשתתפה במערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. גילם הצעיר של לוחמיה ומספר נפגעיה הרב ייחד אותה משאר היחידות בגזרה. הפלוגה השתתפה בהגנה ובכיבוש מוצבים וכפרים באזור העיר ובלמה ניסיונות של שריוניות ערביות לחדור לירושלים המערבית, ליד נוטר-דם, מול חומת העיר העתיקה. כמו כן כבשה פלוגת יהונתן את הכפרים בית מזמילקריית יובל של היום, חירבת אל חמאמהיד ושם של היום, עין כרם ומלחה. באוגוסט 1948 פורקה הפלוגה עקב שיעור האבידות הגבוה שסבלה. כיכר פלוגת יהונתן בירושלים נקראה על שמה ( ויקיפדיה) .

עם פרוץ המלחמה היתה ירושלים מסוגלת להעמיד להגנתה כ-3,000 איש. לפיכך 3,000 בני נוער מאומנים (חציים גדנ"עים, חציים בוגרי חג"ם – חינוך גופני מוגבר/מורחב) היו תגבורת נכבדה. ממפקדתו בשייח באדר שליד הכנסת כיום, שנקראה גבעת ר"ם (ריכוז מפקדים), ניהל  יהושע אריאלי, מפקד הגדנ"ע בירושלים בתש"ח ולימים פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית, מאבק עם מנהלי בתי הספר כדי שיתירו לתלמידיהם להשתתף בפעילות, עם מפקד המחוז דוד שאלתיאל על אמצעים, ועם ההגנה שמשכה אליה כל העת את מדריכיו הטובים ביותר. כן ניסה, כדוגרת המגוננת על אפרוחיה, שלא לחשוף אותם לסיכון יתר (אורי דרומי) .

הבוגרים שבין הגדנ"עים, בני ה-17 ומעלה, הצטרפו אל החי"ש (חיל-השדה של 'ההגנה'). שאר הגדנ"עים חולקו לארבע קבוצות : הפלוגה הקרבית – שלחמה ; הפלוגה המעורבת – שאיישה עמדות לאורך הגבול שנתהווה בין השכונות היהודיות לאחרות, כמו בשיח'-ג'ראח, נוטרדאם, ברקלייס ; טוראים קרביים – נערים ונערות בני 15, שעסקו בשמירה לצד אנשי החי"ם (חיל-משמר) בימין-משה, במקור-חיים, בחוות-הלימוד ובתלפיות : ולבסוף – טוראים, בני 12 עד 14, שעסקו בביצורים, בקשר, בעזרה בבתי-חולים ובריכוז ילדים (הבנות שימשו כגננות). מפרוץ המאורעות ועד להקמת המדינה למדו הנערים ארבעה ימים בשבוע בלבד, כדי שיתפנו לתפקידי ההגנה על העיר. עם הקמת המדינה והפלישה הערבית הופסקו הלימודים כליל ( אורי דרומי) .

Notre_Dame_Jerusalem_1949

מפקד פלוגת יהונתן , אלי זהר וקרב נוטרדם

אליהו ( אלי זהר) היה סגן מפקד הפלוגה עד לקרב על חרבת חממה, גבעה ששוכנת כיום במתחם יד ושם בהר הרצל. בקרב זה נהרג מפקד הפלוגה , עודד חי, וזהר החליף אותו תוך כדי הקרב. הוא פיקד בין היתר על כוחות שלחמו במנזר רוטרדם , ברמת רחל , במלחה , בעין כרם ובארמון הנציב. שלוש פעמים נפצע בקרבות , ופעמיים חזר לפקד על חניכיו. לאחר המלחמה הומלץ לקבלת אור הגבורה, אך סיפורו, כמעט כמו סיפורה של הפלוגה כולה נשכח מעט.

הגדנע"ים בפיקודו של זהר השתתפו בנוטרדם באחד מהקרבות החשובים שהתנהלו על ירושלים באותם ימים- הקרב לעצירת טור המשוריינים של הליגיון הירדני, שעלה משער שכם לעבר מערב ירושלים. בשיאו של הקרב הושלך בקבוק תבערה מהמנזר על המשוריין הירדני הראשון בשיירה , שעלה באש ( ניר חסון ).

גבורתו של מרדכי הלוחם הצעיר בן ה16 בפלוגת יהונתן

מרדכי הצעיר שמע שקיימת אפשרות לצאת לפנימייה של ישיבה ברחביה והפך לפתע לצדיק , להנאתם הרבה של הוריו . הוא השתכן בקומה הראשונה , ומשם היה בורח בערבים לאימונים . בעיקר אהב להדביק כרוזים , שכן בכך עטה את הילת המסתכן ; אם יפול בידי הבריטים , יוכל לעורר את רחמי אביו וזמנית למלא אחר השבועה שנשבע להקריב את חייו . הוא התייחס לשבועה ברצינות תהומית וכל תקופת המצור היוותה עבורו עת שחרור , מה גם שאביו השלים סוף סוף עם פעילותו בגדנ"ע .
מיד לאחר כיבוש נוטרדם יצא רוטנברג עם קבוצת גדנ"עים  שנשלחה לבצר את המנזר , לחצר בית החולים הצרפתי כדי למלא שקי חול . הגדנ"עים ותלמידי ת"תים ממאה שערים הקימו שרשרת אנושית והעבירו את השקים המלאים מהחצר לקומה השנייה של המנזר , אל העמדות הצופות על הכביש . כאשר נדרש מתנדב להעלות פיאט אנטי טנקי לקומה השנייה , מיהר רוטנברג להתנדב , לא לפני שהוזהר : "אל תיבהל , בחור , אבל יש גופות במסדרונות . תשתדל לא לצרוח . " רוטנברג הגיע לקומה השנייה ומסר את הנשק . במקום לרדת נשאר ליד החלון והחל לחוסמו בשקי חול . הוא חש גאווה ; הנה הוא עושה משהו , בונה עמדת הגנה . לבוש בבטלדרס שסחב מבניין ג'נרלי ישב בעמדה הצופה על הכביש מול השער החדש . בערב שב לבית משפחתו ברחביה , מול דירתו של ישעיהו ליבוביץ , אחד מקציני ההסברה של המחוז . למחרת כבוקר שב בריצה לנוטרדם , בין ההפגזות והצליפות , ונשלח שוב עם תחמושת ונשק לקומה השנייה . בהגיעו ראה מבעד לענני האבק שהיתמרו מכל עבר כעשרה בקבוקי תבערה מונחים בארגז על הרצפה . התברר שיצרני הנשק בירושלים מילאו בקבוק זכוכית בנפט ובתרכובת כימית , אטמוהו וליפפו סביבו סמרטוט ספוג בתרכובת אחרת . בהתנפץ הבקבוק היו התרכובות באות במגע ומתלקחות , ונפט בוער הותז לכל עבר .

היתה זו מלכודת מוות לחיילי רגלים ולצוותי משוריינים שנלכדו ברכב בוער . רוטנברג כבר למד על מבנהו של הסטן , ואפילו נגע באקדח פרבלום , שנחשב לכלי קודש , אך לא ידע כיצד משתמשים בבקבוקים . הוא תפס בחור מבוגר יותר שהיה בעמדה ושאל אותו : "מה לעשות עם הבקבוקים " ? " אתה הלא מומחה לביצורים , " אמר הבחור " , תפוס יוזמה , עשה משהו . " רוטנברג תפס שקי חול מלאים וכיסה בהם את הבקבוקים . הקירות סביבו רעדו מפגיעת הפגזים , כשלפתע צעק בחור נמוך ומוצק : "ילד , ילד ! מהר " ! הבחור הצביע על משוריין שהגיע אל מתחת לחלון ושאל : "איפה הבקבוקים " ? רוטנברג הניח שהכוונה אליו , שכן היה הצעיר בחבורה , רץ להוציא את הבקבוקים מתחת לשקי החול והושיט אותם לבחור , כשהוא משמש כמעין "מספר שניים" שלו . הבחור השליך את בקבוקי התבערה בקשת , והיה זה מחזה מרשים : המשוריין הראשון בטור נדלק . בעוד השניים צופים במשוריין הבוער נזכר רוטנברג בקינתו של ביאליק על חורבן ירושלים ובית המקדש : "כל הלילה רתחו ימי להבות / והשתרבבו לשונות אש מעל הר הבית " … המשוריין הבוער היווה מחסום אנטי טנקי יעיל , עד שיתר משורייני הלגיון שנסעו מאחוריו נאלצו לסגת . משוריין אחד שהמשיך להתקדם הגיע קרוב למשוריין הבוער , אך נפגע גם הוא ונסוג במורד רחוב סולימאן . לפתע פסקו קולות הירי ורעמי הפגזים ושקט השתרר . הבחור טפח בנחת על שכמו של רוטנברג הנרגש : "לפני שבוע נסוגונו מכפר עברי ( נווה יעקב ) עם מגיני היישוב , " אמר " . אחרי הקרבות שעברנו שם , אני כבר לא מתרגש מכלום  (יהושע אריאלי, 2003 )

הישג גדול נרשם במנזר נוטרדם, שם הדפו הגדנ"עים – יחד עם יחידת חי"ם בפיקודו של נתנאל לורך – את התקפת הלגיון, כשהם מגיעים עד קרב פנים אל פנים מלווה בהשלכת רימונים. 29 מדריכים וחניכים בגדנ"ע נהרגו במהלך המלחמה בירושלים.

לחימת הגדנ"עים ברובע היהודי

פרשה מיוחדת במינה היא לחימתם של הגדנ"עים ברובע היהודי. . נערים ונערות אלה שימשו מספר שתיים למפעילי המקלעים הבודדים ברובע, העבירו פצועים לבית החולים משגב לדך, העבירו שדרים והגישו ארוחות חמות ללוחמים, תחת אש. הלחימה העזה והממושכת, יחסית, ריתקה את הלגיון אל הרובע, מנעה ממנו לתגבר את כוחותיו מול העיר החדשה וכך קבעה את גבולה המזרחי של ירושלים היהודית.

מקלען בן 12

משכבדה המלחמה, איישו הנערים עמדות קדמיות לצד הלוחמים הבוגרים, יומם ולילה. כאמור, קשה מכל היה מצבם של ילדי העיר-העתיקה. מבודדים ודלים בנשק, מכותרים לא רק בין חומות אלא בידי המוני ערבים, הכותשים ומתישים את הלוחמים לקראת הכיבוש הסופי. כל עוד היו הבריטים בארץ – נמנעו הערבים מלתקוף על מנת לכבוש. ילדים מכיתה ז' ומעלה כבר שולבו בתפקידי ההגנה על הרובע. הצעירים עסקו בקישור ובתצפית, הבוגרים בשמירה, בצליפה ובהדיפת התקפות על הרובע. מוטקה מזרחי, אחד הנערים הלוחמים , סיפר: 'פעם היינו, יהודה מלול ואני, בחצר של "פורת-יוסף". פתאום הוא ראה על הגג של הבית השכן ערבי ובידו פחית חומר-נפץ. הוא דרך את הרובה והתחיל להרביץ, כשהוא הולך אחורה לתפוס מחסה. הערבי עמד גלוי לגמרי. נצמדתי לפינת הבית, כיוונתי אליו את הסטן והרקתי עליו מחסנית שלמה. הוא נהרג ונפל מהגג אחרי שניים-שלושה כדורים, אך אני לא יכולתי להפסיק את האש, כי התבלבלתי לגמרי. היתה זו הפעם הראשונה שיריתי ברצינות כדי להרוג אדם' – עדותו של ילד בן 12, שנאלץ 'להתבגר' בטרם הגיעו לבגרות ( דוד דיין) .

והוא ממשיך ומספר: 'אנחנו הילדים הכרנו היטב את כל הרובע וידענו לנצל עובדה זאת בעת מילוי התפקידים. כששלחו אותי פעם להביא רימונים מ"משגב לדך", לא יכולתי לעבור ברחוב, שהיה נתון לצליפה ערבית והיה חשוף כולו בפני עמדותיהם. עשיתי את כל הדרך על גגות הבתים : קפצתי מעל החצרות הצרות שלמטה, והדרך היתה יותר קצרה ופחות מסוכנת מאשר ברחוב. כשחזרתי עם ששת הרימונים, כמעט ירה בי אחד משלנו, שחשב אותי לערבי המנסה לזרוק "שקיק" (הערבים נהגו למלא שקיקים קטנים של חומר נפץ, לקשור אליהם חבל דק וליידות אותם אל עמדותינו. זה לא היה גורם נזק רב אך היה עושה הרבה רעש ואבק). מאוחר יותר נעשיתי "מספר 2" של יצחק ה"ברניסט" (מפעיל מקלע הברן). תפקידי היה לסחוב אחריו את המזוודה שבה המחסניות. לא היה לי כוח לסחוב משקל כזה הרבה זמן, וראיתי שהמזוודה עצמה כבדה יותר מכל המחסניות. מצאתי לי שק, העברתי לתוכו את המחסניות, והייתי סוחב אותן על הגב'. . . ( דוד דיין) .

ב-28 במאי 1948 נפל הרובע היהודי. הילדים שוחררו ופונו לירושלים. הנערים והמבוגרים הלכו לשבי, ובכללם נער שאחד הערבים זיהה אותו כמי שנלחם נגדו מן העמדה.

לוחמים של ממש

בקרבות 'עשרת הימים' (יולי 1948), הוטל על המנוסים שבלוחמי הגדנ"ע – פלוגת 'יהונתן' – לכבוש את חירבת אל-חמאמה, כיום אזור הר-הרצל. בליל 10 ביולי יצאה הפלוגה ובראש מפקדה, עודד חי, לקרב הראשון שלה כיחידה כובשת. הפלוגה נתקלה באש-תופת. עודד חי נהרג, בהסתערו בראש אנשיו. הגדנ"עים היו עדיין טירונים בלחימה אך לא איבדו את עשתונותיהם במות מפקדם. מפקד מחלקה צעיר, אליהו ליכטנשטיין (אלי זוהר), אירגן מחדש את הכוח שנפגע, הסביר לנערים בקצרה את חשיבות המשימה שהוטלה עליהם והוביל אותם בהסתערות מחודשת בסיסמה המשלהבת 'בעד עודד!'. המפקד הוביל את הפלוגה בתנועת איגוף, ובהסתערות בזק מן העורף כבש את היעד, כמעט ללא אבידות ( דוד דיין) .

למחרת בלילה, ליל 11 ביולי, שוב יצאו בחורי 'יהונתן' לפעולה. בלילה הקודם נכשלו לוחמי הלח"י בכיבוש הכפר בית-מזמיל (כיום – קרית-יובל), ובלילה זה הוטלה המשימה על בחורי הגדנ"ע. ואכן, הם כבשו את הכפר. שלושה לילות אחר-כך שוב יצאו ה'יהונתנים' לקרב, הפעם יחד עם פלוגת אצ"ל  ( בירושלים הוסיפו האצ"ל והלח"י להתקיים כארגונים נפרדים גם לאחר הקמת המדינה), כדי לכבוש את מלחה (כיום – מנחת). לאחר הכיבוש שבו הגדנ"עים לבסיסם, והכפר נשאר בידי לוחמי האצ"ל. בהתקפת-נגד ערבית נהדפו חיילי האצ"ל. אלה הזעיקו תגבורת ושבו ולכדו את הכפר.

שלושה.לילות לאחר מכן, ב-17 ביולי, יצאו מפקדים בגדנ"ע יחד עם שתי מחלקות חי"ם לכבוש את משלט מיס-קרי, מנזר שחלש על עין-כרם ועל דרום-מערב ירושלים. הלל פוליטי, זה שאיבד עינו בנסיון חילוץ המשוריין העבר-ירדני משיח'-ג'ארח, שב להילחם, הפעם כמ"כ, ועל אותו לילה סיפר: 'יצאנו בשעה אחת בלילה מבית-וגן. שמעון, מפקד הפעולה, בחר להוביל את הכוח הפורץ כולו דווקא במקום שאינו מתקבל על הדעת : בדרך הראשית. היה בזה סיכון. אם נתגלה, אנו עלולים "להידפק". אך אם נצליח – תהיה הפתעתו של האויב שלמה'.

אלי קורח, גם הוא מנערי-מנדלבאום, המשיך וסיפר: 'הלכנו בשקט מוחלט, כשלפתע נשמעה מולנו צעקה בערבית "מין האדא ?" – מיד השתטחנו לצד הדרך, ואילו שמעון ניגש ישר לכיוון שממנו באה הצעקה, הפליט קללה בערבית וצרור מהסטן. לאחר שנורו היריות, שוב לא יכולנו להתקרב בחשאי, ושלוש כיתות נפרשו כל אחת לכיוונה ופתחו בהסתערות. הערבים לא ציפו להתקפה חזיתית על עמדותיהם, אפילו לאחר ששמעו את הצרור. הם חשבו שהתוקפים יעשו איגוף וינסו לעלות מסביב. החפירות והעמדות של מגיני מיס-קרי היו בנויות כלפי המדרונות התלולים. הם לא ציפו שנבוא מן הדרך הראשית. ההתקפה החזיתית הממה אותם לגמרי. בודדים פתחו באש עיוורת ומקוטעת, אך פרט לעמדת המקלע, שהוצב במקום נוח לירייה – נטשו יושבי העמדות הקדמיות את הקו, לאחר חילופי צרורות, ונסוגו לתוך בניינים מבוצרים. המשכנו לרוץ במהירות בין הבניינים וטיהרנו אותם, תוך שירת התלהבות על הניצחון המכריע'.( דוד דיין) .

באותו לילה החלו תושבי עין-כרם בנטישת כפרם, וזה נפל למחרת לידי צה"ל בלי קרב. וכאן אולי המקום לספר על מקור השם 'גבעת-רם', שם בנויה לתפארת האוניברסיטה העברית. בראשית המלחמה, כאשר צריך היה לאמן את נערי ירושלים, החליט יהושע אריאלי, קצין-הנוער בירושלים, להתמקם בבתי הכפר הנטוש שיח'-באדר ולהפכו למקום אימונים. המקום נקרא אז גבעת ריכוז-מפקדים, ובקיצור: גבעת-ר"ם. כל יחידת-נוער הובאה למקום לאימון חודשי בן יומיים. מפקד המקום היה צבי אנקורי, כיום פרופסור באוניברסיטה העברית. לימים הובאו לשם הנערים העובדים, שאורגנו על-ידי אליעזר שמואלי. נערים אלה, לא זו בלבד שהפסידו ימי עבודה – היה עליהם להביא עמם את מזונם. כך צץ הרעיון להקים במקום מטבח מרכזי. בעקבות דלדול השורות ביחידות החי"ש, הועברו אליהן הגדנ"עים הבוגרים. אל גדודי הגדנ"ע הצטרף גדוד רביעי, גדוד 'סלע', שהוקם על-ידי שמואלי ואשר ריכז בו את הנוער העזוב של ירושלים. אלה היו בין הלוחמים האמיצים של פלוגת-'יהונתן'.

מקורות המידע

ניר חסון , "עיצב את גבולות ירושלים" ,  אליהו (אלי זהר) , מפקד פלוגת יהונתן, מנהל המכון הגיאולגי 2015-1927 , עיתון "הארץ" ,  5 ליוני 2015,

דוד דיין, "הלוחמים הצעירים של ירושלים "  בתוך נאור , מרדכי ( עורך) , ירושלים בתש"ח  מקורות , סיכומים ופרשיות נבחרות , יד יצחק בן צבי , תשמ"ח , ( מקור דיגיטלי באתר מט"ח )

אורי דרומי , "הגדנ"ע הציל את ירושלים" , גדנ"ע ירושלים בתש"ח ,  עיתון "הארץ" , 4 למאי , 2004 . מקור וקרדיט : אורי דרומי , עיתון "הארץ"

פלוגת יהונתן – ויקיפדיה

יהושע אריאלי . גדנ"ע בירושלים בתש"ח , משרד הבטחון , ההוצאה לאור , 2003

גדנ"ע ירושלים בתש"ח

אלי זוהר מספר על קרבות פלוגת יהונתן בירושלים‬‎ – YouTube

3
· · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *