מסע במנהרת הזמן: מחנות האסירים (גולאג) ברוסיה הסובייטית 1929-1956

21816

גוּלאג היה ענף של שירותי ביטחון הפנים של ברית המועצות אשר עסק בהפעלת מערכת עונשין באמצעות מחנות עבודת כפייה. מחנות אלו יועדו לפושעים מכל הסוגים, אך בפועל נודע הגולאג בעיקר כאמצעי של דיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי.

השם גולאג אינו מתייחס למחנה עבודת הכפייה אלא למשרד שהיה אחראי על מחנות אלו. ברוסית לעולם המונח "גולאג" נזכר בלשון יחיד, אך עם זאת השתרש בשפה השימוש במונח זה למחנה עבודת הכפייה עצמו. כיום השימוש במונח מתאר בדרך כלל מחנה עבודת כפייה למתנגדי משטר, במדינה טוטליטרית ( גולאג – ויקיפדיה ).

בין השנים 1929 ל1953 פעלו בתחומי הגולאג 476 תשלובות של מחנות עבודה לאסירים (אן אפלבאום , 2004, עמוד 88) .

מספר הנספים המתועד בגולאגים מ-1943 ועד 1953 הוא כ-1,054,000 איש, אסירים פוליטיים ופליליים כאחד. מספר זה לא כולל כ-800,000 איש שהוצאו להורג כ"קונטרה רבולוציונירים", מספר האסירים בגולאגים היה, כמובן, גבוה הרבה יותר, ורבים מהשורדים סבלו פגיעות גופניות ונפשיות קשות.

על פי אחד המקורות (ד"ר אורן נהרי), הגיע סך הכול מספר האסירים שעברו בגולאגים ל- 29 מליון איש ( גולאג – ויקיפדיה ).

sp_gהסקירה הנוכחית משלבת ממצאי מחקרים לצד עדויות  של אסירים במחנות הגולאג .

sp_gהצילומים המקוריים מהתקופה באדיבות מוזיאון הגולאגים במוסקבה

bullet historyלמסעות קודמים במנהרת הזמן (4) (קישור) 

gulag 2

ראשי פרקים :

המעורבות של סטלין והגולאגים

תעלת הים הלבן

המחנות מתפשטים

קולימה

מחנות הגולאג :הטרור הגדול ותוצאותיו

ראש הנ.ק.וו.ד  לוורנטי בריה ומחנות הגולאג: שינוי במדיניות  

השינויים שהכניס בריה הטביעו את חותמם במהירות מפתיעה

החיים והעבודה במחנות

משטר ה"קטורגה"

המתח בין האסירים הפוליטיים והאסירים הפליליים

העבודה במכרות קולימה : עבודת פרך עד חצות הלילה

איך נקלע איוון אלכסנדרוביץ קוזנצוב למחנה אסירים של עבודה מתקנת ?

מרחב המגורים

עדויות : מעל לכול התלוננו על הרעב

gulag113

התמודדות עם הקור

עדויות : יולי מרגולין במחנה הגולאג ריבוע 48

עדויות :  מחנה האסירים "ריבוע 48"

מפקדי מחנות הגולאג : קווים לדמותם

הגולאגים לאחר מלחמת העולם השנייה

עדויות : העובדים בפרך אחרי מלחמת העולם השנייה

הטרגדיה של האסירים לשעבר במחנות הגולאג

מותו של סטלין ומחנות הגולאג

החיים לאחר תקופת מאסר בגולאג

 הסתרת המידע על הקורבנות במחנות הגולאג

הפסיביות של אסירי הגולאג שחזרו

מקורות המידע

Gulag-Stalin

המעורבות של סטלין והגולאגים

מראשית ימי הגולאג גילה סטלין עניין אישי עמוק במחנות והפעיל השפעה אדירה על התפתחותם. כך , למשל ההחלטה המכריעה לנתק את המחנות ובתי הכלא בברית המועצות ממערכת המשפט הרגילה ולהעבירה לידי האו. ג. פ.או , התקבלה על פי דרישתו של סטלין עצמו .

החלטתו של סטלין להעביר את המחנות לידי ה- האו. ג. פ.או קבעה את אופיים לעתיד: היא הסירה מעליהם את פיקוחו של מערכת המשפט והציבה אותם בידי הביורוקרטיה של הבולשת , ששורשיה היו נעוצים בעולם המסתורין של הצ'קה , מחוץ להישג החוק ((אן אפלבאום , 2004, עמוד 89) .

Deutsche Kriegsgefangene des Zweiten Weltkrieges in Rußland (undatiert). Zum Teil völlig neue Erkenntnisse über ein dunkles Kapitel der Kriegs- und Nachkriegsgeschichte werden zur Zeit aus Aktenauswertungen in Moskau gewonnen. Es geht um die Prozesse gegen deutsche Kriegsgefangene in der UdSSR zwischen 1943 und 1952. Mehr als 30 000 Soldaten wurden damals zum Tode oder zu langen Haftstraßen verurteilt. So etwa müssen alle bisher genannten Verurteilungszahlen korrigiert werden. (zu dpa-Feature "Akten korrigieren bisheriges Wissen über Kriegsgefangenenprozesse" vom 17.8.95)

יש ראיות לכך, שבכל הקשור למפעלי פיתוח  סובייטים , סטלין העדיף את כוח העבודה של בתי הכלא על פני כוח העבודה הרגיל . הוא גילה עניין עקבי בפרטי –הפרטים של מינהל המחנות. כל חייו דרש מידע סדיר על שיעורי "פריון האסירים" במחנות, לעתים קרובות , באמצעות נתונים מפורטים: כמה פחם ודלק הם ייצרו, כמה אסירים העסיקו וכמה עיטורים קיבלו המנהלים שלהם. עניין רב גילה במכרות הזהב של דלסטרוי, קבוצת מחנות במחוז קולימה שבצפון מזרח המדינה, ותבע מידע מדוייק וסדיר על הגיאולוגיה של קולימה, על הטכנולוגיה של מכרות  דלסטרוי ועל איכות הזהב והכמויות שהופקו.

כדי להבטיח שהנחיותיו יוצאו אל הפועל במחנות הנידחים ביותר שיגר צוותי פיקוח, ולעתים קרובות גם חייב את מנהלי המחנות להתייצב במוסקבה.

ככל שהגביר סטלין את אחיזתו בגורמי השלטון , הוא כפה על עמיתיו למקד את כל מעייניהם במחנות.

עד 1940 לא יחלוף כמעט שבוע בלי שהפוליטבירו  נסובייטי ידון בפרויקט  זה או אחר של הגולאג. אלא שהעניין של סטלין  לא היה תאורטי בלבד, הוא גילה עניין ישיר באנשים המעורבים בפעילות המחנות : מי נעצר, היכן נשפטו, מה עלה בגורלם, הוא קרא אישית- לפעמים בצירוף הערות- את בקשות השחרור ששיגרו לו אסירים או רעיותיהם, ולא אחת השיב  במלה או שתיים ( "להשאיר בעבודה" , או "לשחרר" ).

לימים תבע מידע על קבוצות אסירים שעניינו אותו במיוחד , כגון הלאומנים של מערב אוקראינה (אן אפלבאום , 2004, עמוד 90) .

תעלת הים הלבן

סטלין היה המקדם הראשי של תעלת הים הלבן – וסטלין רצה במפורש שהיא תיבנה בכוח העבודה של האסירים. סטלין כתב מפורשות לפוליטבירו ב1931 "אני חושב שצריך להסתמך על האו.ג.פ. או  עבודת אסירים"

סטלין הכריז כי התעלה תושלם  בתום 20 חודשים , ובוניה הבינו היטב כי מחייתם , וכנראה עצם חייהם , תלויים בהשלמתה תוך 20 חודשים.  מפקדי המחנה דאגו לכך שהאסירים יעבדו 24 שעות  ברציפות.

אסירים שהצטיינו  במכסות העבודה נקראו "פועלי המחץ"" (הם כונו "סטחנוביצים") , על שמו של אלכסיי סטחנוב , כורה שהגיע לפריון יתר אגדי . בתמורה הם קיבלו בתמורה תוספות מזון  ובגדי עבודה חדשים כל ששה חודשים.

תעלת הים הלבן היתה המפעל הראשון , האחרון והיחיד של הגולאג שנחשף לאור זרקורי התעמולה הסובייטית , מבית ומבחוץ.  האיש  שנבחר להסביר , ליח"צן ולהצדיק את התעלה בפני ברית המועצות כולה ובפני שאר העולם היה לא אחר מאשר מקסים גורקי (אן אפלבאום , 2004, עמוד 100) .

Vorkuta. 1931-1956. The camps at Vorkuta were established in 1931 to mine mineral coal deposits at the foot of the Arctic Ural Mountains, 160 kilometers above the Arctic Circle in an arctic tundra zone. In this region the temperatures fall to 60 degrees below zero in winter, hurricane winds blow, and for three months a year there is perpetual darkness. Here, for 25 years prisoners and exiles built one of the largest coal basins in the Soviet Union from scratch, including over 20 mines, the city of Vorkuta, mining villages, power stations, roads and railroads. The Vorkuta complex of camps and mines was part of the vast industrial-camp system in the Komi Republic. © Stanislaw Kialka/Tomasz Kizny Collection

Vorkuta. 1931-1956.

המחנות מתפשטים

מבחינה פוליטית , תעלת הים הלבן הייתה המפעל החשוב ביותר של הגולאג באותה תקופה. הודות למעורבותו האישית של סטלין, כל משאב קיים הוקדש להקמתה.

למעשה , עוד קודם שהחלה בניית התעלה , האו.ג.פ.או כבר העסיק בחשאי פועלים מבין האסירים בכל רחבי המדינה מבלי לעורר הדים. עד אמצע שנות ה30- כבר עמדו לרשות רשת הגולאגים כ-300 אלף אסירים שהתפזרו במחנות שונים באוראל   ובמערב סיביר.

למחנות אלו הייתה חשיבות כלכלית רבה יותר לברה"מ , אך איש לא דיבר עליהם בפומבי כמו על תעלת הים הלבן .

משנת 1929 ואילך המשטרה החשאית גם נשאה בחלק מהאחריות להתפתחות הכלכלית של ברה"מ. אנשי האו.ג.פ.או עצמם היו מעורבים בניהול מפעלי פיתוח גדולים בסיביר ובשינוע התעבורה בין מחנות הגולאג.  הם קידמו הקמת בניית מסילות ברזל על ידי הקמת מחנות גולאג חדשים , כגון בסוולאג , מצפון –מזרח לארחנגלסק (אן אפלבאום , 2004, עמוד 107) .

קולימה

כשם שאושוויץ נעשה למחנה המסמל בזיכרון הקולקטיבי את כל המחנות הנאציים , כך השם "קולימה" הפך לסמל הקשיים הגדולים ביותר של הגולאג. "קולימה" , כתב היסטוריון אחד , הוא "נהר , רכס הרים ומטפורה ".  מחוז קולימה העשיר במינרלים , בעיקר בזהב, מצוי בפינה הצפון מזרחית של סיביר, על חוף הים האוקיאנוס השקט  והוא אחד מהמקומות הקשים של ברה"מ. בחורף צנחו שם הטמפרטורות ל-כ45 מעלות מתחת לאפס. כדי להגיע למחנות קולימה נסעו האסירים ברכבת לכל אורכה של ברית המועצות- לעתים נמשך המסע שלושה חודשים- עד וולדיווסטק . את שארית הדרך עשו בספינה, צפונה מעבר ליפן, דרך ים אוחוצק,  עד נמל מגדאן, השער לעמק נהר הקולימה.

המפקד הראשון של קולימה היה אחת הדמויות הססגנויות ביותר בתולדות הגולאג. אדווארד ברזין , בולשביק וותיק. בשנת 1926 הטיל סטלין על ברזין את המשימה לארגן את וישלאג, אחד המחנות הגדולים הראשונים. הוא נגש למשימה בהתלהבות גדולה , הוא דאג לתוספת מזון על מנת לעודד את האסירים להגביר את תפוקת הזהב בקולימה , במכרות דלסטרוי.

Belomorkanal1

בשנת 1934 התנהלה הרחבת הגולאגים של קולימה , קומי , סיביר , קזחסטאן ושאר ברית המועצות במהירות . האו.ג.פ.או נעשה במהירות לאחד הגורמים החשובים ביותר בכלכלת המדינה, בשנת 1934 הועסקו כמעט 200 אלף אסירים בבנייתה של מוסקה-וולגה- יותר מאלו שהועסקו בתעלת הים הלבן  (אן אפלבאום , 2004, עמוד 23) .

עוד דבר אירע בשנת 1934 – האו.ג.פ.או עבר ארגון מחדש ושמו הוחלף, צעד שנועד בין השאר לשקף את מעמדו החדש ואת תחומי אחריותו המתרחבים. באותה שנה נהפכה המשטרה החשאית באופן רשמי לקומיסריאט העם לענייני פנים, הידוע יותר בראשי התיבות נ.ק.וו.ד.

תחת שמו החדש פיקח עתה הנ.ק.וו.ד. על גורלם של יותר ממיליון אסירים.  אולם השקט היחסי לא יאריך ימים , המערכת תעבור טלטלה פתאומית, מהפכה שתשמיד אדונים ועבדים גם יחד.

נפתלי  אהרונוביץ פרנקל ותרומתו למחנות הגולאגים

נפתלי פרנקל היהודי שהפך מאסיר במחנה לסוהר ובהמשך למפקד במערכת הגולא"ג. הגה את הרעיון הנורא שמי שיעבוד יותר יקבל יותר אוכל, דבר שהביא לתמותה רבה במחנות.

בראשית תקופת הנא"פ, הקים המהנדס נפתלי פרנקל מאנשי הנא"פ בית חרושת למנועים . באמצע שנות העשרים אסרו אותו ושלחוהו למחנה המעצר סולובקי . בשבתו שם במחנה הגיש לסטלין פרוייקט חדשני המסביר בפירוט רב איך לנצל מסות אדירות של כלואים , לסלילת דרכים , לבניין סכרים , מאגרי מים . האסיר איש הנא"פ , הפך עד מהרה להיות גנראל במינהל מחנות הגולאג , לאחר שסטלין ייחס ערך רב לפרוייקט .

מתוך רצון לייעל את אורחות החיים של המחנות פרנקל המפקד המציא את השיטה "הרציונלית" של ה"אכול-כפי-עבודתך" וחילק את האסירים לשלוש קבוצות על פי הכישורים הגופניים. כך שהאסירים המוגבלים ביותר קיבלו מעט מזון כי עבדו פחות ומצאו הם את מותם כדבר בלתי נמנע.

אחד משיאי האבסורד הוא העתקת רוח ההצטיינות התחרותית הסוציאליסטית אשר נשבה מתכנית החומש בשנת 1929 אל מחנות הכפייה. רוח זו תרמה לכך שמפקדי המחנות יגבירו את היעילות ואתה את הדיכוי. כך נוצר המיתוס של פועלי המחץ המצטיינים, ה"סטחנוביצים", על שמו של אלכסיי סטחנוב, כורה שכרה 102 טונות פחם במקום שבע טונות במשמרת אחת, באוגוסט 1935. כך קרה למשל ש- 30 אלף אסירים עבדו 48 שעות ברציפות כדי לקדם את בואה של "המולדת העתידה". אולם בהמשך נבצר מהאסירים לזכות בתארים כאלה ( מקור המידע) 

מחנות הגולאג :הטרור הגדול ותוצאותיו

השנים 1937 ו1938 זכורות כשנות ה"טרור הגדול" . מדובר על גל עצום של מעצרים והוצאות להורג בקרב חברים בולטים בצבא ובמפלגה.

לכן , שנת 1937 מציינת בתולדות הגולאג קו פרשת מים אמיתי , באותה שנה עברו המחנות הסובייטים מהפך זמני- מבתי כלא המנוהלים באדישות , שאנשים מצאו בהם את מותם במקרה , למחנות רצחניים באמת, שהאסירים הועבדו בהם עד מוות ואף נרצחו במספרים גדולים בהרבה מבעבר.

gulag 4

למרות שהשינוי היה רחוק מלהיות מובנה, והרצחנות המכוונת שאפיינה את המחנות שככה מעט ב 1939"הטרור הגדול" הותיר חותם בנפשם של השומרים ושל האסירים כאחד.

גנריך יגודה , מפקד המשטרה החשאית שנשא בעיקר האחריות להתרחבותה של מערכת המחנות הועמד לדין והוצא להורג בשנת 1938 .

מחליפו של יגודה , ניקולאי יז'וב החל לעצור רבים ממפקדי הגולאג ואנשי ראשי מינהל של הגולאגים והם הועמדו לדין בגל אחד נרחב. הם הורשעו בחבלה בעבודה , באי עמידה במכסות עבודה  ומתן תנאים מיוחדים וטובים לאסירים. לזר קוגן , הבוס השני של הגולאגים הוצא להורג בשנת 1938 .

התוצאה הישירה והברורה הייתה הרעה ניכרת בתנאי החיים במחנות הגולאגים ולחץ מצד הנ.ק.וו.ד להגביר בצורה רצחנית את התפוקות בעבודה.

מצבם של האסירים הפוליטיים (כל מי שהורשע ע"פי סעיף 58 הנודע לשמצה בחוק בתי הכלא , כלל את "הפשעים" "נגד המהפכה") הורע מאד והם כונו מעתה "אויבי העם" . המונח "אויבי העם" קיבל עתה תוקף במסמכי המחנות.

בעקבות הדה-הומניזציה של האסירים "הפוליטיים" חלה תמורה מובהקת, ובמקומות מסוימים אף קיצונית, בתנאי החיים שלהם. הגולאג של שנות ה-30 לקה בדרך כלל בחוסר ארגון, בגילויי אכזריות תכופים ולא אחת גם ברצחנות . אבל היו לא מעט מקרים שהאסירים הפוליטיים , שעבדו כפועלים , זכו לתנאים אנושיים ולעבודות מקצועיות (אן אפלבאום , 2004, עמוד 135 )

לאחר 1937 חל שינוי בגישה. במחנות הורחקו האסירים הפוליטיים מתפקידי תכנון או הנדסה שהוחזקו בהם ואולצו לחזור ל"עבודה כללית", כלומר : עבודת כפיים לא-מקצועית במכרות או ביערות, "אויבי העם" לא הורשו עוד להחזיק במשרות מקצועיות במחנות הגולאג.

המשטר בכל מערכת המחנות נעשה קשוח יותר , כלפי האסירים הפליליים הרגילים וכלפי הפוליטיים כאחד.

מנות המזון קוצצו ביותר ממחצית והגיעו ל-400-500 גרם לחם ליום ( לעומת 1 ק"ג לחם עד שנת 1937) .

GULAG...Picture Shows: Prisoners building a copper factory in Norilisk in 1949 TX: BBC TWO Saturday, July 10 1999 'Gulag' is a journey from a canal on the outskirts of Moscow to the deserts of central Asia. It is not simply a story of repression but an exploration of the way the gulag camp system stands as a metaphor for Soviet Russia. WARNING: This Norilisk Nikel copyright image may be used only to publicise current BBC programmes or other BBC output. Any other use whatsoever without specific prior approval from the BBC may result in legal action. ...0181 576 8089 Unmanipulated picture BBC TWO Saturday, July 10 1999

factory in Norilisk in 1949al Asia.

עדויות :

sp_gבתארו את אותה תקופה בקולימה כתב האסיר ולראם שלמוב כי :

"על מנת שגבר צעיר ובריא , שהחל את הקריירה שלו במכרות הזהב באוויר הנקי והקר, יהפוך ל"חשוב כמת" הוא נזקק רק ל20-30 ימי עבודה של 16 שעות עבודה ביום, בתוספת הרעבה שיטתית, בגדים מרופטים, בקור של 60 מעלות לאפס באוהל בד מלא חורים.

מתוך בריגדות שלמות , שהחלו אתת עונת כריית הזהב, לא שרד ולו אדם אחד חוץ מהבריגדיר עצמו , שמש הבריגדה וכמה מידידיו האישיים של הבריגדיר."

התנאים החמירו גם עקב העלייה במספר האסירים, שכמה מקומות זינק במהירות מדהימה.

מחנה הגולאג בסיבלאג , מחנה היערנות הסיבירי נבנה כדי לשכן 300 איש , אך הגיע בפועל 17,000 איש בשנת 1938.

בהעדר צריפים בנו האסירים זמליאנקי , שוחות באדמה, אך גם אלו היו כה דחוסות שהאסירים מתו זה אחר זה בקצב מסחרר.

על פי הנתונים הרשמיים בין 1937-1938 הוכפל מספר מקרי המוות בכל מערכת המחנות, שיעורי התמותה היו גבוהים במיוחד במחנות הצפון הרחוק – קולימה, וורקוטה ונורילסק – לשם נשלחו האסירים הפוליטיים בהמוניהם.

לא רק הרעב ואפיסת הכוחות גרמו למותם של אסירים.  יז'וב ראש הנ.ק.וו.ד חתם על פקודה חדשה להוצאה להורג של קולקאקים לשעבר וגורמים אנטי סובייטים אחרים. בסולובצקי ניתנה פקודה לירות ב-1200 אסירים.  בכל מחנות הגולאג ניצל המינהל את הפקודות החדשות על מנת להיפטר מאסירים קשים במיוחד

ההיסטריה לא האריכה ימים. בנובמבר 1938 הסתיימו בבת אחת ההוצאות ההמוניות להורג ובשאר חלקי המדינה.  ייתכן שהטיהור והוצאות להורג הרחיקו לכת אפילו לטעמו של סטלין .

gulag 12

הפריון של מחנות הגולאג צנח באופן מסחרר, ההוצאות להורג ההמוניות , העלייה במספר האסירים החולים והחלשים ואבדן אנשי מקצוע וגם מומחים מקרב האסירים גרמו לירידה תלולה בתפוקה .

בנובמבר 1938 הדיח סטלין את האחראי לכאורה לאותם "שגיאות" והוצאתו להורג בוצעה ב-1940.

גם הפריון של מכרות הזהב בקולימה צנח , ואפילו זרם אדיר של אסירים חדשים לא הצליח להעלות את תפוקת הזהב ולהחזירה לרמתה בעבר,

על פי הנתונים הרשמיים , המחזור של סך כל מחנות הנ.ק.וו.ד ירד מ3.5 מיליארד רובל בשנת 1936 ל-2 מיליארד רובל ב1937.

ערך התוצר התעשייתי הכולל של המחנות ירד גם הוא מ1.1 מיליארד רובל ל-945 מיליון רובל.

חוסר רווחיות וחוסר הארגון הנורא שציינו את מרבית המחנות, כמו גם העלייה במספר האסירים החולים והגוססים , לא נעלמו מעיני מוסקבה (אן אפלבאום , 2004, עמוד 140).

gulag 44

ראש הנ.ק.וו.ד  לוורנטי בריה ומחנות הגולאג: שינוי במדיניות  

בריה ביטל את האיסור על העסקת אסירים פוליטיים בעלי כישורים הנדסיים מדעיים או טכניים בתפקידים מקצועיים וטכנולוגים במחנות . הנ.ק.וו.ד לא יכול היה עוד להרשות לעצמו שהאסירים הפוליטיים שהיו מהנדסים ומדענים יאבדו את ידיהם ורגליהם מפצעי קור בצפון הרחוק. תנאי החיים והעבודה של המדענים והמהנדסים השתפרו והם נשלחו לעבודות מקצועיות במעבדות ובמתקני המחנות. כך גם מהנדס התעופה הנודע טופולב , האסיר הפוליטי, וכך גם סרגיי קורלוב , לימים אבי הספוטניק , הלוויין הראשון של ברית המועצות ששוגר לחלל, ולמעשה אביה של כל תכנית החלל הסובייטית.  קורלוב החוזר לעבודה מקצועית בכלא לוביאנקה לאחר 17 חודשים בקולימה ולאחר שאיבד את מרבית שיניו עקב צפדינה ונראה מורעב ומותש.

למרות שמכסות האוכל הועלו , קשה לומר ששלטונו של בריה חרת על דגלו את אנושיות האסירים.  אדרבא, הפיכתם של האסירים מבני אדם ליחידות עבודה התקדמה כמה צעדים נוספים, עדיין היה אפשר לגזור את דינם של אסירים למוות מחנות- אך לא רק בעוון נטיות קונטרה-מהפכניות. מעתה , מי שסירב לעבוד או גרם לפגיעה בעבודה המאורגנת היה מועד ל"משטר נוקשה יותר במחנה, לתאי עונשין , למזון גרוע יותר ולתנאי מחיה קשים יותר וצעדים משמעתיים נוספים" , ה"משתמטים" היו צפויים גם לגזרי דין חדשים , כולל מוות.

gulag 66

עדויות : קבלת הפנים במחנה הגולאג מגדן בסיביר

sp_gsp_g"ברגע הראשון יסדרו אותם כאן במגדן באוהלי קוטב, אחר כך יוליכו אותם לבית המרחץ ובמסדרון יצוו עליהם להשאיר את מעילי העור, הפרוות הרומנוביות, החליפות , והמגפים.  הרי לא הגיעו  אכרים חשוכים, אלא הצמרת המפלגתית – עורכי עיתונים, מנהלי בתי חרושת, חברי ועדים מפלגתיים, פרופסורים לכלכלה.

"ומי ישמור" יביעו האסירים החדשים את חרדתם, "למי נחוצים החפצים שלכם" יעלבו אנשי השירות ( הנקוו"ד). "היכנסו התרחצו בשקט" . והם יכנסו , והציאה בדלת השנייה – שם יקבלו מכנסי כותנה שחורים, אפודת שדה, חולצות מחנה ללא כיסים. זוהי פרידה מחייך הקודמים- מהתואר, מדרגת השרות , מהכבוד העצמי!,

"ואיפה החפצים שלנו ? "  החפצים שלכם נשארו בבית! – ירעים עליהם קול השררה " במחנה לא יהיה דבר משלכם! אצלנו במחנה – קומוניזם! " קדימה צעד. " הכפור – שלושים ושתים מעלות מתחת לאפס.

האסירים צעדו בבגדי קיץ  בדרך לא דרך , המכוסה שלג עמוק.  כפות הרגליים הקפואות סוללות את השביל הראשון (אלכסנדר סולז'ניצין, 1976 , עמודים 441-442 ).

השינויים שהכניס בריה הטביעו את חותמם במהירות מפתיעה

השינויים שהכניס בריה הטביעו את חותמם במהירות מפתיעה. בחודשים האחרונים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שבה הפעילות הכלכלית של הנ.ק.וו.ד לפרוח. ב1939 הגיע המחזור של הנ.ק.וו.ד.  ל4.2- מילארד רובל. וב-1940 הוא עמד על 4.5 מיליארד רובל. ככל שגבר זרם האסירים למחנות במשך שנות המלחמה , צמחו המספרים במהירות גדולה אף יותר.  על פי הנתונים הרשמיים מספר מקרי המוות במחנות אף ירד למחצית בין 1938- ל1939 – מ5% שוב ל3% – גם בשעה שמספר האסירים הוסיף לגדול.

עתה אף עלה מספר המחנות , והם היו גדולים בהרבה מאשר בתחילת העשור . בין ה-1 בינואר 1935 ל-1 בינואר 1938 מספר האסירים כמעט הוכפל, ל-950 אלף ל1.8 מיליון , ועוד כמיליון בני אדם שנשלחו לגלות.  המחנות שכללו בעבר רק קומת צריפים וגדרי תיל נעשו עתה לענקים תעשייתיים לכל דבר. המחנות הפכו להיות מערכת מחנות תעשייתיים  בעלת חוקים פנימיים וביורוקרטיה ענקית , גם היא בעלת תרבות ייחודית משלה.  ככל שהמחנות גדלו המשטר נעשה בהם יותר אכזרי (אן אפלבאום , 2004, עמוד 145) .

abandoned gulag talin

החיים והעבודה במחנות

בשנת 1942 – לאחר מינויו של לוורנטי בריה, שנשבע להפוך את הגולאג למנגנון כלכלי יעיל-חל שינוי בסדרי העדיפויות של מוסקבה. המחנות הפכו לגורם חשוב במנגנון הייצור המלחמתי. בריה הוציא פקודות חדשות הדורשות לפקח על בתי הכלא בגולאגים בתנאי  בריאות אלמנטריים.

למרות התקנות המפרטות , ההבדלים העמוקים בין המחנות השונים נותרו בעינם.

"כל מחנה הוא עולם לעצמו, עיר נפרדת, ארץ נפרדת, כתבה השחקנית נסובייטית אוקונייבסקה, "ולכל מחנה אופי משלו" . החיים במחנה שבראשו עמד בוס ליברלי יחסית לא היו דומים לחיים במחנה בפיקודו של סדיסט. עם זאת היו כמה הבטים משותפים .

השומרים היו מושחתים,  אנשי המינהל גנבו, האסירים פיתחו דרכים להיאבק בחוקי המחנה או לחתור דרכם.  האסירים וגם השומרים הבריחו מוצרים שונים. בתוך המחנות פנימה יכלו האסירים גם ליצור היררכיות בלתי רשמיות משלהם , שלפעמים פעלו בהרמוניה עם ההיררכיה הרשמית ולעתים התנגשו בה. למרות הביקורים הסדירים של הפקחים ממוסקווה , כל מחנה התנהל על פי חוקיו הוא הלא רשמיים.  המציאות נקבעה בכל גולאג כתוצאה מיחסיהם של האסירים עם מי ששלטו בהם ועם חבריהם (אן אפלבאום , 2004, עמוד 211).

gulag 48

משטר ה"קטורגה"

גם בתוך המחנות לא נשלל מהאסירים כל חופש תנועה, אדרבה, היה זה אחד המאפיינים המוזרים של מחנה האסירים , ואחד הדברים שהבדילו בינו לבין כלא, בשעות שבהן האסירים לא עבדו ולא ישנו, הם יכלו בדרך כלל לצאת  מהצריפים ולהיכנס אליהם כאוות נפשם. כאשר לא עבדו, האסירים גם  יכלו להחליט, עד גבול מסוים , כיצד לבלות את זמנם. רק אסירים שהיו נתונים למשטר ה"קטורגה" שנקבע ב1943, או כאלה שנשלחו ל"מחנות" במשטר מיוחד" , שהוקמו ב-1948, נכלאו בצריפיהם בשעת לילה- נוהג שהם התרעמו עליו מאד ולימים גם התקוממו נגדו" , עם הזמן חל בדרך כלל כרסום ב"חופש" היחסי של חיי המחנה, היו לא מעט מקרים של התעללות קבוצת אסירים אחת באחרת, יש זיכרונות של אסירים על סוהרים חמושים שחייכו לשמע מקרים של רצח, עינויים, ואונס בין האסירים , או התעלמו מהם כליל. בין קבוצות האסירים הפוליטיים היו גם אסירים פליליים ואלו נטו לבצע אונס קבוצתי בלילות.

חומרת משטר המחנה היה שונה ממחנה אסירים אחד למשנהו , היו סוגים מחנות שונים מחנות רגילים , מחנות מיוחדים ומחנות עונשין ובכולם  היו הבדלים שנקבעו בפועל ע"י מפקדי המחנות. משטר המחנה הוא שקבע מתי וכיצד יתעורר האסיר, כיצד יישלח לעבודה , מתי וכיצד יקבל אוכל , מתי וכמה זמן ישן.  המשטר במחנה השתנה שוב ושוב, בדרך כלל לרעה.  ב1931 עבדו האסירים פחות קשה , פחות בחורף ויותר בקיץ. אולם במהלך שנות ה-40 התהדק המשטר, ימי העבודה התארכו, ימי המנוחה נעשו תדירים פחות. ימי העבודה בקולימה התארכו ל-12 שעות, מאוחר יותר נדרשו בריגדות העבודה ( שכללו נשים) 14 עד 16 שעות ביום. ב1940 הורכו רשמית כל שעות העבודה הרשמיות של הגולאג ל11 שעות , אך מפקדי המחנות נהגו להעסיק אסירים 14 שעות ביום ואפשרו לאסירים ארבע או חמש שעות שינה  בלבד.

ההפרות נמשכו, בייחוד על העלייה בדרישות הייצור בשנות המלחמה. בספטמבר 1942 , בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, האריך מינהל הגולאג רשמית את יום העבודה לאסירים שעבדו בבניית מתקנים בנמל תעופה ל-12 שעות, בהדרגה ננקט דפוס דומה בכל מחנות הגולאג ברחבי ברה"מ (אן אפלבאום , 2004, עמוד 214 ).

המתח בין האסירים הפוליטיים והאסירים הפליליים

בגולאגים הייתה קיימת חלוקה ברורה בין קבוצות של פושעים פליליים מקצועיים לבין אסירים פוליטיים או כאלו שנשפטו על עבירות פליליות פעוטות (כמה איחורים לעבודה יכלו לעלות בשנים ארוכות בגולאג). החיכוכים בין הקבוצות היו קשים. הפושעים נודעו באכזריותם, במעשי אונס כלפי נשים ואף גברים ,בגניבות (היה נפוץ אצלם להמר על רכושו של הזולת, כאשר זה שהפסיד במשחק הקלפים היה אמור לגזול את הרכוש מבעליו החוקיים.בשפתם הגסה ומלאת ניבולי הפה ובקעקועיהם. " בתי דין" של עולם תחתון שפעלו בקרבם היו בעלי עוצמה רבה, וידם הארוכה השיגה גם אסירים שהועברו ממחנה למחנה מאימתם (( גולאג – ויקיפדיה ).

gulag 112

העבודה במכרות קולימה : עבודת פרך עד חצות הלילה

במכרות הזהב בקולימה נדרשו האסירים לנפות 150 מריצות ביום. מי שלא השלים את המכסה הזאת לקראת תום יום העבודה, היה נשאר עד שהשלים אותה, לפעמים בחצות הלילה. אז היה חוזר לתאו או לצריף האסירים , אוכל מרק ושב וקם בחמש בבוקר לעבודה. בסוף שנות ה-40 יישם המינהל של מחנה נורליסק עיקרון דומה. אסיר שעבד שם, בכפור הנצחי, בחפירת יסודות למבנים חדשים סיפר : "  בסוף 12 שעות העבודה היו מרימים אותך מתוך הבור, אבל רק אם השלמת את עבודתך, ולא, היו משארים אותך שם" .

במרבית מחנות הגולאג לא היו בכלל ימי מנוחה קבועים מדי שבוע והאסירים היו עובדים חודשים ברציפות.

Gulag_prisoners_at_work_1936-1937

pic-W-O-Women political prisoners in a Soviet labor camp

עדויות : האסיר קורנייב הולך וגווע

sp_gsp_gהאסיר קורנייב כבר שהה כמה שנים במחנה האסירים של קולימה אבל בשנת 1947 חש רעב מתמיד. הקצבת המזון ליום : 450 גרמים לחם, שתי חתיכות סוכר ומים רותחים שהיו אמורים להיות מרק. קורנייב לא קיבל חבילות מהבית ולכן הלך וגווע במחנה האסירים ((אלכסנדר סולז'ניצין, 1976 , עמוד 370) .

עדויות: איך נקלע איוון אלכסנדרוביץ קוזנצוב למחנה אסירים של עבודה מתקנת ?

sp_gsp_gאיוון אלכסנדרוביץ קוזנצוב היה מורה ותיק לספרות , אך מקצוע הספרות הרוסית היה בברה"מ מקצוע אידיאולוגי ואיוון אלכסנדרוביץ היה מורה לספרות עוד מתקופת הצאר. לכן , מנהל ביה"ב הקומיניסט  הציע לו לעבו ללמד פיסיקה. איון אלכסנדרוביץ נעלב וסירב בכל תוקף. השניים הסתכסכו , ואז סר חנו. דברו עם מי שצריך, כתבו עליו לאן שצריך, הסבו את תשומת לב של השלטונות:  אי אפשר לשאת אדם כזה כמחנך לנוער הסטלינסטי . יום בהיר אחד, חמש שנים לפני פגישתנו במחנה האסירים,  באו לערוך אצלו לערוך חיפוש . חיטטו בספרים ולקחו, בין היתר, את "חיי ישו" מאת ארנסט רנאן כהוכחה לכך שיש לו הלך רוח דתי, מחנך סובייטי ומתעניין בדת ! נתנו לו עשר שנים .

בשנה הראשונה עדיין שלחו לו חבילות מעת לעת , אך בתקופה שבה הכרתי אותו כבר לא קיבל חבילות. בשנת 1942 הנוראה רעבנו שנינו, אבל אני הייתי צעיר ממנו בעשרים שנה. מאחורי היו בסך הכל שנתיים של מחנה לעבודה מתקנת, ומאחוריו חמש. מלבד זאת , אני מצאתי דרכים להשיג מעט מזון מהצד, בעוד שאת איוון אלכסנדרוביץ לא האכיל איש. הוא החזיק מעמד ככל שיכול, אך באביב של 1943 מת מרעב.

בכך לא היה שום דבר יוצא דופן. כך מתים במחנות הגולאג, לאחר סבל של כמה שנים, אסירים אנונימיים , שאיש אינו זוכר אותם. איש אינו מבכה אותם, ואיש לא נושא נאומים מלאי רגש. איוון אלכסנדרוביץ לא מת בברגן-בלזן ולא במאוטהאוזן . באותה שנת 1943 מתו במחנות הנקוו"ד אנשים רבים מספור. אותם איש אינו מחשיב, וכל אזכור שלהם נחשב להפרה בוטה של הנימוס והעדר כלפי השלטון הסובייטי. איוון אלכסנדרוביץ נעשה שדוף ואפור כולו. בינואר 1943 סירב קוזנצוב לצאת לעבודה. כוחותיו אזלו לגמרי. החזיקו אותו שלושה ימים בצינוק. לאחר מכן הסירו את שמו מן הרשימות והעבירו אותו לאשפוז במחנה האסירים. אבל שם קיבל לא יותר מ400 גרם לחם ליום. משם כבר לא יצא בחיים. מלוא-המצקת של דייסה ופרוסה נוספת של לחם היו מחזיקות בחיים, אבל השלטונות הסובייטים לא היו מעוניינים לכלכל אסירים בעלי תפוקה נמוכה. לכן היה על איוון אלכנסדרוביץ למות בשקט ובחשאי בשנה השישית לשהותו במחנה , למות מאפיסת כוחות עקב תת-תזונה (מרגולין , 2013 , עמוד 301) .

מרחב המגורים

מרבית האסירים במרבית המחנות התגוררו בצריפים. בקולימה ישנו האסירים על האדמה מתחת לכיפת השמיים,  ליד הצריפים שנבנו עדיין  , רבים מתו , בייחוד מי שהפסידו בקרב על השינה סמוך לאש",  לא היה זה בהכרח מצב זמני, אפילו ב1955 עדיין התגוררו אסירים בכמה מחנות באוהלים.  לא אחת היו ה"מבנים" אלא זמלליאנקי, שוחות עפר. א.פ. ייבסטוניצ'ב התגורר בשוחה כזו בקרליה בראשית שנות ה40 .

"זמליאנקה- חלל נקי  משלג, ששכבת העפר העליונה הוסרה ממנו. הקירות והגג היו עשויים בולי עץ עגולים וגסים. המבנה התת-קרקעי כולו כוסה בעוד שכבת עפר ובשלג. הכניסה לשוחה קושטה בדלת בד. בפינה עמדה חבית מים. באמצע עמד תנור מתכת, עם צינור מתכת שהוביל דרך הגג והבית נפט."

gulag soviet

במחנות אסירים הזמניים ( והיו רבים כאלו) שנבנו ליד אתרי הסלילה של הכבישים  ומסילות הברזל ניתן למצוא זמליאנקות בכל פינה. עקבותיהם נראים עד היום לאורך הכבישים שסללו האסירים בצפון הרחוק ולאורך גדות הנהר בחלק הוותיק יותר של העיר וורקטה.

לפעמים התגוררו האסירים גם באוהלים, אוהל אחד גדול לכל 100 אסירים. במקרים רבים לאסירים לא היו שמיכות וגם לא מקום לישון בצריפים או באוהלים. חלק נאלץ לישון בלילות על הרצפה הקרה בטמפרטורה של 40 מעלות מתחת לאפס.  סיפר אחד מכותבי הזיכרונות : "המאבק על היכולת לישון היה מאבק על החיים. במהלך ויכוח על שינה היו אנשים מקללים זה את זה, מתקוטטים זה עם זה , ואפילו הורגים זה את זה " ( אן אפלבאום, 2004 , עמוד עמוד 222).

דווקא משום ששאלת השינה היתה מכרעת כל כך  תנאי השינה היו אמצעי חשוב מאין כמוהו לשליטה באסיר, ומינהל המחנה ניצל זאת במודע.  צריפי שינה לא צייתנים היו הופכים בפועל לצריפי ענושין על ידי כך שעוד ועוד אסירים היו נשלחים לישון שם.

החימום והתאורה היו בדרך כלל פרימיטיביים. אסיר אחד זוכר כי "הצריפים היו למעשה חשוכים" :  "נורות החשמל האירו באור צהבהב לבן, שבקושי אפשר היה להבחין בו, ומנורות הנפט עלו עשן וריח צורב" .

בכמה מחנות , הכללים ביחס לסידורי השינה נהפכו מסובכים למדי. המרחב נחשב לבונוס כה גדול שהשליטה בו ובמידת הפרטיות נחשבה לזכות יתר המוענקת רק לאריסטוקרטיה של המחנה.  אסירים בכירים- ראשי בריגדות, קובעי מכסות ואחרים – הורשו לא אחת לישון בצריפים קטנים יותר, בחברת פחות אנשים.

3-russkih-zhenshiny-edyat-kashu-iz-1-ploshki

עדויות : מעל לכול התלוננו על הרעב

sp_gsp_g"במטבח שלנו היו ארבע קטגוריות של מזון, הקטגוריה הראשונה, הקונסת נועדה למי שלא ביצע 100 אחוז מן המכסה . הוא קיבל 500 גרם לחם ליום ומרק דליל בבוקר ובערב. הקגוריה השנייה , לאלו שעמדו למכסה, היתה 700 גרם לחם ליום, מרק בבוקר ודייסה בערב. הכמויות האלו היו נכונוטת לשנת 1940, לפני שפרצה המלחמה בברית המועצות. אחר כך היה הרבה יותר גרוע. הקטגוריה השלישית, לפועלים חרוצים, נועדה למי שמילא  125 אחוז ומעלה מן המכסה. הקטגוריה הרביעית נועדה ל"סטחונוביצים" (עובד מצטיין בעל פריון גבוה , המושג נגזר משמו של כורה הפחם אלכסיי גירגורייביץ' סטחנוב, שהתפרסם ברחבי ברית המועצות בזכות העובדה שביום מסויים בשנת 1935 כרה פי עשר ממכסת הפחם הרשמית) והיא ניתנה רק למי שמילא 150 אחוז מן המכסה: 900 גרם לחם ליום, לפעמים קילו שלם , שתי ארוחות בבוקר וארבע בערב.

המזון העיקרי בכל ארבעת הקטגוריות היה לחם שחור. "על הנייר" צריכים היו לתת גם שומן וגם סוכר, אך בפועל לא קיבלנו אותם.

gulag 88 small

רק למקבלי הקטגוריה השלישית והרביעית היה סיכוי לאכול לשובע בשנת 1940. מקבלי הקטגוריה הראשונה והשנייה נידונו למות מרעב, במוקדם או במאוחר.

לכל מי שלא קיבל חבילות מהבית, או עזרה ממקור כלשהו, היתה רק דרך אחת להינצל: למלא את המכסה ב125 אחוז או ב150 אחוז. המכסות חושבו לפי כוחם של מוז'יקים בריאי גוף (איכר חזק מבחינה פיסית ברוסיה הצארית) .  במחנה האסירים פעלו חוקי הברירה הטבעית , ושרדו רק החסונים, החזקים מבחינה פיסית. האחרים גוועו אם לא השכילו להסתדר בתור "מתחזים" , או מומחים טכניים בתחום כלשהו  ( מרגולין , 2013 , עמוד 134 ) .

מתחת לחלונות המטבח כבר משתרך תור ארוך ,  הסטחונוביצ'ים לחוד , ומקבלי הקטגוריות הראשונה והשנייה בנפרד. בחורף, בחשכה וב-30 מעלות מתחת לאפס, כאשר האצבעות קופאות ומתאבנות, נקל לאבד את התלוש לארוחה, מי שמאבד אותו , לא מקבל כלום ומסתובב רעב עד ליום המחרת. את התלוש מושיטים מבעד לחלון, שם עומד אדם ומקבל אותו, קורע ממנו מחצית ומחזיר את המחצית השנייה-עבור ארוחת הערב. בתור תלושים משתמשים בכרטיסי חשמלית ישנים מלנינגרד ובכרטיסים מתוצרת המחנה, שעליהם חותמת רשם הנוכחות וחותמת המשרד- ובאורח פלא תמיד מגיעים למטבח יותר תלושים מאשר חולקו על ידי האחראי על חלוקת האוכל ( מרגולין , 2013 , עמוד 136)" .

התמודדות עם הקור

במחנות באזור ארחנגלסק  וקולימה שרר דרך קבע כפור של 40 , 45 מעלות מתחת לאפס, ענן ערפל כיסה בדרך כלל חלקים ממחנות האסירים.  המדים שהוקצו לאסירים היו רחוקים מהלעניק הגנה מתאימה מפני מזג האוויר. לעיתים הבגדים לא היו מותאמים לחורף אלא לקיץ.

לאסירים היו שיטות שונות להתמודד עם הקור, כדי להתאושש מן הכפור, היו שנהגו לרוץ לצריפים בתום העבודה ולהצטופף סביב התנור, אבל הצטופפות זו היתה מסוכנת , שכן  הפרשי טמפרטורות פתאומיים עלולים לגרום דלקת ריאות.

gulag siberia

בצילום : אזור כריתת עצים במחנה ,ריבוע 48 , ליד הגבול עם פינלנד , 30 מעלות מתחת לאפס 

שלטונות המחנות היו אמורים להתחשב בקור. על פי החוקים קיבלו האסירים בכמה מחנות בצפון תוספת אוכל, אבל התוספות הללו,  כפי שעולה ממסמכים משנת 1944, התמצו לא אחת ב-50 גרם לחם ליום- כמה נגיסות ותו לא , פיצוי עלוב על הקור הנורא.

במחנה קולימה היו האסירים להפסיק לעבוד כאשר הטמפרטורות התקרבו ל-50 מעלות מתחת לאפס. אבל בשנים 1938-1939 , לאחר הדחתו של ברזין, ההנחיות האלו לא נשמרו והאסירים נאלצו לעבוד בחוץ בטמפרטורה של 50 מתחת לאפס.  הואיל והיה רק מדחום אחד שנשמר אצל מפקד המחנה , יכלו הסוהרים להוציא את האסירים בטמפרטורות של חמישים מתחת לאפס.  ויש גם לקחת בחשבון את אפקט הרוח, המוריד אף יותר את הטמפרטורות ( אן אפלבאום , עמוד 250).

עדויות : יולי מרגולין במחנה הגולאג ריבוע 48

sp_gsp_gחמש שנים נדד ד"ר יולי מרגולין במחנות סיביר, בין "ריבוע 48" הידוע לשמצה בצפון אגם אונגה לבין המחנות קרוגליצה וקוטלס, האיומים כמוהו. היו אלה מקומות "אסורים", שלא סומנו במפות, מקומות קפואים ועלומים שם נהפכו האסירים למספרים – רוחות רפאים, עבדים שבורים של האימפריה הסטליניסטית.

בקור של מינוס 25 מעלות, ביערות מושלגים, נלחם הדוקטור לפילוסופיה בעל המשקפיים העבים באכזריות הסוהרים וה"אורקי" – האסירים הפליליים המסוכנים במחנות, שמסוגלים היו, כך נאמר, לשסף את גרונות חבריהם למחנה למען 50 גרם לחם. שבעה ימים בשבוע, עוד לפני עלות השחר, יצאו ה"זקים" לצעדות של עשרות קילומטרים בשלג לעומק היער, שם היו חוטבים עצים באמצעים פרימיטיביים 12 שעות ללא הפוגה, תחת איומים וקללות.

בכוחות אחרונים נגררו האסירים בחזרה למחנה ועמדו בתור שעות, מושפלים ורועדים, כדי לקבל ספל מרק דלוח וכמות לחם לפי מכסת העבודה שעשו במשך היום. הדוקטור השברירי הצליח למלא רק כ-30% מהמכסה וסבל דרך קבע מתת-תזונה, עד הרס מערכות הגוף וסף מוות. האובססיה למזון השתלטה עליו והיתה לשותפתו לחיים במשך חמש שנות שהותו בגולאג ( יולי מרגולין ,2013) .

עדויות :  מחנה האסירים "ריבוע 48"

gulag-part-2sp_gsp_gהאסירים בנו לעצמם את במו ידיהם את כלאם , מחנה האסירים "ריבוע 48" . בטיהור הגדול  של שנת 1937 , כאשר הושלך גל של מיליון אסירים אל הצפון הרחוק, לא היה  כל מתקן או צריף. בחורף האכזרי גרו האנשים באוהלים ביער , ישנו על המדורה בשלג, ללא אוכל וללא  תרופות. אלה שהגיעו לכאן ראשונים – השאירו כאן את עצמותיהם. ריבוע 48, כמו יתר המחנות, נבנה על עצמות אדם. כאן קפאו אנשים מקור ומתו מרעב. היתה זו תקופה שבה אי אפשר היה להביא כיכרות לחם לחלוקה לאנשים למרחק של מאה מטרים אלא תחת משמר של חיילים חמושים.מחצית מן הגרוזינים והקזאחים שהגיעו הנה מן הדרום, הלוהט בקיץ, מתו פה במהלך חורף אחד. מקבוצה של חמש מאות אנשים נותרו רק מאתיים וחמישים. האיש סיפר לי על כך, גרוזיני מאזור בטומי- בחור צעיר לימים- היה לאחר שלוש שנות ההקמה והשהייה במחנה הגולאג " בב"ק-לאג" כבר אדם הרוס , נכה בגוף ובנפש. לא מחצית הקבוצה שלו מתה ביערות אונייגה אלא כולה. כל אנשיה. אנחנו הפולנים, הגענו כבר אל המוכן, וכולם מסביב בירכונו על הגורל שהאי לנו את פניו: "למזלכם הגעתם ב1940, ולא ב-1937 או ב-1933 .

את קבריהם האלמוניים של האסירים לא פוקדים קרוביהם ואהוביהם. למשפחות הנספים לא נמסרת הודעה על המוות, ורק שתיקה של שנים רבות משמשת אות לכך שהאדם נספה במחנה ( מרגולין, 2013 , עמוד 27) .

gulag 88 small

מפקדי מחנות הגולאג : קווים לדמותם

מפקדי מחנות הגולאג היו במקרים רבים אנשים "מוגבלים מאד" , רק  חלקם סיים בית  ספר יסודי. הסוהרים עצמם באו ברובם המכריע מרקע חברתי נמוך ברוסיה, איכרים בעלי השכלה מינימלית, מעטים מהם השלימו חמש שנות לימוד, והרוב השלים רק שלוש שנות לימוד בבתי ספר יסודיים. השכלתם של השומרים החמושים הידועים בשם וו.ח.ר. היו בעלי השכלה נמוכה עוד יותר , מרביתם אפילו לא למדו בבתי ספר יסודיים.  אלה היו האנשים שסיירו סביב גבולות המחנה, הצעידו את האסירים לעבודה, איישו את הרכבות שלקחו אותם מזרחה, ולא אחת לא היה להם שמץ של מושג מדוע הם עושים זאת. מפקדי גדודי המשמר של הנ.ק.וו.ד התלוננו כל הזמן במפגשים עם הפיקוד כי "השומרים שקיבלו לא יודעים כיצד לשמן ולנקות את הנשק ולטפל בו. " העבודה במחנות הגולאג לא נחשבה ליוקרתית או קוסמת במיוחד , וקשה היה למחנות הגולאג להבטיח תנאי מגורים נוחים לשומרים  וגם המזון היה דל. השכר היה עלוב ולכן הגיעו לעבודה האנשים ברמה הנמוכה ביתר ברוסיה  ( אן אפלבאום , 2004 , עמוד עמוד 283 ).

לשומרי הגולאגים הייתה מוטיבציה חזקה למנוע בריחות, שכן שומר שבמשמרתו נמלט אסיר היה מופשט ממדיו והופך לאסיר באותו גולאג.

הגולאגים לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר המלחמה שוב עלה מספר האסירים והגיע לשיא של 2.5 מיליון בראשית שנות החמישים, חלקם אמנם עריקים ובוגדים מהמלחמה, אך רבבות מהם היו שבויים רוסיים שלחמו בנאמנות עד נפילתם בשבי, שוחררו מהשבי והואשמו (קולקטיבית) בבגידה. הנפילה בשבי נחשבה לבגידה בצבא האדום וחייל שנפל בשבי היה צריך להתאבד או לנסות לברוח. מספר רב של אזרחים סובייטיים נשלחו אף הם לגולאגים, בעיקר מאזורים שנכבשו על ידי הנאצים – בחשד ששיתפו עמם פעולה.

הגולאגים לא התכווצו לאחר מלחמת העולם השנייה, להפך, ב1 בינואר 1950 חיו בגולאגים 2 וחצי מיליון  אסירים במחנות ובמושבות – מיליון יותר ממספרם חמש שנים קודם לכן, ב1945. היו מבצעי גירוש המוניים במדינות הבאלטיות במולדוביה ובאוקראינה , והיו גם לא מעט חיילים רוסים שנפלו בשבי הגרמנים ונשלחו כעונש למחנות הגולאג. במקביל נשלחו גם מאות אלפי שבויים גרמניים אחרי 1946 למחנות הגולאג הקשים ביותר ( אן אפלבאום , 2004 , עמוד עמוד 478 ).

Haeftlinge zerkleinern Steine, Weissmeer-Ostsee-Kanal, 1932 Gulag. Spuren und Zeugnisse 1929-1956. Eine Ausstellung der Gesellschaft "Memorial", Moskau und der Stiftung Gedenkstaetten Buchenwald und Mittelbau-Dora in Kooperation mit der Stiftung Schloss Neuhardenberg 1. Mai bis 24. Juni 2012, Schloss Neuhardenberg 21. August bis 21. Oktober 2012, Schiller-Museum Weimar

-Ostsee-Kanal, 1932

הגולאגים לאחר מלחמת העולם השנייה –אימפריה כלכלית

אחרי מלחמת העולם השנייה גברה בהדרגה חשיבותה של עבודת הכפייה בכלכלה הסובייטית , בהתאם למדיניות שהכתיבו סטלין וצמרת הנקווו"ד. עם תום המלחמה גדל להפליא מאגר עובדי החינם שהמדינה הסובייטית יכלה לנצל. מלבד אסירי הגולאג והמגוייסים לארמיית העבודה עמדו לרשותה שני מיליון שבויים גרמנים וכמיליון שבויים נוספים ממדינות ציר אחרות, שנוצלו ברובם לכריתת עצים, לכרייה ולבנייה. חרף שחרורם של אסירים רבים בחנינה של 1945, בשנים 1945-1950 קלטו מחנות הגולאג יותר ממליון אסירים חדשים , בעיקר הודות למעצרם ההמוני של "בני המיעוטים הלאומיים" ( אוקראינים , פולנים, בלארוסים , לטבים , ליטאים ואסטונים) בשטחים שנכבשו או נכבשו מחדש בידי הצבא האדום, אך מעולם לא השלימו באמת עם השלטון הסובייטי . מנגנון הגולאג התפשט והפך לאימפריה תעשייתית עצומה, שכללה 67 מתחמי מחנות, 10,000 מחנות בודדים ו17,00 מושבות , ובהם כוח עבודה שבוי שב1949- מנה 2.4 מליון נפש ( לעומת 1.7 מיליון לפני המלחמה).

בשנים שלאחר המלחמה התמזגה כלכלת הגולאג בהדרגה בכלכלה האזרחית . מדי שנה הושכרו כחצי מיליון פועלי גולאג בחוזים למגזר האזרחי, רובם בענף הבנייה, או בבכל תחום שבו התלוננו משרדי הממשלה האזרחיים על מחסור בידיים עובדות. אוכלוסיית המחנות הפכה מרדנית וקשה יותר לשליטה.

מתחם נורילסק הוא דוגמא טובה להתמזגותה של כלכלת הגולאג בכלכלה האזרחית לאחר המלחמה. בשנים 1952-1945 שילשה אוכלוסיית המתחם את עצמה , מ100,000 אסירים ועד כ300,000. רוב האסירים החדשים היו שבויי מלחמה סובייטים שהיו במלחמה תחת כיבוש נאצי  (אורלנדו פיגס , 2007 , עמודים 404 – 405 )

Gulag. Spuren und Zeugnisse 1929-1956. Eine Ausstellung der Gesellschaft Memorial, Moskau und der Stiftung Gedenkstaetten Buchenwald und Mittelbau-Dora in Kooperation mit der Stiftung Schloss Neuhardenberg 1. Mai bis 24. Juni 2012, Schloss Neuhardenberg 21. August bis 21. Oktober 2012, Schiller-Museum Weimar

העובדים בפרך אחרי מלחמת העולם השנייה

עדויות:

sp_gsp_g" בקצה המחנה נתגלה לי משהו שהיה לי בגדר חידוש : צריף המשטר החמור" . כאן גרו העובדים בפרך .

העובדים בפרך היו תופעה חדשה, שהמלחמה הולידה אותה. בעקבות הצבא האדום, שניקה את שטחי ברית המועצות מאוייבים חיצוניים , נע צבא הנקוו"ד שניקה אותם מאוייבים פנימיים, האויבים האמיתיים, כלומר , אלו שעזרו באופן פעיל לכובשים , נתלו או נורו. אבל נותרו עדיין המונים שנחשבו למשתפי פעולה עם הגרמנים : כל מי שעבד בשירותם של הגרמנים, כל מי שהסתדר היטב תחת שלטונם, כל מי שהשתחווה להם עמוקות או הביע שביעות רצון מהסתלקות הבולשביקים- כל האנשים האלה, והיו הרבה כאלו , ניצודו עכשיו, ולמענם חודש  צירוף המילים הישן מימי הצארים "עבודת פרך". בעוד שעל האסירים הפוליטיים הרגילים , שהואשמו לפי  סעיף 58 ( סעיף 58 של החוק הסובייטי הפלילי , שנסב על פעילות פוליטית בלתי חוקית ) גזרו תקופת מאסר מרבית של עשר שנים, הרי על העובדים בפרך הללו היו גוזרים תקופה שבין חמש-עשרה לעשרים שנה. במילים אחרות , עקרו אותם מהחיים. גל בן מיליוני עובדים אסירים בפרך הציף את המחנות , ועמו התפוגגו אשלייתם של אלה שקיוו שמערך המחנות יעבור מן העולם, או לפחות יתרכך.   העובדים בפרך היו אפוא זרם חדש של כוח עבודה שהגיע לא לשנה-שנתיים אלא לזמן ממושך (מרגולין , 2013 , עמוד 460)".

living harsh life in a russian gulag

הטרגדיה של האסירים לשעבר במחנות הגולאג

בשנת 1948 הורה סטלין על מעצר מחדש – רחב היקף -של אסירים לשעבר שכבר נעצרו ב1937 וב1938 , נידונו לעשר שנים והשתחררו לא מכבר. המעצרים מחדש היו שיטתיים ויסודיים. מרבית העצורים מחדש לא נשלחו חזרה למחנות אלא לגלות , בדרך כלל באזורים נדחים ובלתי מאוכלסים: קולימה , קרסנויארסק, נובוסיבירסק, קזחסטאן. שם עתידים מרביתם לחיות חיים של שיממון מתמשך, האוכלוסיה המקומית ראתה אותם כאוייבים ולכן התקשו למצוא מקום מגורים ומקור פרנסה ,איש לא רצה להיות קשור למרגל או לחבלן.

תוכניותיו של סטלין עבור הקורבנות היו ברורות למדי, האסירים הפוליטיים לא יורשו לעולם לשוב הביתה. אם ישוחררו , יש לתת להם "דרכוני זאבים" האוסרים עליהם להתגורר סמוך לעיר גדולה, והם יהיו מועדים למעצר חוזר. הגולאג ומערכת הגלות שהשלימה אותו חדלו להיות עונש זמני, עבור מי שנידון להם, הם נעשו דרך חיים ( אן אפלבאום , עמוד עמוד 519 ).

Gulag-Stalin

מותו של סטלין ומחנות הגולאג

ב10 ביולי 1954 פרסם הועד המרכזי החלטה שהחזירה את יום העבודה בן שמונה השעות , פישטה את כללי המשטר במחנה והקלה על שחרור מוקדם הודות להצטיינות בעבודה. המחנות המיוחדים פורקו. אסירים הורשו לכתוב מכתבים ולקבל חבילות. בכמה מחנות הורשו אסירים להינשא ואף להתגורר עם בני ובנות זוגם. יחד עם זאת, תהליך השחרור היה איטי מאד .

מותו של סטלין אכן סימן את קץ עידן העבודות הכפייה ההמונית בברית המועצות. המשטרה החשאית איבדה את האחריות על מחנות הגולאג אך נשארה אחראית על בתי הכלא ברוסיה ואלו המשיכו לפעול כל הזמן .

הגולאגים לאחר מות סטלין

המקום היחיד שבו התקבל מותו של סטלין בשמחה בלתי מסווית היה במחנות ובמושבות של הגולאג. בחלק ממחנות העבודה גאו הציפיות עד כדי כך, שכאשר לא שוחררו האסירים עם מותו של סטלין החלו מחאות והתקוממיות המוניות. במהלך האביב וראשית הקיץ של 1953 פרצו שביתות ומחאות רחבות היקף במחנות העבודה של נורילסק וורקוטה, ולאחר מכן  בשנים 1953-4 , התקיימו הפגנות קטנות יותר ברבים ממחנות העבודה האחרים. "מרידות העבדים"  הללו היו נקודת מפנה חשובה, לא רק משום שעזרו לקרב את קצו של מנגנון הגולאג, שכבר עורר ספקות בקרב ההנהגה הסובייטית , אלא משום שהיו הדוגמא הראשונה למחאה ממשית בקנה מידה המוני נגד עריצותו של המשטר הסטליניסטי.

ההתקוממות בנורילסק הייתה הגדולה ביותר בדברי הגולאג, השתתפו בה כמעט 20,000 אסירים בשישה אגפי-מחנה של כלא גורלאג, מתחם הכרייה והתעשייה של נורילסק, שבו שרר משטר עבודה נוקשה במיוחד. רוב האסירים בגורלאג היו חיילים לשעבר בצבא האדום, שבויי מלחמה זרים ולאומנים אוקראינים ובלטים, ורבים מהם ריצו גזרי דין של 25 שנה על חלקם בתנועות ההתנגדות נגד הכוחות הסובייטים בשנים 1943-1945  ( אורלנדו פיגס , 2007, עמודים 458-459 ).

old gulag beikal lake

החיים לאחר תקופת מאסר בגולאג

אנשים שריצו את עונשם בגולאג או בכלא היו מנועים מלעסוק במגוון רחב של עבודות, והסתרת עברו של האסיר הייתה בפני עצמה עבירה פלילית. אסירים שהיו כלואים בעבר בשל סיבות פוליטיות היו נתונים תדיר להטרדות של "המחלקה הראשונה" (נציגי המשטרה החשאית במוסדות ומפעלים), שכן היו בחזקת חשודים תמידיים. כמו כן, בדרך כלל נמנעה מהמשוחררים מהגולאגים הישיבה בערים הגדולות ובקרבתן ("חוק 101 הקילומטרים

. רבים מבין האסירים לשעבר בחרו להישאר בסביבת הגולאגים כמתיישבים חופשיים, שכן שנות המאסר הארוכות גרמו להם לאובדן כישוריהם המקצועיים וקשריהם החברתיים. המגבלות החמורות שהוטלו עליהם לאחר השחרור עודדו מגמה זו, שכן ממילא נאסר עליהם להתגורר בערים גדולות או בקרבתן.

add 2 e_kersnovskaya_00

החזרה מהגולאגים : עדויות

sp_gsp_gאנשים חזרו ממחנות העבודה של הגולאגים כשהם שבורים בגופם ובנפשם. די היה בשנים מעטות בגולאג כדי להזקין אדם טרם זמנו. היו אסירים שהזדקנו עד כדי כך שקרוביהם בקושי זיהו אותם כשחזרו הביתה. איבן אוגליצקיך היה בן 33 כשהשתחרר מקולימה וחזר לביתו בצ'רדן .

בראיון לפרופסור אורלנדו פיגס הוא נזכר בשיבתו הביתה :

"חזרתי בנובמבר 1953 , לא ראיתי את משפחתי מזה 13 שנה, אחי הקטן התגורר בביתנו הישן. הוא לא היה בבית. הוא הלך להביא קצת חציר, ואשתו לא ידעה מי אני. ישבנו ושתינו תה, וכשהיא אמרה שאני דומה לבעלה, אמרתי לה שאני אחיו, אבל שלא תגיד לו זאת כשיגיע. רציתי להפתיע אותו. אחי הגיע עם החציר, הניח אותו באסם ובא לשבת אתנו. הוא ראה שיש אורחים- הסמובר היה על השולחן והיה בקבוק וודקה. אשתו אמרה לו " אתה יודע מי זה? " והוא אמר לא, מי זה?  קשיש עצר כאן למנוחה? ואז אמר לי " לאן אתה הולך, קשישא? " הוא לא ידע מי אני, ישבנו שם ושתינו תה ( איבן נשבר ומסיים את הראיון )" .  ( אורלנדו פיגס , עמוד 478).

הסתרת המידע על הקורבנות במחנות הגולאג

מיליוני אנשים לא חזרו מעולם מהמחנות . לקרוביהם שבמקרים מעטים בלבד קיבלו ידיעה על מקום הימצאם או על מה שעלה בגורלם, היו השנים שאחרי 1953 שנים של המתנה ארוכה ומייסרת לשובם או למידע על גורלם. במקרים רבים באה ההמתנה הזו אל קצה רק בשנות השמונים , כש"הפתיחות " של הגלסונסט הפכה לסיסמתו של הממשל הסובייטי, או אפילו אחרי התמוטטות המשטר הסובייטי ב-1991.

maria

זינאידה בושייבה לא גילתה מעולם שבעלה נורה ב-1938, עד יום מותה  ב, 1992 היא לא ידעה –ואזי הייתה מתאבלת עליו- או שמא היה עדיין בחיים, אך בחר שלא לשוב למשפחתו ( אורלנדו פיגס, 2007 , עמודים  502 -503)

אנשים רבים חזרו מהמחנות עם הרגלים עצבניים או דפוסים כפיייתיים. ילנה צ'רקסובה נהגה לספור את צעדיה בבית. היה זה הרגל שרכשה במחנות טמניקובסקי,  כאמצעי להגדלת למקסימום את יעילותה ולהימנע מכל מאמץ מיותר. ילנה מעולם לא עבדה לפני שנשלחה למחנות, והייתה מותשת מן המשטר ששרר שם, שהביא אותה אל סף גוויעה ברעב. בייחוד בשנות המלחמה., שבהן הגדילו את מכסות העבודה של אסירי הגולאג. תכופות לא הצליחה ילנה לעמוד במכסה ועל כן קיבלה פחות לחם. כדי לחסוך בכוחותיה היא לימדה את עצמה לצמצם את צעדיה למינימום.

גם אלכסנדרה פיליפובה חזרה ממחנות העבודה עם אובססיה דומה. הייתה לה אמונה פרנואידית שאנשים גונבים ממנה אוכל. היא התגוררה עם בתה בדירת קומונה, ונהגה להסתיר פיסות מזון במקומות מסתור שונים בחדרם ואחר כך לשכוח שאכלה אותן. כשחיפשה את האוכל וגילתה שאיננו , נהגה להאשים את בתה או את השכנים האחרים בכך שלקחו אותו. היחסים עם בתה הידרדרו עד כדי כך שאלכסנדרה הכריחה אותה לעזוב את הדירה ( אורלנדו פיגס , 2007  , עמודים 483-484 ).

עד שגינה כרושצ'וב  מפורשות את פשעי סטלין , בועידת המפלגה הקומניסטית ה-20 שנערכה ב1956, התנודדה העמדה הציבורית כלפי האסירים שחזרו מהגולאג בין חשדנות לעויינות . אנשים פחדו להיות קשורים באיזשהו אופן ל"אוייבים" לשעבר שחזרו מהמחנות. מראה האסירים החוזרים עורר זיכרונות לא נעימים, ואולי אף תחושות אשמה ובושה, באזרחים רבים בברה"מ שנהנו מקיום נוח יחסית שעה שבני ארצם נמקו במחנות העבודה.

רוב האנשים העדיפו להרחיק את האסירים ששבו מעיניהם ומלבם, כשם שבתקופת שלטונו של סטלין נמנעו מלהזכיר את המיליונים החסרים. לב קופלוב נזכר כי לאחר שובו מחנות העבודה הוא חש שלא בנוח במחיצת המצליחנים שהצליחו לחמוק מהטיהורים של שנות סטלין, והעדיף את חברתם של אנשים שהיו "חסרי מזל באישהו אופן". אתם לפחות יכול היה להיות בטוח שאינו נמצא בחברת אדם שבנה את הקריירה שלו על שיתוף עם מערכת הדיכוי . הקושי למצוא עבודה ודיור היה כה חריף עד שחלק מהאסירים לשעבר חזרו בסופו של דבר למחנות העבודה. אחרי 1953 המשיכו מחנות רבים לפעול כמתחמים כלכליים מיוחדים שבהם עובדים פועלים חופשיים כביכול – בעיקר אסירים משוחררים. הם קיבלו משכורת , אך לא היו חופשיים לעזוב את המושבות הנידחות בגלל המגבלות החוקיות שהוטלו על חופש התנועה שלהם ( אורלנדו פיגס , 2007  , עמודים 497-498 ).

inside_klavdia_with_dog 2222

עדויות :

sp_gsp_gנינה בולט שוחררה ב1945 ממחנה עבודה במגדן , היא נסעה כ-6,000 ק"מ כדי לחלץ את בתה אינסה מבית יתומים בירוסלבל ואחר כך חזרה אתה למחנה במגדן, שם התגוררו שתיהן יחדיו. לא היו לה הרבה בררות בעניין זה : היא שוחררה עם "מינוס 100" – הגבלה חוקית שצמצמה את חופש התנועה של רבים מהאסירים לשעבר ואסרה עליהם להשתקע ברשימה של מאה ערים (אורלנדו פיגס , 2007 , עמוד 389 ).

הפאסיביות של אסירי הגולאג שחזרו

רבים מן האסירים גילו בתקופת מאסרם ואחרי כן סטואיות ממושכת אשר עזרה להם לשרוד , להמשיך להיות פאסיביים ולהשלים עם מר גורלם. זהו ההישג שסטלין הותיר אחריו- יצירת חברה שלמה שבה הסטואיות והפסיביות הן נורמה חברתית.

איש לא יוכל להתחרות בניקולאי לילייב בסטואיות או בהשלמה עם מר גורלו. ניקולאי, שנולד ב1921, גויס לצבא האדום בגיל 18. ב1941 נפל בשבי הגרמנים ונלקח כשבוי מלחמה לעבוד בחווה באסטוניה ואחר כך במכרות ובמפעלים שונים בגרמניה. ב1945 חזר ניקולאי לברית המועצות , שם נעצר ונידון לעשר שנים במחנות העבודה בקומי, כשהשתחרר ב1955 לא הרשו לו לשוב לעיר הולדתו לנינגרד, ועל כן התגורר בלוגה עד 1964. ב-2002 כתב ספר זיכרונות בשם "חסרי המזל אינם חיים" , הנפתח בפרולוג שכתב- כך הוא טוען בתוקף – ללא שמץ של אירוניה או הומור שחור:

"תמיד היה לי מזל יוצא מן הכלל , במיוחד בתקופות הקשות בחיי. יש לי מזל שאבי לא נעצר,  שהמורים בבית הספר שלי היו טובים, שלא נלחמתי במלחמה הפינית, שמעולם לא פגע בי כדור, ששנת השבי הקשה שלי עברה עלי באסטוניה. שלא ירו בי בעוון עריקה כשנעצרתי בידי הרשויות הסובייטיות, שלא עינו אותי בחקירות, שלא מתי בשיירה למחנה הגולאג , למרות ששקלתי רק 48 ק"ג . ניסיון חיי לא הותיר בי מרירות , ולמדתי לקבל את החיים כפי שהם באמת." ( אורלנדו פיגס , 2007, עמוד 524 )

 מקורות המידע

אן אפלבאום , גולאג : סיפורם של מחנות הריכוז הסובייטים, הוצאת עברית , ירושלים  2004

אלכסנדר סולז'ניצין , ארכיפלג גולאג , שני כרכים , יצא לאור על ידי שוקן, בשנת 1976,

יולי מרגולין , מסע לארץ האסירים , כרמל , ירושלים , 2013.

אורלנדו , פיגס . המלחשים : חיים פרטיים בימי סטלין , כנרת זמורה ביתן והוצאת מאגנס , 2007

גולאג – ויקיפדיה.

Life in Stalin's Gulags

bullet historyלמסעות קודמים בסדרת מנהרת הזמן ( קישור)

RajgadGulag_view_2

 

 

5
· · · · · · ·

תגובות