מלווי השיירות – "זהבי" וה"פורמנים"במלחמת העצמאות

965

הקדמה

קרא , למד וערך : עמי סלנט , מידען , עורך האתר " רגעים היסטורים"

בחלק ב' של הסקירה תוכלו לקרוא על סיפורי החיים המרתקים של מלווי השיירות בפלמ"ח (נשים)

מלחמת העצמאות שפרצה בעקבות החלטת עצרת או"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ-ישראל, בליל כ"ט בנובמבר 1947, מצאה את אנשי "הָרֶזֶרְבָה הירושלמית" של הפלמ"ח (המונח "מילואים" טרם בא לעולם!) בעיצומם של שמחה וריקודים. כבר למחרת הגיעה הידיעה על התקפת שני אוטובוסים בדרכם מחדרה ומנתניה לירושלים. כך החל הפרק הראשון במלחמת העצמאות – "הלחימה על הדרכים".

האבטחה הצמודה לשיירות המשאיות והאוטובוסים הוטלה מטבע הדברים על אנשי הפלמ"ח. כמשרד ליחידת הליווי הירושלמית הוקצה חדר מס' 16 באגף קרן היסוד שבבניין המוסדות הלאומיים (מאוחר יותר, בפיצוץ מכונית התופת בבניין המוסדות, נהרס חדר 16 ונפגעו היושבים בו). בעוד הבריטים בארץ, על דלת המשרד היה שלט שנשא את כינוי הסתר "שמעון פוּרְמָאן" ("איש נסיעות" באידיש) – כלומר, "שמעון העגלון", המוביל במומחיות ובנחישות אנשים ומצרכים.

מלווי השיירות הירושלמיים נקראו לפיכך "פורמנים" ועל חזותיהם ענדו את סמל "המשוריין המכונף". כולם מוותיקי הפלמ"ח, אך צעירים עדיין – נערות ונערים סביב שנות העשרים (קצת פחות וקצת יותר) – שבגרו לפתע באימי המלחמה, אך רוחם הצעירה היא שסייעה להם לעמוד בכל אלה!

חלקם שימשו כליווי צמוד לשיירות, בעוד חלקם האחר ישב בקיבוץ קריית-ענבים ואנשיו יצאו מדי לילה, חמושים בנשק מינימלי, אל הרכס שמצפון למעלה שער-הגיא – לתפוס, למשך היום כולו, גבעה שולטת מגבוה על הכביש לירושלים. כך נולד גם השם "משלט".

מקור וקרדיט : נדב מן

הסקירה המלאה וסיפורי החיים של מלווי השיירות

 בראשית מלחמת העצמאות, מיד לאחר החלטת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ, ב-29 בנובמבר 1947, החלו פעולות האיבה הערביות שהתמקדו בניסיונות לנתק את ירושלים, הנגב והגליל מן המרכז. בכביש היחידי לירושלים שעבר דרך יעזור, רמלה, לטרון ושער הגיא, החלו התקפות ערביות על התחבורה היהודית. שיירות עם מזון, מים, דלק ותחמושת נשלחו לעיר הנצורה. כדי להגן על השיירות נלוו אליהן חוליות קטנות של חברי וחברות הפלמ"ח, שיצאו מתל אביב (יחידת "זהבי") ומירושלים (יחידת "הפורמנים"). בסך הכל, הצליחו להגיע לירושלים 245 שיירות עם 10,000 טון של אספקה.

בראשית מלחמת העצמאות, מיד לאחר החלטת האומות המאוחדות על חלוקת הארץ, ב-29 בנובמבר 1947, החלו פעולות האיבה הערביות שהתמקדו בניסיונות לנתק את ירושלים, הנגב והגליל מן המרכז. בכביש היחידי לירושלים שעבר דרך יעזור, רמלה, לטרון ושער הגיא, החלו התקפות ערביות על התחבורה היהודית. לאחר שב-4.12.47 הותקפו מכוניות ברמלה, סגרה המשטרה הבריטית את רמלה בפני תחבורה יהודית והיא הוסטה אל דרך עוקפת: רחובות, נען, מסמיה, חולדה, ואדי סאראר, לטרון.
ב-9.12 הוטלה על הפלמ"ח האחריות על הדרך לירושלים. הוקמה יחידה לאבטחת הכביש שכללה 220 איש, מהם 170 אנשי פלמ"ח; רובם לליווי שיירות וחלקם לאבטחת השטח. הם חולקו לשני כוחות של מלווי שיירות ורוכזו בשני בסיסים: האחד, שנקרא "זהבי" (וגם "פלוגת הקו"), בתחנה המרכזית בתל אביב; והשני, ה"פורמנים", בבניין המוסדות הלאומיים בירושלים. מקור השם "הפורמנים" – בחדר מספר 16 באגף קרן היסוד בירושלים. על דלת החדר נכתב השם הפיקטיבי "שמעון פורמן". החדר היה בעצם צומת העצבים של אנשי הליווי הירושלמיים. בחדר זה היו מציידים את המלווים בנשק המוסתר שנועד להגנה בעת ליווי השיירות מירושלים לתל-אביב. הכינוי של "פורמן" דבק ביחידה כולה. מנחם רוסק מונה כאחראי על כל כוח הליווי של השיירות שעשו דרכן מתל אביב לירושלים, לגוש עציון ולצפון ים המלח. נחום אריאלי פיקד על זהבי, צבי זמיר היה מפקד הפורמנים ומכבי מוצרי היה מופקד על הקו כולו. עם הקמת הגדוד החמישי של הפלמ"ח שויכו אליו זהבי ואנשי 'הרזרבה' התל אביבית של הפלמ"ח. הפורמנים שויכו לגדוד השישי.

השיירות שכללו משאיות – עם מזון, אספקה, ציוד ודלק – אוטובוסים של "אגד", מוניות "נשר", הורכבו בתל אביב ויצאו כל בוקר לירושלים (וגם לנגב) בלוויית חוליות אבטחה קטנות וניסו לחזור עוד באותו היום. לרוב יצאו מספר שיירות ביום והותקפו בדרך. אבטחת קטע הכביש תל אביב-שער הגיא הייתה באחריות הגדוד החמישי, והקטע שער הגיא-ירושלים – באחריות הגדוד השישי. חוליות הליווי של זהבי והפורמנים, שכללו גם בחורות, צוידו בנשק דל: אקדחים, רימונים ספורים ולפעמים גם בתת-מקלעים, וללא מכשירי קשר להזעקת עזרה. הנשק הוסתר בבגדי הצעירות מחשש להחרמתו על ידי המשטרה והצבא הבריטיים שהתנכלו גם הם למעבר השיירות. בעת שהערבים ירו מהמארב על מכוניות השיירה שלפו המגינים את הנשק והשיבו אש תוך כדי נסיעה. רבים מהנוסעים ומהמאבטחים נהרגו ונפצעו ומכוניות נפגעו.
בדצמבר 1947 עלו לירושלים 38 שיירות אספקה ו-22 שיירות נוסעים. 17 שיירות הותקפו, 6 אנשים נהרגו ו-12 נפצעו.
בינואר 1948 סיירו אנשי זהבי ומחלקת השטח של הגדוד החמישי בקטע הכביש שבין רמלה ויפו. אך לאחר ההתקפה של הערבים על טנדר הפלמחניקים שבו נהרגו שבעה מהם, בוצעו פעולות תגמול נגד בסיסי התוקפים באבו-כביר, ביעזור ובית דגן, ונתפסו משלטים על הכביש (כמו בית הקרן הקיימת בבית דגן). נפתח נתיב חדש עוקף יאזור ובית דגן: מקווה ישראל-מולדת-ראשון לציון. בחודש זה נסעו 74 שיירות, מהן 63 שיירות אספקה; 25 איש נפלו, 18 נפצעו.
בפברואר גברו ההתקפות הערביות, הוצבו על הכביש לירושלים מחסומים והונחו מוקשים. בעקבות זאת שוריינו תאי הנהגים במשאיות והותקנו דפנות עץ ופלדה על הטנדרים של מעט המאבטחים. השיירות התנהלו בכבדות ובאיטיות. למרות זאת, 102 שיירות עלו לירושלים וירדו ממנה. אבדותינו: 6 הרוגים ו-24 פצועים.


בחודש מרץ החמיר מאד המצב . התקפות הערבים תכפו ונתחזקו, ומספר התוקפים עלה תוך הזעקת מתנדבים עירקיים וכפריים מהסביבה. שיירות אחדות נתקעו ונפגעו קשות, לרבות שיירת חולדה, ובה אנשי הגדוד הרביעי וזהבי מהגדוד החמישי, ושיירת גוש עציון שלוותה בעיקר על ידי הפורמנים מהגדוד השישי. שתי שיירות אלה ספגו אבדות ופגיעות קשות. רק 42 שיירות הצליחו להגיע לירושלים. האבדות היו כבדות: 36 הרוגים ו-42 פצועים. מכוניות רבות נפלו בידי הערבים ונגרמו נזקים משמעותיים.
בסוף מרץ הוחלט שאין להסתפק בהגנה פסיבית מתוך השיירות אלא יש לאמץ גישה אופנסיבית יותר דהיינו להשתלט על מאחזים ולתקוף כפרים ערביים קרובים לכביש ירושלים, מה שהוביל למבצע "נחשון".
בסך הכל עלו לירושלים בארבעת החודשים דצמבר 1947 – מרץ 1948, כ-245 שיירות שהובילו 10,800 טון אספקה (כ-90% מכמות האספקה המינימלית שהייתה דרושה לעיר בתנאי חירום. וזהו ההישג העיקרי של ההגנה של זהבי והפורמנים על השיירות שהבטיחה את קיומו של הישוב בעיר הנצורה. אמר יגאל אלון, אז מפקד הפלמ"ח: "אפשר שהייתה זאת המשימה המייגעת ביותר והמהלכת אימים יותר מכל משימה אחרת במלחמה".
דברי בן גוריון: "השתאיתי על הגבורה הטבעית, הצנועה והפשוטה, של נערינו ונערותינו, מלווי השיירות ופורצי המצור… הדי גבורה עילאית זו עודדו כל שאר הלוחמים, את כל היישוב".

המשוריין "פורץ המחסומים" ואחריו משוריין "הפרפר" (או קופסת הסרדינים כפי שכונו משוריינים מסוג זה).
כניסת שיירה לירושלים ובראשה חבורת המלווים, אנשי "זהבי"

מקור וקרדיט :

עמותת דור הפלמ"ח ( קישור)

קישור

סיפורי חיים של מלווי השיירות ה"פורמנים"

ד"ר הדסה אביגדורי אבידוב ז"ל (1)

הדסה נמנתה עם אנשי ה"פורמנים"

הדסה הייתה בתם של יונה והד"ר שניאור זלמן אביגדורי, מבכירי הרופאים העבריים בארץ ישראל של שנות העשרים של המאה הקודמת, רופא גדוד העבודה של העלייה השלישית, ומחלוצי הלוחמים בארצנו הדוויה, בשחפת ובמלריה ובמחלות נגיפיות. מהוריה ומאחיותיה רכשה את הערכים שליוו אותה בכל אורחות חייה, בעקרונות של הנתינה לכלל, של המצוינות האישית והמנהיגותיות, שגילתה במערכות הגנת העם והמולדת, בעבודתה המדעית ובתחום הכתיבה ההיסטורית והתיעודית.

הדסה למדה במיטב בתי הספר העבריים של אז, בגימנסיה סוקולוב, בבית החינוך לילדי עובדים ובבית הספר לבנות "למל", מוסדות שהקנו אז, לא רק תעודות והישגים, אלא ערכים, חינוך ציוני ודרך ארץ. עם סיום לימודי התיכון בבית הכרם, הצטרפה בשנת 1943 לתנועת "הצופים" ולארגון ה"הגנה, ובשנת 1944 התגייסה לפלמ"ח עם חבריה בהכשרת גרעין ג' של תנועת הצופים, שנשלחה לדגניה א', ושנה אחר כך, הוצבה בכיתת הבנות של פלוגה ג' בגדוד השלישי של הפלמ"ח, בפיקודו של אורי יפה.

בסוף שנת 1946, כאשר השתחררה מהגדוד והועברה ל"רזרבה" בירושלים, החלה במקביל ללמוד בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית בירושלים. בראשית דצמבר 1947, כשהחלה המלחמה על הדרכים לירושלים, ומצור חונק הוטל עליה, חזרה והתגייסה לשרות פעיל ב"גדוד ירושלים" של הפלמ"ח, שהפך לימים לגדוד השישי של חטיבת הראל.

הדסה נמנתה עם אנשי ה"פורמנים" – מלווי השיירות שיצאו מירושלים לתל אביב, ומירושלים לגוש עציון, כדי להביא לעיר הנצורה ולגוש עציון הלוחם על חייו, אספקה, נשק, תחמושת וציוד רפואי. למי שאיננו מכיר, "פור" בידיש משמעו למהר, לתת גז ולנסוע, ובשער הגיא או בדרכי יהודה לבית לחם וגוש עציון, נדרשו הפורמנים לדהור תחת אש כבדה, בקבוקי תבערה, ומחסומים בהם המתינו הפורעים כדי לשחוט את היהודים מובילי השיירה, שנסעו במשוריינים ומשאיות חשופות.

הדסה , עם הקוקו והסרפאן , מתאמנת בתפעול ה”סטן” אחר כך יוחבא הנשק המפורק מתחת לחצאית הארוכה.
138 – בדרך שהלכנו – הדסה אביגדורי

הדסה נטלה חלק פעיל בכיבוש משלטי שער הגיא כחובשת, ובמבצעים המכריעים של הראל ערב הכרזת המדינה ולאחריה: במבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים, ובמבצעים המדממים של ההשתלטות על האזורים השולטים על סביבותיה של ירושלים: מבצעי יבוסי ומכבי בראשית המלחמה, מבצע ההר כחלק ממבצע חורב להשלמת גרוש הצבא המצרי הפולש מדרום ירושלים ובית ג'וברין, וכן, במבצע חורב בסיומה של המלחמה בחזית הנגב וסיני.

הדסה שרתה כחובשת במאחזים של הראל בהרי יהודה, במנזר דיר רפאת ובמנזר בית ג'מאל, וטפלה בפצועי המלחמה בבתי חולים צבאיים ואזרחיים. בין עשרות הקרבות והפעולות בהן נטלה חלק במלחמת השחרור בלט הקרב של שיירת נבי דניאל, שהתחולל בעת חזרתה של שיירה גדולה ה מגוש עציון בדרכה לירושלים ב-27 למרץ 1948.

הכנופיות הערביות ואספסוף של פלאחים שהוזעקו לכביש, חסמו אותו באבנים כבדות, כתרו את טור המשאיות ומשורייני השיירה, תוך שהם יורים אש כבדה מכל עבריה. מפקד השיירה, היה צבי זמיר ומישאל שחם, מארגן השיירה. מאות כפריים חמושים מנחאלין, בית פג'אר, חלחול, ארטאס, בית ג'אלא ובית לחם, ירדו מן ההרים אל הכביש במטרה ללכוד את השיירה, בהם רבים מאנשי המיליציה של עבד אל קאדר אל חוסייני, בפיקודו של איברהים אבו דאיית. השיירה יצאה בדרכה לירושלים אחר עיכובים מיותרים בשל ניסיון להעלות למשאיות מספר פרות ופרדים, כך שהפורעים הספיקו בזמן הזה להניח מספר רב של מחסומים מאולתרים מסלעים על הכביש שבלמו את התנוטעה כליל

פרשת הקרב על תוצאותיו הטראגיות בו נהרגו 14 לוחמים, הייתה תוצאה של כישלון פיקודי ומנהיגותי של שני מובילי השיירה: צבי זמיר ומישאל שחם. כאשר הגיעו למחסום גדול, אותו לא הצליח לפרוץ המשוריין פורץ המחסומים בפיקוד זרובבל הורביץ מתל יוסף, הסתלקו שני המפקדים וחזרו ברכביהם לגוש, כשהם מותירים את השיירה הגדולה לגורלה.

שלושה אנשים הצליחו בער שיניהם, למנוע טבח מוחלט של אנשי השיירה: אריה טפר עמית, מ"מ שנטל את הפיקוד הנטוש, וארגן הגנה היקפית סביב ובתוך בניין שבסמוך לקבר נבי דניאל ליד בית לחם. השני הוא זרובבל, שלחם בגבורה עילאית עם אנשי המשוריין שלו, הצליח לחלץ חלק מהכוח הלכוד, והורה לו לסגת חזרה לגוש. את לוחמיו הפצועים במשוריין לא נטש, ועמם כמעשה שמשון בפלישתים, פוצץ את המשוריין כאשר התקרבו אליהם המרצחים.

שלישית הייתה החובשת הדסה אביגדורי, שתיארה בספרה, "בדרך שהלכנו", כיצד נמלטו חבריה לכוח אל משאיות הפינוי הבריטיות כשהם מפקירים את הפצועים בבניין לגורלם. בעוד הם קוראים לנהגים לנסוע ולהציל את חייהם, יצאה הדסה לבדה, ונשאה את הפצועים בכוחותיה הדלים אל כלי הרכב, ולא חדלה עד שהאחרון בהם הועלה לרכבי הפינוי הבריטיים. זאת ועוד, היא נשאה, מוסתר על גופה, חלקי נשק שהבריחה, תוך סיכון נוסף של חייה. בפלמ"ח לא עטרו את אריה טפר והדסה, וגם צה"ל שכח את מעשיהם בקרב, רק זרובבל היה לגיבור ישראל לאחר מותו.

לאחר ארבע שנות שרותה בפלמ"ח ובצה"ל השתחררה הדסה הנערה צנועת ההליכות, והמשיכה את לימודיה לתואר שני, בהתמחות בענף הירקות, בפקולטה לחקלאות ברחובות וסיימה בשנת 1952. שנים רבות עבדה כאגרונומית במחקרים מרכזיים במחלקה לירקות במשרד החקלאות, והייתה אחראית על ניסויי השדה כמהנדסת חקלאית.
מסכת שרותה הצבאי המפואר לא תמה במלחמת העצמאות, והיא נטלה חלק במבצע סיני, שם השתתפה כחובשת קרבית בקרבות אבו-עגילה ואל-עריש.

לאחר המלחמה יצאה הדסה לסיור לימודי במערב אירופה כדי ללמוד שיטות חקלאיות מתקדמות לגידולי ירקות. בעקבות הסיור והממצאים שנלמדו בו, היא הייתה ממובילי הפיתוח של החממות הגבוהות הראשונות בארץ, בהן נעשה שימוש ביריעות מפלסטיק ובזכוכית, בהן התאפשרו גידולי ירקות שונים, שתרמו להצלחת ענף גידולי תות השדה בחממות נמוכות. הדסה המשיכה להשתלם בלימודיה בתחום החקלאות ובשנת 1980 קבלה תואר דוקטור באגרונומיה.

במשך כחמש שנים הייתה אחראית לביצוע ניסויים בגידול ירקות בערבה, ביוטבתה ובעין גדי, ולאחר מכן ליוותה את המשקים בהדרכה, בתצפיות ובניסויים. בשנת 1960 עברה למנהל המחקר החקלאי במכון וולקני, וניהלה את חוות הניסיונות בנגב "גילת" במשך שבע שנים. במחקריה עסקה בין השאר בלימוד השיטות הנבטיות והביזנטיות העתיקות להשקיה ולשימור הקרקע בנגב. בין השנים 1967 ועד 1992 עבדה במכון "גילת", כחוקרת המחלקה לירקות של מכון וולקני, ובהמשך למחקריה עסקה בחיפוש דרכים לניצול היתרונות האקלימיים של דרום הר חברון, לגידול מבכיר של תות שדה.

לאחר ארבעים שנה פרשה לגימלאות והצליחה לארגן ולסדר את אלבום ה"פורמנים" ואת אלבומי הגדוד השישי. יומנה כמלוות שיירות יצא לאור בהוצאת משרד הביטחון תחת השם "בדרך שהלכנו, וספר זה זכה בפרס יצחק שדה לספרות צבאית בשנת 1989. ספר היסטורי נוסף שהוציאה לאור, יחד עם עובד מיכאלי, "עלילות גדוד העבודה", מנציח את יוסף טרומפלדור ואת עלילות גדוד העבודה בארץ ישראל של שנות העשרים.

הדסה נישאה לדב אבידוב, מחלוצי חיל-האוויר במלחמת העצמאות, ושרת כטכנאי רדיו בטייסת הפטישים של מטוסי B17 במלחמת העצמאות ומבצע קדש. לדב והדסה שני בנים, עופר ואייל, וחמישה נכדים. דב הלך לעולמו לפני כשנתיים והדסה הובאה אחריו למנוחות בבית העלמין בעומר, מוקפת קהל אוהביה, בני משפחה, חברים לנשק, מוקיריה מעבודתה במחקר החקלאי, שכניה בעומר וראש המועצה המקומית פיני בדש. זקני עומר לא זוכרים הלוויה שכזו, הספדים כואבים ונרגשים נישאו לזכרה מקרוביה ואוהביה, בניה ונכדיה שנפרדו מדמותה האוהבת, רבת החיוניות והאלמותית, סמלם של יפי הבלורית והתואר, מדור תש"ח שהולך ונפרד מאתנו, אך לא יישכח. יהי זכרה ברוך.

138 – בדרך שהלכנו – הדסה אביגדורי

מקור וקרדיט:  יוסי בלום הלוי  (קישור)

ראו גם :

138 – בדרך שהלכנו – הדסה אביגדורי

138 – בדרך שהלכנו – הדסה אביגדורי

ציפוריה נריה ז"ל  ( לימים סא"ל בצה"ל) (2)

צפורה נריה (11 באוקטובר 1927 – 10 באפריל 2017) הייתה לוחמת בפלמ"ח וממלווי השיירות לירושלים בגדוד החמישי של חטיבת הראל במלחמת העצמאות, מן המפקדות הראשונות בנח"ל , בדרגת סא"ל בצה"ל.

הגדוד החמישי הקים יחידות מאבטחי שיירות בדרך לירושלים, כוח זהבי ופלוגת הקו, והגדוד השישי הקים את יחידת ה"פורמנים". יחדיו היוו שני הגדודים את הכוח העיקרי לביצוע המשימה. היא החליטה לא לחזור לקיבוץ, נסעה לתל אביב ולמחרת התייצבה במטה הפלמ"ח והוצבה לכוח זהבי.

החלטה זו לא הייתה מקובלת על חברי הגרעין שלה וגם בן זוגה יעקב נריה הסתייג ממנה. כיוון שסירבה לחזור להיאחזות, החלטה זו הביאה לסיום תקופת חברותה בקיבוץ. לימים אמרה על כך:

ואני אמרתי: אני החלטתי להיות מלוות שיירות. כך אני רואה את עצמי נוטלת חלק במלחמה, ואני לא רואה את עצמי יושבת במשק עובדת במטבח ולא עושה שום דבר.

— פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין,12-4/40/2 עמ' 34

הנסיעה בדרכים הייתה מסוכנת בשל ירי צלפים מיישובים ערביים על מכוניות נוסעות. הנסיעה בכלי רכב בודדים נאסרה ומטות ההגנה והפלמ"ח קיבצו מכוניות לשיירות, בעיקר לכיוון ירושלים, וצירפו מלווים נושאי נשק כדי להשיב אש. המלווים היו בחורה שעל גופה הוסתר הנשק מהאנגלים, אשר היו מנועים מחיפוש אצל נשים, כ"סליקריות", ובחור שיכול היה להילחם בעת הצורך.

בתחילה, השיירות מנו שניים עד ארבעה כלי רכב, אולם לאחר זמן תקיפת השיירות נעשתה נועזת יותר והנסיעה בכלי רכב פרטיים נאסרה כמעט לחלוטין. תנועת האוטובוסים צומצמה ועיקר התעבורה היה משאיות שהובילו מזון.  "אנחנו כמלווים הרגשנו המעמסה עלינו, את הקושי והאת האחריות, להחזיק את הגישה לירושלים, ולשמור על איזה שהוא פתח. […] כל אחד מאתנו הרגיש שהוא בשליחות בלתי רגילה. אנחנו, בידינו לשמור על דרך פתוחה לירושלים, ויהי מה"..

לאחר קורס חובשות בעמיעד עברה קורס נוסף בפלמ"ח והוכשרה כחובשת קרבית. כמלווה וחובשת השתתפה בהגנה על השיירות באמצעות זריקת רימונים, חילוץ פצועים מהשטח וטיפול בפצועים בתנאי קרב ותנאי מחסור מתמיד באמצעים רפואיים רבים.

בזמן שהשיירות עוד היו יומיות הודיעו לנו שהמון ערבים מחכים לנו בצדי הדרך. כוחותינו תופסים את הגבעות… שיירה של 12 משאיות ושני משוריינים. אני הייתי במשוריין המאסף. הנהגים היו חברים שלנו ושניים אמרו שיש להם הרגשה שלא יחזרו בחיים. הייתה אש תופת. משאית אחת נפגעה ושני הנהגים נהרגו. שלש משאיות נעצרו. אחת המשיכה ואנחנו נשארנו עם שתי משאיות: באחת הרוגים ובשנייה פצועים. אני הייתי לוחמת וחובשת. נעצרנו מול המשאית עם הפצועים, ירדתי מלמטה מתוך המשוריין הורדנו את הפצועים, הכנסנו אותם למשוריין דרך הדלת האחורית ואני נכנסתי יחד איתם. הערבים רצו כמטורפים על הכביש ממש.. זה היה קרב פנים אל פנים. ואנחנו התחלנו לזרוק רימונים. הערבים נבהלו קצת ופינו את הדרך והמשכנו – היו ארבעה פצועים במשוריין. שני פצועים קשה – אחד בראשו, ואחד שתת דם מהמפשעה, אני עצרתי את שטף הדם בתחילה באמצעות אגרוף ולאחר מכן קשרתי את רגלו על ידי חולצה קרועה, ועוד שני פצועים קל (נהגים מאחת המשאיות). הקשר של המשוריין נפצע בעצמו, והוחלף על ידי קשרית. מיד נסענו למרפאה, הורדנו את הפצועים. אני דרשתי לאסוף את הנהגים ההרוגים… חזרנו לשטח, ומצאנו אותם שרופים לגמרי. אספנו את החללים וחזרנו.

— פגישה של ציפי נריה עם צביה בן צבי-כצנלסון, ארכיון יד טבנקין, גוזס-סבוראי, פלמחאיות במלחמת תש"ח

השתתפה בליווי השיירות גדולות שיצאו לירושלים בחודשים מרץ ואפריל 1948, לרבות שתיים משיירות "נחשון". ב-21 באפריל ליוותה שיירה שיצאה לכיוון ירושלים כחלק ממבצע הראל, במסגרתה לחמה כחובשת. על כך סיפרה:

את השיירה ארגנו אנשי הבריגדה. הליווי היה במשוריינים, שלושה בחלוץ, שלושה באמצע ושלושה במאסף. אני הייתי במאסף. שיירה ענקית, כולה עברה פרט ל-10 המשאיות האחרונות. מול דיר איוב החלה התקפה על יתרת השיירה. הערבים ירדו למטה עם סכינים ונשק, צעקו "עליהום, עליהום". ירו במשאיות, אחד הנהגים נהרג ומשאיתו חסמה את הכניסה לבאב אל וואד. היתה אש תופת, ונוספו הרוגים ופצועים. התקבלה הוראה לחזור לחולדה, אולם הערבים פוצצו את הגשר ואז נאלצו אנשי השיירה להילחם בערבים. לוחם אחד מהמשוריינים הצליח להזיז את המשאית שחסמה את המעבר, והדרך נפתחה קצת. אולם הלוחמה המשיכה כיוון שהערבים המשיכו בהתקפתם ביתר שאת. ריכזתי את הפצועים בתעלה, וניסיתי לקרוע בגדים כדי לחבוש אותם. לא נותר ציוד רפואי, והיו פצועים מאוד קשה. בהמשך הצטרפה חובשת נוספת. במהלך כל הזמן דיברנו עם הפצועים שלא ייכנסו להלם. נשארנו שתינו (רבקה טרלו ואני) עם שנים עשר פצועים, רימון אחד וזוג מספריים. הכנו את עצמנו למקרה הכי גרוע… בתשע בערב הגיע משוריין לאסוף אותם. ואז חזרנו לירושלים.

מקור וקרדיט (קישור)

2
· · · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *