מהפכת הענוות : אישה ורובה בארץ ישראל, 1945-1907

3745

מהפכת הענוות : אישה ורובה בארץ ישראל, 1945-1907,  פרופ' מאיר חזן , הוצאת הקיבוץ המאוחד, שנת ההוצאה: 2015

הפלמ"חאית לילה יוסף נהרגה באוקטובר 1948. חודשים ספורים קודם לכן כתבה: "במציאות נראו חיינו לעתים אפלים, אך לא תשבוחות ולא תמונות טרזניות בעתונים הן שקבעו את ערכנו", אלא דווקא חיי היום-יום ש"בהם נשאו הנערות ברצון בכל עול קשה – הם שהכלילו אותן בדפי ההיסטוריה".

הספר מהפכת הענוֹות עוסק במאבקיהן של נשים עבריות ביישוב היהודי בארץ ישראל לקחת חלק בשמירה ובהגנה מימי העלייה השנייה ועד תום מלחמת העולם השנייה.

הוויכוח הציבורי המתלקח מעת לעת בנושא השירות הצבאי של נשים בישראל הוא, בין היתר, מתוצרי פריחתו של שדה המחקר המגדרי. עקב מרכזיותו של תחום הביטחון בחיים הלאומיים העבריים שהתגבשו בארץ ישראל לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20, משמש שדה זה כר פורה ורב רבדים לאפיון מצבה ומעמדה של האישה. ניתוח ניסיונותיהן של הנשים להשתלב בחיי הביטחון היישוביים בשנים 1945-1907, מאפשר לבחון אם ועד כמה חלה תמורה בתדמיתן העצמית, וכיצד התקבלו ומומשו שאיפותיהן במישור הציבורי שהביטחון הוא אחד ממרכיביו.

הציר התמטי של ספר זה מצוי בתחום הביטחון. בה בעת הספר דן לפרקים במציאות החברתית, בעבודה ובמעורבות הציבורית של האישה בקיבוץ, שכן ארבעת הממדים הללו היו שלובים זה בזה כמעט לבלי הפרד. גבורת הצבאיּות הכובשת לא נמנתה עם הדגלים הרעיוניים שהניפו נשים בתנועת העבודה.

כמסיחה על פי תומה כתבה רחל המשוררת בשנת 1926: "לא שְַרתִּי לך, אְַרצִי, / ולא פֵּאְַרתִּי שְמך / בַּעֲלִילֹות גְּבורה, / בִּשְלַל קרבות". אלה מילים מינוריות, וגם מהפכניות ולוחמות, ומבען אנושי ופיוטי, ייחודי וחרישי. נשקפת מהן דרכן של המגשימות, שחפצו לצרף את תחום הביטחון אל מכלול פועלן בהגשמת הציונות. ההליכה אחר העקבות שהן הותירו במרחב הציבורי היא עניינו של מהפכת הענוֹות.

פרופ' מאיר חזן מלמד בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל-אביב ועומד בראש המכון לחקר הציונות וישראל ע"ש חיים וייצמן באוניברסיטת תל-אביב.

להוצאת הקיבוץ המאוחד

 

palmach traing 1946

בצילום:

אימון בקורס מפקדי כיתות של הפלמ"ח בקיבוץ דליה , 1948 (עומדות מימין וזוהו) מיה קרפ, דבורה שביט (הופמן), פנינה קלמן, אביבה רוזי (אורי)

עיקרי דברים:

מאבקן של נשות עין חרוד בשנות ה30 היה חוליה המשמעותית ביותר בשרשרת המאמצים של נשים יהודיות בתקופת בינוי האומה להשתלב בעיצוב דמותה הלאומית של החברה העברית החדשה, באוגוסט 1935 פורסמו בדבר הפועלת קטע ממאמרו של טבנקין על חיוניות שיתופה של האישה בהגנה ומאמרה מאותם הימים של יהודית איידלמן מעין חרוד, שמחתה על אי שיתופה של החברה בקיבוץ בהתמודדות מול האיומים הביטחוניים שהעיקו אז על חברי הקיבוץ.

"המרד"  של הנשים בעין חרוד

לאחר פרוץ המרד הערבי ב1936  החלה פעילות נמרצת של הנשים בקיבוץ עין חרוד . בהנהגתה של אוה טבנקין, העתיקו נשות עין חרוד את זירת הדיון וההכרעה בתביעתן להשתתף בהגנה ובשמירה , מהגופים הסגורים של אנשי המקצוע בקיבוץ , לזירת האספה הכללית. לצורך הכנתו וגיבושו של מהלך זה הן הסתייעו במסורת ארגונית שנוצרה שם עוד בשלהי שנות ה‏20, ולפיה נהגו מעת לעת הנשים לקיים כינוסים פנימיים בהשתתפות נשים בלבד. פעילותן תויגה בתואר רב המשמעות – "מרד".

על מנת לשנות את המציאות שבמסגרתה על פי הגברים יישק דבר תוך התעלמות מחזון השוויון והשיתוף בין בני האדם באשר הם בני אדם ללא קשר למיניותם, החליטה אספת החברות על שורת החלטות שהתקבלו פה אחד: החברות צריכות להשתתף בשמירה; נחוץ להתחיל מיד בהכשרת כל החברות לתפקיד זה; חברות חייבות להשתתף בוועדת השמירה; ועדת החברות שנבחרה מוסמכת לטפל בהוצאה לפועל של ההחלטות.

חברות הקיבוץ  בעין חרוד המשיכו להאבק  על זכותן להשתתף בשמירה ובהגנה על הקיבוץ.

לבסוף, באספה שכונסה ב‏1 ביולי 1936 נשלם שלב הדיונים העקרוניים בסוגיית שיתוף החברה בשמירה בעין חרוד. האספה הכללית של הקיבוץ אישרה שבאופן קבוע שתי נשים  ישתתפו בשמירה, שליש מחברי מועצת השמירה יהיו נשים ותוענק לנשים הכשרה לשאת בנשק.

ההישג של נשות עין חרוד זכה לתהודה גדולה בעיתונות הקיבוצית בת הזמן בזכות מרכזיותה של עין חרוד בתנועת העבודה, ובעזרת השבועון דבר הפועלת ובגיבוי מועצת הפועלות נפוצה הידיעה בחוגי נשים ברחבי הארץ.

תחושת ההצלחה שפיעמה בקרב חברות עין חרוד העלימה כמעט כליל תחושות אחרות של פחד ושל סכנה, שהן בנות לוואי קבועות לפעילות ביטחונית, אך לא פטרה את בני ביתם מכך. למשל, חברת עין חרוד שפרה חיקין, תיארה לימים כיצד עמדה על המשמר בשביל המוליך לקיבוץ גבע. באותו לילה נורו יריות.

ילדיה קפצו ממיטותיהם ורצו לחפשה, אך כמה חברים עצרו בעדם. כששבה בבוקר ממשמרתה ציפו לה השניים בפתח הבית ואמרו: "חשבנו שלעולם לא תשובי, אמא", וחיקין הודתה כי האימה שהביעו ילדיה באותו רגע תלווה אותה עוד שנים ארוכות.

פרויקט חומה ומגדל ונגזרותיו החל משנת 1937 זימנו לנשים בתנועות הקיבוציות עוד ועוד הזדמנויות להפגין ברבים את תרומתן למפעל ההתיישבותי ביטחוני המרכזי של התקופה.

ב‏12 בדצמבר 1938 עלה לקרקע בעמק בית שאן קיבוץ מסילות של הקיבוץ הארצי במסגרת פרויקט חומה ומגדל. מספר הנשים העובדות בייסוד הנקודה החדשה (שכלל את חברות הקיבוץ המוקם וחברות מקיבוצי הסביבה שבאו לסייע) עלה על מספר הגברים.  בהדרגה שולבו הנשים בקיבוץ מסילות גם בתפקידי בטחון ושמירה .

בטירת צבי, הקיבוץ הדתי שהוקם בעמק בית שאן ביולי 1937 , גם שם הוחלט בתחילה  כי נשים לא יקחו חלק פעיל  בהקמת היישוב , אבל כאשר הותקפה טירת צבי בליל ה‏28 בפברואר 1938 מילאו החברות תפקידי קשר, איתות ועזרה ראשונה.

צביה גורדון (פרידמן), חברת קיבוץ יגור, נהרגה ב‏7 בינואר 1938  בדרכה לעבר חדרה מליל שמירה. גורדון מעדה, כדור נפלט מנשקה והיא מתה מפצעיה. היה זה מוות טרגי, מיותר וחף מהוד גבורה של אישה שביקשה להשתתף בחזית ההגנה ושילמה על כך בחייה.

התגבשות ארגונים חדשים במסגרת "ההגנה " הפו"ש (פלוגות השדה) ב‏1937, פלוגות הלילה של אורד וינגייט ב‏1938 והפו"מ (פלוגות מיוחדות) ב‏1939 – כולם יחידות קרביות התקפיות שזכו לתהילה מסוימת בשדה הקרב ולכתרים המפארים את צמיחתם של לוחמים גיבורים בקרב הנוער הארצישראלי, הביאה זמנית להפחתת חשיבות השתתפותן של נשים בפעילות ביטחונית ולהסטת הסוגיה הזו אל ירכתי התודעה הציבורית.

לנוכח אתגרי המרד הערבי ובהמשך שנות מלחמת העולם השנייה וימי תנועת המרי העברי, יצטרפו לגישה האקטיבית הזו עוד ועוד נשים אשר ימצאו בתחום הביטחוני שדה פעולה מכריע, שאל לנשים להיפקד ממנו וזאת מתוקף ראייתן את עצמן כשותפות שוות ערך ומשקל לגברים בהגשמת המפעל הציוני.

הנוכחות ההולכת וגוברת של קולן בזירה הציבורית ממילא גרמה להשלה, ולו חלקית, של אדרת הענווה הן בביטוין הפומבי והן בנכונותן לנהל מאבקים תקיפים על מעמדן בתחום הבטחוני.

גיוס הנשים היהודיות לצבא הבריטי

בראשית שנת 1940 בסניף הגדול ביותר של ה"הגנה", סניף תל אביב, נוצלו המפקד וההרשמה המסיבית של חברות לארגון, לצורך הקמת גדוד החברות הראשון בפיקודה של ניוטה הלפרין. "חלום שהתגשם וחזון שהיה למציאות", הוגדר האירוע בסניף.

מועצת ארגוני הנשים ביישוב היהודי בארץ-ישראל יזמה ב‏1941 את גיוס הנשים היהודיות לצבא הבריטי והובילה אותו בשנות מלחמת העולם. הפורום שקבע כי גוף זה יהיה הגורם בר השיח לנושא גיוס הנשים כלל את בכירי הפעילים בתחום הביטחון ביישוב, בראשותו של בן גוריון. הם שהקנו למועצת ארגוני הנשים כבר בחודש הראשון למלחמה את מעמדה המוביל בנושא, כחלק מתהליך חלוקת הסמכויות וההיערכות הביטחונית של היישוב בתקופת מלחמת העולם.

ביולי  1940 הציגה לראשונה מועצת ארגוני הנשים את הדרישה לגייס נשים עבריות לשירות בצבא הבריטי, חברות מועצת ארגוני הנשים כי המשרד המרכזי של ארגונן ישכון במשרדי הוועד הלאומי בירושלים, כי יוחל בתהליך הכנתן של הנשים למלא את תפקידיהם המקצועיים של הגברים בכלכלת היישוב עם התגייסותם הגדלה בהדרגה לשורות הצבא הבריטי וכן שהמועצה תשולב בהיערכות להתגוננות בתחומים כגון עזרה ראשונה והקמת מיליציה נשית שתשמור על הסדר האזרחי בעת התקפות אוויר.

ב‏4 באוקטובר 1941 התקבלה תשובה חיובית מהצבא הבריטי בנוגע להקמת חיל עזר לנשים כדוגמת  שירות הנשים הקיים בבריטניה.

במקביל לבירורים הפנימיים, הלך והתקדם גיוס הנשים לשורות הצבא הבריטי בהתאם לסדרים שתיאמו סמואל ושרתוק עם מפקדיו.

מועצת ארגוני הנשים מילאה תפקיד מרכזי בהתנעת גיוס הנשים בששת חודשיו הראשונים. הסוגיות הכאובות – קבלת היתר לגיוס אחיות, הכשרת בחורות כנהגות של קצינים אנגלים, גיל המתגייסות, הצורך בבדיקת מידת מוסריותן, התיאום עם ה"הגנה" והפניית מקצת המתנדבות לשורותיו, צירוף המגויסות ליחידות יהודיות וההעדפה שייוותרו בתחומי ארץ ישראל – לובנו תחילה בדיוני מועצת ארגוני הנשים. מחלקת הגיוס של הסוכנות, שהיתה מופקדת גם על גיוס הנשים, הוסמכה לעשות כן בתיאום מלא עם מועצת ארגוני הנשים.

ביטוי למידת המעורבות של ה"הגנה" בהסדרת הגיוס לצבא הבריטי היה מינויה של רחל פרידלנד לתפקיד הגייסת הארצית מטעם הארגון, יחד עם גייסות אזוריות נוספות (שהופקדו על גיוס הנשים בתל אביב, ירושלים, חיפה והמושבות), והן שבפועל היו ממונות על ביצוע תהליך הגיוס.

שלושת הגורמים המוסדיים בחברה היישובית שהיו מחויבים לגיוס הנשים ונרתמו לקדמו: מועצת ארגוני הנשים (שהתבססה על ויצ"ו ומועצת הפועלות), ה"הגנה" והסוכנות היהודית (שנלווה אליה הוועד הלאומי). בזכות גישתם ופעילותם הנמרצת של גופים אלה התגייסו 683,‏3 נשים עבריות לשורות הצבא הבריטי בשנים 1942 -‏1945 ‏265,‏3 נשים לאט"ס ו‏571 נשים לווא"פ,.הן היו כעשרה אחוזים מכ‏000,‏35 אנשי היישוב שהתגייסו בתקופת המלחמה לצבאות שונים, מהם כ‏000,‏ 30 לצבא הבריטי.

גיוס הנשים החל כאמור ב‏18 בינואר 1942,עם פתיחתו של הקורס הפיקודי. נבחרו אליו ‏54 מגויסות יהודיות (‏32 מהן הומלצו על ידי נציגי ה"הגנה"והיתר נבחרו עלידי ועדת מיון צבאית בריטית) .

כשבוע לאחר סיום הקורס הפיקודי נפתח הגיוס עצמו, שקדמו לו הליכי הרשמה בלשכות הגיוס של הסוכנות יהודית וראיונות התאמה בלשכות הצבאיות הבריטיות. כ‏200,‏2 מכלל המגויסות התגייסו במהלך  שנת 1942 .

ats 4

ב‏15 במרס (ולמחרתו) יצא מחזור גיוס הנשים הראשון, שמנה 951 מתנדבות, אל מחנה הצבא בסרפנד. בתל אביב צעדו כמאה מהן בסך, בדרכן אל לשכת הגיוס.

אלפי אנשים נקבצו ברחובות  תל אביב ו"היו עדים למחזה שלא במהרה ישכחוהו", דיווח עיתון דבר. רבקה אלתרמן שנמנתה עם המגויסות, העידה: "זו הפעם הראשונה בתולדות ישראל שאישה עבריה חדלה להיות 'בת חיל' מן המקרא ולבשה מדי צבא ממש. הנה היא עוברת ברחוב. ואתם מתבוננים בה בסקרנות: מי היא? שמא אין היא כלל מבנות ישראל?" רבים בכו בהתרגשות ורגע לפני שהחלה לנסוע שיירת המגויסות לדרכה "פרצה שירת 'התקווה'"והתנועה ברחוב נעצרה.

ב‏2 במאי, החליטה האספה הכללית בעין חרוד על גיוס 92 חברים וחמש חברות לצבא הבריטי, לנוטרות ולפלמ"ח, וזאת בהמשך להחלטה שהתקבלה במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר על גיוס 600 חברות וחברים למסגרות הצבאיות השונות. מתוכם התגייסו כ‏50 נשים לצבא הבריטי וכדרכו של גוף המחויב להקנות הכשרה ראויה לחבריו, יזמה עבורן התנועה מחנה הכנה בקיבוץ רמת הכובש. המחנה ארך עשרה ימים ו‏30 מהמתנדבות זכו בו להכשרה פיזית ול "חיסון" נפשי ואידאולוגי לקראת צאתן למחנה האימונים בסרפנד. שלוש מהן היו מעין חרוד. באמצע מאי  1942 התקיימה בקיבוץ שיחת פרידה מהמגויסים.

שושנה פינקלשטיין ציינה כי "הפעם עם הבנים שלנו יוצאות גם בנות" להגנה "מתוך הרגשת שוויון", אבל הזהירה אותן כי "על ה'יחד' הזה תצטרכנה להילחם. הוא לא ינתן לכן 'במילא'. וגם לכן צפויים עלבונות לא מעטים. אולם זה נתון בידיכן, ביכולת עמידתכן". מדבריה של אחת הפעילות הבולטות במאבק על שיתוף נשים בשמירה ניבטה ההבנה כי בחייה הביטחוניים של עין חרוד, בתורת מיקרוקוסמוס של ההתיישבות העובדת בכללותה, זהו רגע מכונן. רגע שנרכש בייסורים ושעדיין אורבים בדרכו עוד לא מעט תלאות.

מעל במת מועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר תבע טבנקין להטיל את תפקידי השמירה בקיבוץ על החברות, בהתריסו כי "אם אפשר לשלוח חברות, נשים עבריות למצרים ובלי נשק – על שום מה לא תוכל אישה לעמוד עם נשק בפני הערבים?" וקרא להיאבק עם השלטונות הבריטיים "על הכרת זכותנו לנוטרת העברית", קריאה שתוצרתה המעשית המינורית הסתכמה בצירופן של כ‏40 נשים לחיל הנוטרים.

גיוס החיילות לצבא הבריטי  והויכוח הציבורי על מוסר

ההיבט הרגשי היה חלק בלתי נפרד מסוגיית גיוס הנשים לצבא הבריטי. האווירה המורעלת של פקפוקים וספקות שאפפה אותו מראשיתו נמוגה במידה מסוימת ככל שעוד ועוד נשים התנדבו לשירות צבאי, אך מעת לעת הופרחו שמועות על מוסר ירוד הרווח בקרבן – בדגש על התנהגות מופקרת בתחום המיני ועל קשרים אישיים הנרקמים בין חיילות יהודיות לבין חיילים בריטיים. תופעת ההתנכלות לגיוסן של נשים תוך שימוש בלחשושים בדבר פריצות מינית, מלווה כסרח עודף את שירותן הצבאי לכל אורך המאה ה‏20, בלי קשר להבדלי תרבות, דת, לאום או מצב סוציו אקונומי. במקרה הנוכחי נמנו עם הבוחשים בקדירת הפצת השמועות חיילים עבריים ששירתו במצרים וכן גורמים מסוימים במגזר הדתי. אלה ליבו קטעי ידיעות מעורפלות על חיילת שהרתה, על התנהגות נלוזה במפגשים חברתיים ועל קטטות שפרצו בגלל פגיעה אפשרית בטהרן המיני של המגויסות. בין שהפצת השמועות, המופרכות ברובן המכריע, נעשתה במגמה להכתים מוסרית את פרויקט גיוס הנשים כדי להביא לחיסולו ובין משום שהנסיבות האנושיות השוררות בהוויה הצבאית מותירות מטבען פתח רחב לפטפוטי סרק נטולי רסן מעין אלה, הרי שהתוצאה היתה אחת: כרסום במידת הלגיטימיות הציבורית של הגיוס ובמידת הנכונות של נשים נוספות להצטרף לשורותיו.

ATS SOLDIERS

בנסיבות הללו ניסו אוהדי גיוס הנשים להדוף בדרכים שונות את השמועות על התנהגותן המוסרית הקלוקלת של החיילות העבריות. ברכה חבס, שהיתה מחלוצות התובעות את גיוסן של נשים ב‏1941 ושהיתה פעילת הסברה בענייני גיוס מטעם מועצת ארגוני הנשים במקביל לעבודתה בדבר, פרסמה בעיתונה פיליטון נשכני שבו תקפה את מפיצי "הרכילות הקרתנית והזולה". בדבריהם התפלים, האשימה, הם מטילים דופי "באחיות נועזות וגאות" שהתגייסו לשירות צבאי ממגוון מגזרי היישוב, ובפועל השמצותיהם משחירות את דמותו בכללותו. רות ברמן, שמונתה כאחת מארבע הקצינות העבריות הראשונות בתום הקורס הפיקודי, סיפרה בפגישה שקיימה עם מזכירות הוועד הפועל של ההסתדרות ומועצת הפועלות בחודש אוגוסט 1942 ,כי השמועות המגיעות אל החיילות מהארץ וממצרים מכאיבות להן מאוד. כמפקדת העברייה הבכירה בבסיס שבו שירתו למעלה מ‏300 חיילות ארצישראליות בתל אל כביר (מול העיר איסמעיליה, כ‏40 ק"מ דרומית מתעלת סואץ), העידה שאין איש מעז לפגוע בהן. האנגלים נוהגים בהן בכבוד הראוי, אמרה, וכהד לעניין שהטריד אותן יותר מכל דיווחה כי הדבר היחיד שביקשו ממנה החיילות "לפני נסיעתי הנה היה שלא אנאם נאומים ולא אקרא לבחורות להתגייס, אלא רק אמסור בארץ, שלא הכתמנו את שם ישראל ולא נכתים אותו גם להבא".

הנסערת שבתגובות הנשים המתגייסות לנוכח הגל העכור של דופי מוסרי שהוטל בהן, פורסמה בעלון הסתדרות העובדים שערך יוסף ברץ, אגרת לחיילים והחיילות, ושנדפס בכאלף עותקים בארץ ובמצרים. במכתב שנדפס בעלון ב‏14 באוגוסט 1942 נכתב:

מחיילת אלמונית לחייל אלמוני, רב שלום!

"אחי החייל – אי שם בארץ, ואי שם בעולם! אשר תכירני ואשר תתנכר לי, בקשתי שטוחה לפניך – הרפה! הרפה מדברי הרכילות, אשר ירדפוני בהיותי במחנה במילוי תפקידי, וימררו את שעות חופשתי בהיותי בדרכי ובבית. אתה, אשר בעיניך "ראית" ואשר חברך "שמע", כי חברו "ראה" חיילת A.T. S – אתה רב הרחמים, אשר תרחמני, – אתה, בעל המוסר, אשר תייסרני, – אתה הממונה על טהרת הלאום – דום! אל נא תאהבני אהבה יתרה, אהבת בעלים קנאים אשר טחו עיניהם מראות, והם מייסרים את אהובת נפשם על דבר ועל לא דבר. תנני למלא את התפקיד שנטלתי עלי כמחסנאית, כנהגת, כטבחית, כאחות – כיאות! ותנני גם לשעשע את נפשי אני – כרוחי. ורוחי עדיין עמי, האמינה.

וזכור: יש בתוכנו הרבה הרבה חברות יקרות, נאמנות, טהורות, המסורות בכל נפשן ומלוא הכרתן לתפקידן הגדול. אל תפגע בכבודן על ידי הפרחת דיבות ודברי סרה. בעלי המוסר, היזהרו בדבריכם! קשטו את עצמכם ואחר כך קשטו את האחרים.

חגיגות השנה לגיוס הנשים הגיעו לשיאן באירוע שכונה "יום האישה הלוחמת" ושאורגן ביוזמת מועצת ארגוני הנשים. באירוע שהתקיים ב‏10 בפברואר 1943 נערך מסע של שיירת מכוניות צבא הנהוגות בידי חיילות עבריות שיצא מפתח  תקוה, עבר ברמת גן והסתיים בחוצות תל אביב. קהל אלפים קידם את פני השיירה בתשואות, תופינים ופרחים. הרחובות קושטו בסיסמאות עידוד ותזמורת "המשמר האזרחי" ניגנה לפני השיירה. בהמשך הערב התקיים כינוס רב משתתפים באולם "אוהל שם" ובסיומו "נשף החיילת" שחלקו שודר ברדיו.

מטרתו המרכזית של האירוע היה מתן תנופה מחודשת לגיוס הנשים לאט"ס, שעמד במרס 1934 על 2,702 חיילות. ‏961,‏1 מהן באו מהערים (תל אביב בראש – ‏951 מתגייסות), ‏231 מהמושבות (בראשן רחובות – ‏36 מתגייסות), ‏69 מהמושבים (בראשם כפר יחזקאל – ‏10 מתגייסות), ו‏69 מהקיבוצים (בראשם אשדות יעקב – ‏9 מתגייסות).

מקרב 050,‏2 החיילות ששובצו עד לאותו מועד במקצועות שונים – שירתו 400 מהן כנהגות, ‏300,‏ 1 נשים מילאו מגוון תפקידים בבתי חולים, ‏250 נשים עבדו במשרדים, ‏500 נשים שירתו במחסנים ו‏50 נשים שירתו במטבחים. עלון פנימי שפרסמה אחת מפלוגות האט"ס בחודש מאי הכריז: "לא בעלילות גבורה ובשלל קרבות [כמילות הפתיחה בשירה של רחל, "אל ארצי"] נפאר את שם עמנו וארצנו. מנת חלקנו היא עבודה קשה, מייגעת ולפעמים משעממת, שרבות מאתנו – נודה ולא נבוש – לא הורגלנו לכך…".

המגויסות העבריות פוזרו בקבוצות שמנו לעתים כ‏200-‏ 300 נשים ולעתים עשר עד עשרים נשים בלבד, והן היוו יותר מרבע מכ‏000,‏8 המגויסות לאט"ס במזרח התיכון. מרבית הנשים במדי הצבא הבריטי ששירתו באזור היו בריטיות (בעיקר אחיות), פולניות ודרום אפריקאיות, ואליהן נוספו גם נשים צ'כיות, יווניות וקפריסאיות. הנשים העבריות שירתו  ב‏29 פלוגות אט"ס שנפרשו בארץ ישראל ובמצרים. שלוש פלוגות שירתו בלבנון.

השהות ארוכת הימים במצרים זימנה לחיילות הזדמנויות, כולן מחוץ לטווח הלגיטימיות בעיניים בריטיות, לתרום למען אינטרסים ציוניים. בתיאום עם ארגון ה"הגנה", השתתף מקצתן בהעברת מידע מודיעיני רלוונטי, בהברחת נשק ותעודות, בהושטת סיוע למעבר בלתי חוקי של פליטים יהודיים וכדומה. תרומה מסוג אחר היתה של חיילות ספורות שהיו מזוהות עם הלח"י. הן סייעו לרציחתו בקהיר של הלורד וולטר מוין, השר התושב הבריטי במזרח התיכון בנובמבר ‏1944,ואחת מהן אף הבריחה בשובה מחופשתה בארץ את הנשק ששימש לצורך החיסול.

התרוממות הרוח שאפפה את יוזמי הגיוס במהלך השנה ראשונה והשנייה לקיומו נותרה בעינה גם בהמשך…"

ב‏22 באפריל 1943  נפתח מסלול צבאי חדש להתגייסותן של נשים עבריות – חיל העזר לנשים של חיל התעופה המלכותי הבריטי, שכונה ווא"פ. המקצועות שהוצעו בווא"פ כללו עבודה בבתי מלאכה למטוסים וכן בתחומי הצילום והקשר, עוזרות אחיות ועוד. מועצת ארגוני הנשים, שאליה 20-‏40 להצטרף למסלול החדש או לאט"ס.

ATS PikiWiki_Israel_7916_Auxiliary_Territorial_Service_during_World_War_II

הגיוס של נשים לצבא הבריטי וגם לפלמ"ח

קיימת זיקה ברורה בין תחילת צירופן של נשים לפלמ"ח לבין נכונות הקיבוץ המאוחד להתיר את הצטרפותן לאט"ס. אפשר לומר, שמבחינתו של טבנקין היה צירוף נשים לפלמ"ח תנאי בל יעבור לצירופן לאט"ס. משמע להכרעה על צירוף נשים לצבא הבריטי שהתקבלה במועצת הקיבוץ המאוחד בגבעת ברנר ב‏16 באפריל, התלוותה באורח סמוי אמנם אך בלתי נפרד, גם ההסכמה של ראשי ה"הגנה" והפלמ"ח להכללת נשים ביחידה הארצית המגויסת של הארגון, שעתידה להפוך מראשית יוני לעצמאית לאחר שהבריטים ישילו את חסותם ממנה. היה זה מאבק כפול פנים: על יעדי הגיוס של כוח אדם איכותי החפץ למלא תפקיד צבאי ועל עיצוב דמותה ואופייה של ה"הגנה" בחברה היישובית. הדבר בא לידי ביטוי מיידי בהחלטה שהתקבלה באספת קיבוץ עין חרוד בראשית מאי  1942 על גיוס חברות בודדות הן לאט"ס והן לפלמ"ח.

"טבנקין  אמר : " אני מציע לגייס שליש  חברות, ‏500 חברות, שתצענה עצמן לפלמ"ח". מנקודת מבטו שיתוף החברות נועד גם לשמש כערובה למניעת הפיכתו ל"צבא מקצועי", וכנדבך בבניית הפלמ"ח ובהגדרת ייעודו הביטחוני: "הפלמ"ח זה כוח מגויס ארצי, לא רק קומנדו, ואז אפשר יהיה להכניס יותר חברות". מגמתו לא לצרף ליחידה נשים טיפין טיפין אלא במספרים גדולים, חתרה תחת היעד של חלק ממפקדיה לגבשה כמסגרת של לוחמים מובחרים. טבנקין הבהיר: "אם תהיינה 500 בחורות שדופקות על הדלתות של יצחק שדה – וועלן זיי זיך דערשלאגן [הן יבקיעו להן דרך]". נוכחות נשית רבה הבטיחה שהפלמ"ח יתקיים כגוף שלא רואה בלחימה ובצבאיות את תכלית קיומו הבלבדית, ואפשרה להקנות לו אופי ייחודי חלוצי עממי.

הנשים נתפסו בעיני טבנקין כגורם ביטחוני חיוני לפלמ"ח, וכל זאת מעבר לגישתו העקרונית משכבר בדבר נחיצות שילובן ב"הגנה". עמדתו לא התקבלה בנקל, וההשלמה עם העובדה שבפלמ"חגם עובדים ולא רק מתאמנים היתה קשה לעיכול.

אחת הסוגיות המיידיות שנגזרו מן המגמה החדשה לגייס נשים לפלמ"ח נגעה למתכונת שילובן במחלקות (זו היתה המסגרת הארגונית הנפוצה ביחידה) ולטיב האימון שיוקנה להן 40 הנשים הראשונות נכנסו לפלמ"ח בעת שהוא נמצא בתהליך מעבר משירות מקוטע ואקראי של ימים ספורים עד עשרה ימים בחודש לשירות רציף ומתמשך. בדיעבד הסתבר כי צירופן היה נדבך בתהליך הפיכת הפלמ"ח ליחידה המגויסת דרך קבע. בשלב ביניים זה בהתארגנותו, לוקטו במשורה  נשים "נבחרות" מבחינת כושרן הגופני ונכונותן להתמודד עם המאמץ הפיזי  והנפשי הכרוך באימון צבאי תובעני ובשהות מתמדת בחברה גברית ביסודה. הן פוזרו במחלקות השונות והתאמנו כמו הגברים, לעתים בכיתות נפרדות ולעתים בכיתות מעורבות. הדילמה היתה אם נכון להכשיר את הנשים כלוחמות מן המניין ומכאן שאפשר לפזרן בין המחלקות ולהתייחס אליהן כמו לגברים או שמא מוטב לרכזן בכיתות נפרדות שבהן ילמדו מקצועות המותאמים לכישוריהן וליכולותיהן.

רות הקטין שהיתה מופקדת על מחלקת החברות במזכירות הקיבוץ המאוחד, דיווחה כי דווקא החברות הבוגרות יותר בגילן (במחצית השנייה של שנות ה‏20 לחייהן) הצטיינו בעוד שהחברות הצעירות יותר "לא עמדו במבחן". העומס המפרך הציב לפעמים אתגר קשה מנשוא. ביחידות המעורבות הנשים "לא העיזו לפגר", לפי אלון, ותמיד השתדלו להיות בין הראשונים גם אם הדבר הזיק לעתים לבריאותן.

לכינוס קדם בירור שהתקיים במועצת הפועלות עם יצחק שדה ודוסטרובסקי, בסוגיית קיומן של יחידות מעורבות או חד מיניות. שדה התנגד בדיון "לכל הפרדה בין הבנות והבנים", בעוד שדוסטרובסקי שלל את היחידות המעורבות. נכונות מפקד הפלמ"ח ורמטכ"ל ה"הגנה" לקיים בפורום זה התדיינות מקצועית אינה דבר מובן מאליו והעידה על הכרה בשיקול דעתן של נציגות מועצת הפועלות ועל האמון ההדדי ששרר בינן לבין בכירי ה"הגנה". בעקבות הבירור במועצת הפועלות נערך כינוס חברות הפלמ"ח בהשתתפות כמה מפקדים בספטמבר 1943,ונדונו בו דפוסי האימון והתפקידים שאליהם נחוץ להכשיר נשים בפלמ"ח. בפיקוד הפלמ"ח שררה מחלוקת בין אלה ששללו את רעיון שילובה של האישה בתפקידי לחימה והעדיפו להכשירה למלא תפקידי עזר בתחומים כגון אפסנאות, קשר, ומזכירות, לבין אלה שדגלו בהכשרתה למילוי תפקידי לחימה. ברוורמן יצאה בכינוס בחריפות נגד המגמה לאמן את הנשים באופן שוויוני לגברים וזאת בגלל הבדלי הכוח הפיזי הקיימים בין שני המינים, ותבעה: "יש לעקור את האידאולוגיה המופרכת – של רצון להידמות לבחור". צביה כצנלסון שהצטרפה לפלמ"ח מתנועת המחנות העולים וכעבור כמה שנים תהפוך לחברה בשדות ים, הסכימה ש"אנו איננו יכולות ואיננו צריכות לרצות להשתוות אל הבחורים", והבהירה כי אינה חפצה "לקפוץ מעורה" ולחדול מלהיות בחורה. עם זאת אין פירוש הדבר שברצונה לוותר על זכותה להגן על הארץ בדומה לזכותו של הבחור, גם אם לא באותם תפקידים.

shomeret kibuz givaat haslosa 1936

בעקבות הכינוס החליט מטה הפלמ"ח להפריד את אימוני הנשים מאימוני הגברים, להכשיר סגל פיקודי של נשים לצורך אימון החברות ולאמן נשים במגוון מקצועות תומכי לחימה כגון, קשר, עזרה ראשונה, נהגות, סיירות ומנהלה.

בתנאים הארצישראליים ובהוויה הפלמ"חאית נועדו מקצועות אלה להעניק בפועל לכוח הלוחם תמיכה קרובה – גאוגרפית ומוחשית כאחד, וזאת בניגוד למצב ששרר למשל באט"ס באותה שעה. הכשרה גופנית ותפעול נשק ברמה בסיסית נותרו חלק מתהליך הכשרת האישה כחברה לגיטימית בפלמ"ח. כמקובל במציאות החיים שאפיינה את הפלמ"ח לפחות עד לפרוץ מלחמת העצמאות, התפקידים השונים ומידת המעורבות הממשית של נשים בתפקידי לחימה נותרו פתוחים למאבק יום יומי בשטח, בכפוף לתנאים המקומיים בכל מחלקה ופלוגה, ליוזמות וצרכים חולפים של מפקדים ולמידת התוקף שבה דרשו נשים ליטול על עצמן תפקיד מסוים.

בהמשך נקבע על ידי מפקדת הפלמ"ח שאימוני המפקדות בקורסי מפקדי הכיתות והמחלקות יתבצעו בקורסים שבו ישתתפו בני שני המינים, אבל הנשים יהוו קבוצת אימון נפרדת בקורס.

הרגע המכונן בהוויה הפלמ"חאית שבו ניתנה לגיטימציה להיותן של הנשים חלק בלתי נפרד ממנה התרחש בפברואר 1944 ,עם פרסום חוברת מיוחדת של עלון הפלמ"ח על "החברה ביחידותינו", כשם מאמר הפתיחה שכתב יצחק שדה. כפי שפרסום חוברות נושא של ביטאוני תנועות הקיבוץ הארץי והקיבוץ המאוחד שהוקדשו לנושא החברה בחיי הקולקטיב בראשית שנות ה‏30, הציגו את הסוגיה כעניין העומד בפני עצמו ושמבחינה אידאולוגית וציבורית ראוי לעסוק ולהתחבט בו, כך גם אירע הפעם. אולם במקרה הנוכחי, הופעת העלון היתה בגדר מתן חותמת כשרות לחברותן של הנשים בפלמ"ח. השאלה שעמדה על הפרק לא היתה עוד בנוסח "פרובלמת האישה בהגנה" או "שאלת החברה", אלא בנימה חיובית, כהגדרת שדה: "כיצד לנצל במיוחד את כשרונותיהן וסגולותיהן המיוחדים של הבחורות?"

בשנים 1945-‏1948, שנות המאבק ומלחמת העצמאות, עתידות נשים לסייע במבצעי תקיפה וחבלה במתקנים בריטיים, ליטול חלק במבצעי ה"העפלה" בתפקידיםמגווניםו להיות מעורבות באופנים שונים- בשדה הקרב, בדרכים ובעורף – בזירות הלחימה של מלחמת העצמאות. מאותם ימים נודעו לתהילה ברכה פולד, אסתר רזיאל נאור, גאולה כהן, מירה בן ארי, זהרה לביטוב, נתיבה בן יהודה ועוד, שהנצחת דמותן ומיתוס פועלן העניקו מבע רב פנים להשתתפותן של נשים בעימותים הצבאיים ובמאמצים האזרחיים שנכרכו בתהליך כינונה .

העובדה שהשתתפותן של נשים במאבק הצבאי להגשמת מטרותיה המדיניות של הציונות חדלה להיות תופעה שנויה במחלוקת והפכה לדרך מקובלת ונפוצה, נבעה מארבעה תהליכים מקבילים שאירעו בשנות מלחמת העולם השנייה: הצטרפותן של עוד ועוד נשים לשורות ה"הגנה" וכן לאצ"ל וללח"י, הדוגמא האישית והמופת שהציגו חברות ובוגרות תנועות הנוער הציוניות שנלחמו במזרח אירופה וההזדהות בארץ עם הקרבתן, התגייסותן של נשים עבריות באלפיהן לשורות הצבא הבריטי והמסלול שנפרץ בפלמ"ח להכשרת נשים לשאת במטלות קרביות. אלה לא יכולים היו להתרחש בלעדי תרומתן האזרחית הייחודית – בארגון, בסימון כיוון ובהכשרת התודעה – של ארבע מסגרות : מועצת ארגוני הנשים בהנהגת תנועת ויצ"ו, מועצת הפועלות שהיתה שותפה בהובלת מועצת ארגוני הנשים ופעלה במקביל בדרכים עצמאיות, החינוך הרעיוני שהוענק בתנועות הנוער הציוניות (בארץ ישראל ובמזרח אירופה) והמחויבות הבלתי נלאית של נשים בתנועת הקיבוץ המאוחד לטיפוח חזון השתתפות הנשים בשמירה ובהגנה כנדבך במסכת פועלן ואמונתן בהגשמת הציונות הסוציאליסטית.

מבט על האירועים הביטחוניים הדרמתיים שהתרחשו בארץ ישראל בשנים ‏1945-‏1948 ,מראה כי באותה תקופה חדלו כמעט כליל הוויכוחים, הבירורים והמחלוקות הציבוריות בנוגע להשתתפותן של נשים בתפקידים ביטחוניים שונים.

הנושא הוסר מסדר היום הקיבוצי, התנועתי והיישובי. מחד גיסא, סוגיית זכותה של האישה לתרום את תרומתה למאבק הלאומי גם בשדה הביטחון נחשבה כמוסכמה שאין עליה עוד עוררין. מאידך גיסא, דחיקת הדי מחלוקות העבר לא בהכרח העידה על נכונות מודעת לצרף נשים להשתתף בלחימה.

ביוני 1945 העמידה שולמית קליבנוב, האישה שנשאה בתפקיד הביטחוני הבכיר ביותר ביישוב, לפתחן של החברות הוותיקות בקיבוץ המאוחד את אתגר המשך שילובן של נשים בחיי הביטחון וקראה להן לבדוק את עצמן: "מה מידת היכולת והנכונות והמתח אצל החברות שלנו להתגייסות למפעלים ציבוריים, לתפקידים ציבוריים מרכזיים, מקומיים, להיות איש ההגנה במקום, לחיות את ענייני ההגנה, כשם שהיא חיה את ענייני העבודה ואת התפקידים החברתיים במקום?" ראייתה הנכוחה, שקיימת זיקה הדוקה בין מעורבות בפעילות ציבורית לבין השתתפות נשים בהגנה, אינה זקוקה לביאור נוסף נוכח התיאור שהובא עד כאן. עם זאת קביעתה כי התביעות בנוגע לשיתוף החברה בהגנה "צריכות להיות מופנות כלפי עצמנו", נשמעה עוד בימי "המרד" בעין חרוד ב‏1936 .

עין חרוד,  בשנות השלושים , כבבואה נשית ייחודית, העניקה ביטוי לקולות שונים בפסיפס המורכב של מאבק נשים יהודיות בארץ ישראל עם מכשלות מגדריות.

לשיטתו של פרופסור מאיר חזן ראוי להקשיב ולתת מבע למגוון הקולות הללו, גם כשלא מבקשים רק להבין את קסם הנגינה העין חרודי. בהקשרם של העניינים שבהם דנו, היתה חברת הקיבוץ רחל סבוראי מגילוייו המוקצנים של קסם זה.

במלחמת העצמאות התגייסה לצבא הפלמ"חאית לשעבר על דעת עצמה ובניגוד להחלטת מוסדות עין חרוד, לאחר שהושבה ריקם בקשתה להתגייס ליחידה השומרת על השדות בעמק יזרעאל. במכתב התנצלות ששלחה לעלון הקיבוץ, ניסתה סבוראי לנמק את צעדה: "שואלים: מדוע דווקא את? ומי יעבוד? כחברה הנני יחידה במשק שרוצה ויכולה ללחום בשטח. משום שאני חברה אינם רוצים לשתפני בלחימה בבית. כל נער בבית יודע שבבוא המלחמה – יתנו לו ללחום. ואני? […] האם יכולה אני לשבת בבית ולחלוב פרות, כשכל חברי בגילי, כל אלה שהתאמנו יחד – שרויים בקו האש הראשון?"

IDF 1948

בעת המבחן של 1948 ,היתה סבוראי (לדבריה, שאינם משקפים את המציאות ההיסטורית אך מעידים על אווירה רווחת בחלק מהזמן ובמצבים מסוימים) היחידה שרצתה ויכולה היתה לשרת בשטח כמו הגברים. "החזקות והמאומנות ללחימה" – קראה מעל גבי עלון הפלמ"ח בעיצומה של ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות. בן קיבוצה, זרבבל גלעד , ציין כי מנת חלקן היום יומית של הנשים בפלמ"ח היתה "מרה, ונוקשה וצרובת עלבון". הוא הביא מפי סבוראי את זיכרונותיה על הקרבות שבהן השתתפה במלחמת העצמאות כ"מעין כפרה על המכאובים הנוספים שידעו הבנות בתוך המרורים המרובים של כולנו". זעקתה המגדרית של סבוראי, לממש ב‏1948 את מה שראתה כזכותה השוויונית, נחסמה פורמלית בידי מוסדות קיבוצה. אף אם לבטח היו לכך גם שלל נסיבות פרטיות שהתיעוד לגביהן אינו בנמצא, הרי שהעמדה העקרונית שביטאה סבוראי הכילה הד ובת קול לתביעתן משכבר של נשים בעין חרוד ב‏1936.

בקרב 612 חברי עין חרוד שהתגייסו לשירות צבאי ב‏1948,נמנו 33 חברות ו‏93 חברים. אם המדובר בזרע שנזרע, וכעת נבט – אפשר לשער שאכן תודעת מאבק הנשים בקיבוץ עין חרוד  בשנות ה30 הייתה לה השפעה על שיעור גיוס גבוה זה במלחמת העצמאות .

לילה יוסף, בתם של זהבה ודב יוסף, ששירתה בפלמ"ח וכתבה חודשים אחדים לפני שנהרגה באוקטובר 8194 ליד קיבוץ דורות שבשער הנגב: "נוהגים היו לומר בזלזול, שתפקיד הנערה לשעשע את הצבא, זוהי התבטאות גסה, אך נכונה בעיקרה". לילה מיאנה לקבל דרגות קצונה אף שמילאה תפקידים פיקודים במלחמה ואף שידיד המשפחה, בן גוריון, הביע עוד בימי בחרותה את ביטחונו כי "תהיה לאחת המנהיגות הבולטות בארץ". היא סיפרה על ההוויה הפלמ"חניקית, כי "במציאות נראו חיינו לעתים אפלים, אך לא תשבוחות ולא תמונות טרזניות בעתונים – הן שקבעו את ערכנו". אלא דווקא חיי היום יום ש"בהם נשאו הנערות רצון בכל עול קשה – הם שהכלילו אותן בדפי ההיסטוריה". הרצון להיכלל "בדפי ההיסטוריה" היה בבחינת פריצת דרך משמעותית בתפיסתן של הנשים את עצמן ואת פועלן, שכן ביטא את שאיפתן להיחלץ מן הענווה כמוטיב מגדיר זהות, עשייה והנכחתה במרחב הציבורי. ענוותן לא נדמתה לאותה מצוות "צניעות" שעליה צוו נשים יהודיות מקדמת דנא. היא לא היתה ציווי דכאני הנגזר מבחוץ על הנשים, אלא נבעה מהכרה עצמית ומהזדהות רצונית ומודעת עם צו השעה של ההיסטוריה והגורל היהודי כפי שהתבטאו בעת מימוש החזון הציוני.

בנסיבות הללו, ימים אחדים לאחר נפילת הל"ה בדרך לגוש עציון, אופייניים היו דבריה של לוחמת הפלמ"ח בחטיבת הראל, רינה יפה ניר, שהודיעה למפקד המחלקה שלה שישבה בקיבוץ עין שמר: "או שאתם שולחים אותי לעשות משהו, או שאני הולכת הביתה". היא נשלחה עם חברתה, נאוה קלישר מרגלית ללוות שיירות משפלת החופ לירושלים, ולחמה בקסטל ובמקומות אחרים. כעבור חצי שנה (ערב סיום ההפוגה הראשונה) דיווחה בפני אותו פורום של מועצת הפועלות  מינה רוגוז'יק (בן צבי), מפקדת הח"ן (חיל הנשים) בצה"ל: "מראשית מאי גויסו  כ‏000,‏3 חיילות, נוסף לאלה שנמצאו כבר לאותו מועד בשרותים (‏000,‏1) ובפלמ"ח (‏000,‏1) .הצבא תובע מיד 000,‏10 חיילות, ולעתיד -‏000,‏20".

בפרוש שנת 1948  ציינה בתסכול ביומנה הדסה למפל, שהגיעה ארצה במסגרת קבוצת "ילדי טהראן" ב‏1943,כי היא "מתה מקנאה" על שבניגוד לחבריה ומקצת חברותיה במחלקת הפלמ"ח (בפיקודו של רחבעם זאבי), אין משתפים אותה בפעולות מבצעיות, והוסיפה: "האם בשביל זה התגייסתי? בשביל לשבת בבית?" כעבור שבועיים וחצי היא נשלחה ללוות שיירות בדרך לירושלים.

התמורה החדה הזו בגיוסן של נשים, ללא פולמוס ציבורי ומאבקי כוח רעיוניים, התממשה אך ורק בזכותה ולאורה של מהפכת הענוות. אחת מן הענוות הללו היתה למפל, שנהרגה בקרב על לטרון ב‏31 במאי 1984 . על תפקודה באותו קרב כקשרית בזחל"מ שפרץ לחצר בניין משטרת לטרון, גרס חיים לסקוב (שפיקד על התקיפה וכעבור עשור מונה כרמטכ"ל) שראוי היה להעניק לה את אות הגבורה.

מועמדת פוטנציאלית אחרת לקבלת אות הגבורה היתה הפלמ"חאית אביבה וין (רבינוביץ) מכפר וארבורג, ששירתה בגדוד הרביעי. היא דחתה על הסף את הצעת מפקד חטיבת "הראל", יוספל'ה טבנקין, שתיבחן האפשרות להעניק לה את האות על תפקודה בלחימה בקרב הכושל בגבעת הרדאר שבהרי ירושלים ב‏1 ביוני    1948בהמשך מיאנה וין לקבל את הצעת מפקד פלוגתה דוד אלעזר(דדו), שתשתחרר בתום המלחמה בדרגת קצינה בהתאם לתפקיד שמילאה במחלקת הסיור והעדיפה להשתחרר כטוראית.

מקור וקרדיט :

מאיר חזן, מהפכת הענוות : אישה ורובה בארץ ישראל, 1945-1907 , הקיבוץ המאוחד , 2015

hazan book cover 1

3
· · · · · · ·

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *