ליקט וערך : עמי סלנט , עורך האתר
תפקידו המרכזי של הגדוד החמישי היה מלחמה על דרכי התחבורה ואבטחת הדרך היחידה לירושלים כדי שתוזרם בה אספקה חיונית – מזון, דלק, ציוד הגנתי, אנשים – לעיר הנצורה. לוחמות ולוחמי הגדוד ליוו והגנו על עשרות רבות של שיירות שהותקפו בין תל-אביב – יפו וירושלים.
בתקופה זו בוצעו פעולות התגמול על כנופיות ערביות בכפריהם, בין השאר, ביעזור, בית דגן, חולדה הערבית, בית ג'יז, קובאב, ואדי-סרר, בית נקופה והקסטל. וכן על כלי רכב ערביים שנעו באותו הכביש. מחסומים על הכביש נפרצו תחת אש. במקרים רבים נתקלו המלווים ביחידות של הצבא הבריטי העוין שאף תפסו את מעט כלי הנשק שהוסתר על ידי אנשינו.
הגדוד החמישי – גדוד "שער הגיא" (חטיבת הראל)
אודות הגדוד באתר הפלמ"ח
נשים בפלמ"ח
עם הקמת הפלמ"ח ב- 15 במאי 1941, לא נערך דיון מיוחד בשאלת גיוס הנשים. נוהג גיוס נשים להגנה היה כבר מושרש ומבוסס ועל כן היו נשים שביקשו להצטרף לפלוגות המחץ מראשיתן.
שאלת שילובן של הנשים בפלוגות ואחר כך בחטיבה עמדה על סדר יומו של הפלמ"ח מהקמתו ועד פירוקו, כשבכל תקופה תוכנה משתנה בהתאם לנסיבות.
בתחילה התגייסו בודדות בלבד וחברותן בארגון הוסתרה בעיקר מעיני הבריטים. משאישר מטה ה'הגנה' את גיוס הנשים לפלמ"ח גדל מספרן עד כיתה בכל פלוגה והן התאמנו יחד עם הגברים. ב- 1943 קיימו החברות כנס מיוחד לבירור מעמדן, תפקידיהן, ואופן אימונן בחטיבה. עם ביצוע 'הסכם ההכשרות' (1944) גדל מאוד מספר המצטרפות לפלמ"ח והגיע עד לשליש ממגויסי החטיבה. בנות ההכשרות האמונות על שויון מלא בין המינים, השתלבו בתפקידים שונים – מיעוטם מבצעיים ורובם תפקידי עזר קרובים למבצעיים או רחוקים מהם.
הנשים בפלמ"ח מילאו מגוון תפקידים רחב: מבצעיים – לחימה סיור וחבלה; מקצועיים – קשר-גדעונות, רפואה, סעד ואפסנאות; מנהליים – מזכירות, טבחות; תפקידי הדרכה. נשים מילאו תפקידי פיקוד זוטרים והשתתפו בקורס מפקדי מחלקות של ה'הגנה' מ-1943.
בפעולות המבצעיות בתקופת המאבק השתתפו גם נשים, בעיקר במאבק ההעפלה.
במלחמת העצמאות נוצרו נסיבות חדשות שהחריפו את שאלת השתתפות הנשים בתפקידי לחימה מצד אחר והקנו משמעות שונה לנוכחות הבנות בתפקידים הסמוכים לחזית (משלטים, בסיסים קדמיים) מצד אחר. השתלבותו של הפלמ"ח בצה"ל ותהליך פירוקו השפיעו על תפקיד הנשים, מעמדן והרגשתן עוד יותר משהשפיעו על הגברים.
תרומתן הבולטת ביותר הייתה להווי החיים הפלמחאי הייחודי.
השדה ( הג'דה) הבלונדינית ": נתיבה בן-יהודה , במארב אין כל חדש (קישור לסיפור חייה בפלמ"ח)
סקירה מעמיקה ומרתקת על הגדוד החמישי של הפלמ"ח כאן באתר "רגעים היסטוריים"(קישור)
זכורה הפקודה של המפקד בגדוד החמישי שמעון אלפסי , בקרב הנסיגה מן הקסטל: "טוראים לסגת , מפקדים נשארים לחפות!" באותו קרב נפגע גם שמעון אלפסי ונהרג. קריאה זו מבטאת יותר מכל את רוח הלחימה והגבורה של הגדוד ושל הפלמ"ח כולו. אפשר לראות בה את יסודה של הקריאה "אחרי!" שקבעה בפלמ"ח ובצה"ל את מקומם של המפקדים בראש הכוחות הלוחמים
לוחמת הפלמ"ח טובה עופר
"היינו ישנים ואוכלים ביחד, מתאמנים ונלחמים", מספרת עופר בת ה-89. "זחלנו, נשאנו כלי נשק, עשינו ביחד טיפוסי חבל ולא היה הבדל בין הבנים לבנות. כשהיו שואלים אותי 'לא קשה לך לצאת לקרב?', עניתי שאתגבר. קיבלנו כוח מעצם המאבק". לשאלה האם התפתחו יחסים רומנטיים בין הנשים לגברים סיפרה עופר: "ניסו גם לחזר, אבל בצורה עדינה, פרט למקרה שמישהו הושיט יד כשישנו במעורב, אבל ישר הסתדרנו".
טובה עופר נולדה ב-2 ביוני 1929 בתל-אביב. הוריה עלו בעלייה השלישית מפולין, והתיישבו בעיר הלבנה. כנערה צעירה ואחות קטנה לדבורה, הייתה חברת בשומר הצעיר מגיל 12, ולארגון ההגנה הגיעה כבר בגיל 13. בשלהי 1947 החלה את ההכשרה המגויסת בקיבוץ נגבה, ובמלחמת העצמאות שירתה כחובשת בפלמ"ח. עופר מספרת כי נשים היו לצד גברים באימוני קרב-מגע, זחילות שטח, ירי, אומגות, קפיצות לברזנט ותרגילי ספורט שימושי.
עופר מספרת כי השירות המשותף היה דבר שבשגרה ללוחמות ולוחמי הפלמ"ח, אך עם הקמתו הרשמית של צה"ל ב-1948, התקבלה החלטה להפרידם, ולהוציא את הבנות לחדר לינה נפרד. "התנגדנו. אז מה עשינו? לילה אחד ישנו ליד הבנים ושמנו עליהם בגדים של בנות. ראו שאי אפשר להפריד בינינו, היינו טובים כקבוצה, חוץ מפעם אחת שמישהו הושיט יד כששכבנו במעורב. אז פשוט לקחנו את המזרן ומצאנו מקום אחר לישון בו. הייתה לי ולחברותיי סיסמה: "כל זמן שאנחנו כאן, נשמור על עצמנו".
| בין הפלמ"ח והמטבח מתוך עבודת המחקר של טלילה קוש |
| טלילה קוש היא מורה בסמינר הקיבוצים, סיימה תואר שני בתורת הספרות באוניברסיטת תל-אביב. עבודת המ.א. שלה עסקה בדמות האשה הצברית בטקסטים של דור תש"ח |
למרות האטרקטיביות של דמות הלוחם לא נראה כי השאיפה נשית היתה "להפוך לגברים". נתיבה בן-יהודה נותנת למצב זה ביטוי מפורש בספרה "בין הספירות" (1981). המחמאות שנתנו לה על יכולתה כלוחמת – "את אייזן גבר" – לא נתפסו בעיניה כמחמיאות: "אני לא הייתי גבר, אני הייתי אשה" (274). כפי שאראה בהמשך, המבט הגברי אכן העמיד בספק את "נשיותה" של האישה הלוחמת. אימוץ פרקטיקה גברית היתה אמנם הדרך היחידה והנחרצת של הנשים לסמן שוויון, עם זאת בטקסטים רבים הביעו נשים בפלמ"ח את דעתן על מורכבות המהפכה ומהות השוויון. ניתן לראות באופן שבו חלקן התבטא חתירה על גבולות המגדר, גבולות שקבעו היררכיה וקיבעו תחומים של נשים ושל גברים.
הדסה אביגדורי, שהיתה מלוות שיירות, לוחמת וחובשת קרבית, תיארה ביומנה את השלב שבו בחרה בתפקיד "האם" לבחורים, כדי להועיל יותר. תפקיד זה מתואר על ידה כלא פחות חשוב מתפקיד הלוחם ולפעמים אף יותר: "כשהבחורים היו סרוחים על משכבם בשער הגיא, במשך ימים ארוכים, כאשר לא יצאו לקרב, עבדו רוב הבנות מבוקר עד ערב והביאו תועלת, לא רק בשטח הבישול, אלא גם בדאגה לחברים ובעידודם, וכל זאת בנוסף לתפקידן במשלט או בקרב" (אביגדורי 1989: 157). אביגדורי אמנם מכירה בתפקיד זה כ"תפקידי עזר", אך רואה בו חשוב ותורם בעיקר כאשר "את מבצעת זאת כחלק מהחברה שאת שייכת לה" (שם).
יומנה של הדסה אביגדורי מרתק, כי הוא נותן ביטוי למעמדה של האשה בפלמ"ח, למורכבות המהלך הנשי בהגדרת הזהות הנשית ולמבוכה שהנשים היו נתונות בה. אביגדורי גויסה לפלמ"ח כ"אשה", בצוות מלווי השיירות. בגופה הוסתרו כלי הנשק המפורקים. עם ההסלמה, הועבר אליה "בטבעיות" תפקיד החובשת, ובכורח המציאות היא, כמו בנות מלוות אחרות, היתה גם ללוחמת. כלוחמת נאלצה להתמודד עם סירוב ופקפוק תמידי ביכולתה, למרות ניסיונה המוכח. על היחס המשפיל ועל חוסר הפרגון ועל הצורך "להוכיח" את יכולתן, כל פעם מחדש, אפשר לקרוא כמעט בכל הטקסטים של נשים שלחמו. גם כשצורפה לקבוצת לוחמים שיצאה להחזיק במשלטים שנכבשו באזור שער הגיא, הועברו אליה "באופן טבעי" התפקידים "הנשיים" כמבשלת, מטפלת ודואגת ללוחמים (בנוסף לתפקידיה כלוחמת). גם חברותיה, מלוות שיירות כמוה, מצאו עצמן "במטבח", שכן הרגישו "שתפקידן עתה היה להיות אמהות לבחורים… שהתועלת הגבוהה ביותר שתוכלנה להביא עתה היא בבישול"
בסופו של דבר נותרו הקשר, החובשות וליווי השיירות התפקידים הקרביים התקניים של הבנות, בנוסף לתפקידי שירות תיקנים: בישול, מחסנאות, נשקייה ומזכירות. בעקבות לחצי הבנות בפלמ"ח, חלקן הצליח גם למלא תפקידי סיירות, חבלה הדרכה ופיקוד, אך אלה לא נקבעו "כתקניים", וכל דרישה של חברת פלמ"ח לתפקידים כאלה נבדקה לגופה. ברוב המקרים היא נדחתה (א. קדיש 95, ר. דותן 89). גם נשים שהצליחו להיות חלק מכוח לוחם ולהוכיח את יכולתן בקרב, נתקלו בסירוב וביחס דוחה ומשפיל. היחס לנשים לוחמות היה בלתי סלחני, וכישלון של אשה בתפקיד קרבי נתפס כעדות לחוסר יכולתן של כל הנשים לשאת בתפקידים קרביים. על-כך מעידים זיכרונותיהן של נשים לוחמות, אך גם דבריו של זרובבל גלעד בספרו "פרקי פלמ”ח" (תשי"א). לרשימה אחת (מתוך ארבע עשרה) המוקדשת ללוחמת רחל סבוראי, הוקדמו שורות אפולוגטיות:
" הן היו עמנו בכל, כמונו לבשו את הבגדים האפורים הנוקשים ואת הקסדות הכבדות. כמונו נשאו את המשא המקצר נשימה על הגב, ואחזו בפלדה הקודחת ושמו ראשן על אבן בשדה, בלילה… מנת חלקן היומית הייתה מרה ונוקשה וצרובת עלבון. עמנו צעדו ורצו ומשכו ולחמו עד הסוף, ומידי אנשינו נטלו גם את קובעת המרירות … עתה באתי ורשמתי את הדברים מפיה של רחל. ואולי יהיה בפרסומם משהוא מעין כפרה על המכאובות הנוספים שידעו הבנות בתוך המרורים המרובים של כולנו" (עמ' 127).
"אימהותן" הפוטנציאלית של הבנות היתה, לכאורה, הסיבה המרכזית להדרתן משדה הקרב, וכ"אמהות" ללוחמים זכו בהערכה גורפת של כל הדרג הפיקודי. נוכחותן הדואגת והמטפלת של הבנות התבררה כחיונית למוראל ולמוטיבציית החיילים (ובדיעבד גם למוראל הבנות). תפקיד "האמהות", שעוצב בתחילה במסגרת ההכשרות המגויסות, נחשב לחיוני ובנות מגויסות אף הוצמדו "כאמהות" לכיתות של חיילים בודדים ושל חיילי גח"ל. בספר הפלמ"ח יש מספר רב של טקסטים המשבחים את התפקיד החברתי של "שומרות הבית" ו"אמהות החיילים" שנטלו על עצמן הבנות.
"הן שנתנו צביון של בית וקיבוץ להוויה האכזרית של הימים ההם. בטרם יציאה לפעולה וגם בשובנו מן המבצע, כשאנו נושאים עמנו את הפצועים ולא-אחת גם גוויות חללים, היו חברות כאחיות ואמהות ממש. היה לאן לשוב מהקרב ואל מי לשוב… אולי בכוח אותה מזיגה של נאמנות חלוצית, אחווה אנושית וקיבוצית, ומשמעת צבאית כאחת, יכולנו ל'צרות' הגדולות שתכפו עלינו ולחומרת המלחמה" (יהודה אילן בספר הפלמ"ח ב': 327).
מקור וקרדיט לצילום בפתיחה של הסקירה : הקבוצה של אריק בנדר בפייסבוק
ראו גם :
6