האלוף מאיר זורע [זרו], חבר קיבוץ מעגן מיכאל עד יום מותו, בשנת 1995, היה אחד ממפקדיו הבכירים והבולטים של צה"ל בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא התגייס לצבא הבריטי בשנת 1942 ולחם באיטליה כקצין בחטיבה היהודית הלוחמת, מול הצורר הנאצי, ואף קיבל צל"ש על אומץ לבו בקרב. בהמשך פיקד על גדוד חי"ר בקרבות מלחמת העצמאות על ירושלים וסביבתה. לאחר המלחמה המשיך לשרת בצבא, ועלה במעלות הפיקוד עד לדרגת אלוף. הוא היה בין מניחי התשתית למערכת ההדרכה של צה"ל והפך את גייסות השריון, יחד עם חיים לסקוב, לאגרוף המחץ העיקרי של חֵילות היבשה. בהמשך נתמנה לראש אג"ם ומאוחר יותר לאלוף פיקוד צפון. לאחר שסיים את שירותו הצבאי שימש בכמה תפקידים ציבוריים. היה בין מקימי תנועת ד"ש וחבר כנסת מטעמה, אך פרש ממנה באכזבה לאחר זמן קצר. לאחר מכן עמד בראש ועדות שחקרו כמה פרשות שטילטלו בשעתו את הציבוריות הישראלית.
סיפור חייו של האלוף מאיר זורע ז"ל,שזור בסיפור הקמת המדינה. הילד שלמד בבית הספר הריאלי בחיפה, היה ממקימי קיבוץ מעגן מיכאל, זכה בעיטור הצלב הצבאי על שירותו בבריגדה היהודית במלחמה מול הנאצים והשתתף במלחמות להבטחת עתידה של המדינה היהוד
ית.
עם קום המדינה, השתתף בקרבות שונים באזור ירושלים ומילא שורת תפקידים צבאיים שונים במהלך השנים: מפקד גדוד בקרבות ירושלים במלחמת העצמאות, מפקד בית הספר לקצינים, ראש אגף ההדרכה, ראש אג"ם ובתפקידו האחרון אלוף פיקוד צפון עד שחרורו ב-1962.
במלחמת העצמאות היה זורע מפקד גדוד 62 בירושלים והשתתף בקרבות על הקסטל. בצה"ל בחר בתפקיד ראש מה"ד (מחלקת ההדרכה), מתוך נטייתו הטבעית עוד מימי היותו מפקד משלט ההדרכה ביערות הכרמל. הוא ביסס את מערכות ההדרכה של הצבא הצעיר, שננטש על ידי רבים ממפקדי הפלמ"ח הבכירים. אחר כך הניח את היסודות לבית הספר הצבאי לפיקוד ומטה (פו"ם), היה מפקד בית הספר לקצינים ולימים הפך למפקד גייסות השריון. הוא פרש פעמיים מהצבא וחזר לקיבוצו בעקבות חילוקי דעות קשים עם הרמטכ"ל משה דיין. חברו לגדוד השני בצבא הבריטי, חיים לסקוב, שהתמנה לרמטכ"ל, החזיר אותו לצה"ל. זרו שוב ביקש להיות ראש מחלקת ההדרכה.
אלוף ההתפטרות
ב-1958 מונה להיות ראש אג"ם (מקביל לסגן רמטכ"ל), אך כעבור שנה נאלץ להתפטר מהתפקיד בעקבות "ליל הברווזים" – שידור מוטעה של סיסמאות לגיוס מילואים שעורר בהלה. אבל הצבא לא רצה לוותר עליו והוא התמנה לאלוף פיקוד הצפון. בתפקידו זה פיקד על פעולות ומבצעים רבים בגבול הסורי. הוא השתתף בפעילות הבט"ש בחלקות מריבה תוך גילוי אומץ לב אישי, ונחשב מפקד קפדן.
זרו, כאיש צבא, איש משפחה וחבר קיבוץ גם גידל את ילדיו על ערכי אהבת הארץ והחשיבות בהגנתה. אולם שתי מלחמות גבו ממנו וממשפחתו את המחיר הנורא מכל – במלחמת ששת הימים, נפל בנו יונתן, שהיה טייס קרב ברמת הגולן. למרות שנחשב נעדר לתקופה, לא ויתר זרו ולאחר המלחמה חיפש ומצא את שרידי מטוס בנו. שש שנים אחר כך, במלחמת יום כיפור, נפל בנו יוחנן, בקרבות השריון ברמת הגולן.
את גישתו והמשך דרכו של זרו לאחר שאיבד את בניו, ניתן להבין ממאמרו "על האובדן", שמופיע בקובץ של מאמרים ורשימות בביוגרפיה, בו הוא מתאר את הרצון המשותף שלו ושל אשתו להמשיך לחיות למרות עוצמות הכאב, למען ארבעת ילדיהם הנותרים, למען עצמם ובעיקר להמשיך לתרום לחברה ולהיות חלק מהותי ומשפיע בחיי המדינה.
להוצאה לאור , הקיבוץ המאוחד , ספריית הפועלים , 2013
1