דרגש העץ ומצודת כ"ח

5923

 mezoda 1

מעולם לא קרה בהיסטוריה הצבאית  מקרה בו  אובדנו של דרגש עץ הופך לגורם הקריטי בקרב .

מצודת כוח הייתה בעבר מבנה משטרה בריטי שנקרא נבי יושע (קברו של יהושע בן- נון, לפי מסורת מוסלמית) החולש על צומת דרכים חשובה. סיפורה הידוע של המצודה כרוך במלחמת העצמאות. עם פינוי הבריטים את הארץ ב-15.4.48 נעזבה גם המצודה ונתפסה על ידי ערבים. כוחות גולני ופלמ"ח ניסו לכבשה עוד באותו יום, אך נכשלו ונסוגו. כיוון שסברו שבמשטרה יושב אויב מועט וחלש, לא תוכנן המבצע לפרטיו. הכוחות עלו באוטובוסים לכיוון המצודה, אך נחשפו לירי עז של האויב. ארבעה נהרגו ואחרים נפצעו. לאחר ניסיון זה חזקו הערבים את המצודה וביצרוה.

הניסיון השני היה בליל 20 באפריל וכלל כוחות רבים ביניהם הטעיה וריחוק. כוח הפריצה שעלה מכיוון החולה גילה ברגע קריטי, כאשר ניצב למרגלות קירות המצודה, ששכח את הדרגש עליו ייעדו להניח את מטען חומר הנפץ לפיצוץ הקירות. תוך שהחיילים החלו לערום אבנים הם התגלו. אש עזה נפתחה עליהם ועד בוקר נאלצו לסגת. מנין ההרוגים הגיע ל-22.

בליל 16-15 במאי תקפו את המצודה בשלישית במסגרת מבצע "יפתח". לא היה די חומר נפץ לפרוץ את הביצורים ולכן צרו על המצודה. בלילה הטיל מטוס פצצות בעירה אשר הבהילו את הלוחמים הערבים שבמקום והם החלו לסגת. למחרת פרצו כוחות פלמ"ח למצודה ומצאוה נטושה לחלוטין. פגז שנורה פגע בחצר והרג שני לוחמים ובכך הגיע מנין כלל ההרוגים בקרבות ל-28. מכאן מקור השם מצודת כוח (כח) .

חברי הכשרות דפנה וכפר-גלעדי, רוכזו בחולתה ושם קיבלו המפקדים והחיילים תדריך והסבר על שולחן-חול. העובדה שבצד הצפוני בלטו יסודות המצודה כ- 70 ס"מ מעל לקרקע הייתה עלולה לעורר קושי בשלב ההכנה לפיצוץ. לפיכך הוכן מבעוד-מועד דרגש-הגבהה, שעליו יונחו מטעני חומר-הנפץ.

לקראת היציאה לפעולה אירעה תקלה: הגיעו שתי משאיות בלבד, ולכן נאלצו להוביל את הכוח בשני סבבים, והדבר גרם לאיחור בלוח הזמנים. הכוח הובל לכפר ג'חולה ומשם החל בטיפוס, שהיה קשה ומפרך משום שהואדי היה תלול, והמטען שהלוחמים נשאו על גבם היה כבד (לפחות 20 ק"ג כל אחד). הטיפוס ארך זמן רב מהמתוכנן. גם כוח ההטעיה וכוח החסימה אחרו להגיע למקומותיהם, וכאשר היה ברור כי הכוח של דודו נמצא במקומו, ניתנה הפקודה לפעול. השעה הייתה 03:00.

משני כיוונים והאוייב במצודה אמנם העביר כוחות לצד הדרומי, כפי שתוכנן.

באותה עת קרבה יחידת החבלנים מצפון אל הגדר והחלה לחתוך אותה בשקט במספרי-החיתוך, בלי שהופרעה במלאכתה. כאמור, לא ידעו אנשי הכוח מראש את מספר הגדרות, ומלאכת החיתוך התארכה מאד. התעורר חשש שלא יגיעו לביצוע הפעולה עצמה בשעות החשכה, ומפקד הפעולה הורה לדודו במכשיר הקשר לפרוץ את הגדרות באמצעות מטען 'בונגלור'. לאחר הפיצוץ ייכנסו החבלנים, נושאים שקים של חומר-הנפץ, יניחו את מטענם על הדרגש ויפעילו אותו.

הבונגלור הופעל והחבלנים פרצו לחצר, אלא שאז הסתבר כי הדרגש אבד בדרך . מפקדי כיתת החבלנים, משה נאמן ויוסף אוהלי, הורו ללוחמים לאסוף במקום סלעים ואבנים ולערום אותם כך שיגיעו עד לגובה קו-היסוד. הערימה נבנתה, המטענים הוכנו לפיצוץ, ואז התברר כי פיצוץ הבונגלור הסב את תשומת לב הערבים לכוח הפעולה שהגיע מצפון, (לפי חלק מהסיפורים, היה זה זקיף ערבי שעבר על הגג והבחין בדמויות) והם החלו לירות ולהשליך רימונים מהחלונות לחצר ולעבר הגדרות. מספר חבלנים נפצעו והמפקדים החליטו לפנותם וכך איבדו את ההזדמנות להפעיל את המטענים.

בעת שכיתת הפורצים הגיעה לחצר וניסתה לחלץ את הפצועים הרבים, החל לעלות השחר וכוח הפריצה התגלה והפך למטרה נוחה (בניגוד לפני הגבעה היום, הייתה הגבעה חשופה בעת הפעולה, באפריל 48). דודו הורה לכוח לסגת, כשכל אחד משתדל לקחת עימו פצוע. הנסיגה התבצעה בחיפוי המקלען יזהר ערמוני, שירה עד שנהרג. על פעולתו זו, זכה ערמוני לאות ההצטיינות הגבוה ביותר – 'גיבור ישראל'.
בעת הנסיגה נורתה על הכוח הנסוג גם מהצד הצפוני של הואדי, מידי בני שבט החמדונים, אש שגרמה לנפגעים נוספים. הנסיגה התנהלה בתנאים קשים: במדרון תלול, תחת אש, עם מספר גדול של נפגעים.

מקור וקרדיט

mezoda 2עדותו של משה ליסק

פרופסור משה ליסק היה בצעירותו לוחם בגדוד השלישי של הפלמ"ח והשתתף בהתקפה  השנייה על מצודת ישע . הוא כתב על כך בספרו המרתק ( העתיד של היה –קטעי זיכרנות ) שיצא עתה לאור .

מקור וקרדיט : משה ליסק , העתיד שלא היה , קטעי זיכרונות , הוצאת כרמל , 2014 , עמודים 67-70 .

"לפי התכנית היינו אמורים להגיע לפני אור ראשון אל שטח מת מול הקיר הצפוני של המצודה, אולם כמו בהרבה מקרים, הקשר בין התכנון המוקדם, גם המעולה ביותר , לבין מה שמתרחש במציאות הוא מקרי למד. כמעט כל דבר הנראה ודאי לפני הקרב הופך בעיצומו של הקרב לבעיה המצריכה כושר אלתור, וגם זה במקרה הטוב. במקרה הרע הדבר מסתיים באסון. התקלות התחילו כבר עם היציאה והן הלכו וגברו עם התחלת הפעולה. מספר המשאיות שעמדו לרשותנו להסעה מג'חולה לפתח נחל קדש היה שתיים בלבד במקום שלוש לפי התכנון, דבר שחייב את אחת המשאיות לעשות שני סבבים. התוצאה היתה איחור בשעת היציאה.

סיבה נוספת לאי-עמידה בלוח הזמנים נבעה מכך שהטיפוס על צלע ההר הצפון-מזרחית, שבפסגתה ניצבה המשטרה ( המצודה) , היה קשה מאד במיוחד עבור אלה שנשאו על גבם מטען כבד. יש לזכור שהכל נעשה בחשיכה כמעט מוחלטת, מצב שבו קשה לשמור על סדר הליכה כפי שנקבע מראש. תקלה אחרת הייתה נפילתו לתהום של דרגש העץ שהיה מיועד להגביה את מטעני הנפץ וכך לגרום ליצירת פרצה גדולה בקיר המצודה. אגב, הייתה גם גרסה אחרת שהדרגש בכלל נשכח בג'חולה, מקום היציאה שלנו . מכל מקום , כתוצאה מתקלות אלה הגענו אנו, צוות החבלנים ו"הסבלים" , אל השטח המת שממול החלק הצפוני מזרחי של קיר המצודה ( עד כמה שאני זוכר, המרחק בין שטח זה לקיר היה כ-30-50 מטר) רק כמה דקות לפני אור ראשון. בשלב זה כבר שמענו ממרחק קולות ירי מצד דרום למשטרה, שם לפי התכנון פעל כוח ההטעיה בפיקודו של פילון פרידמן. כמו כן הבחנתי במוסה נאמן וספי אהלי עומדים ליד גדר התיל שמסביב למצודה וכנראה מנסים לפרוץ בה פרצה. כאשר הבחינו בנו, הם ביקשו מאתנו לקרב ככל האפשר את המטענים לכיוון הקיר. עשינו כך וחזרנו קצת לאחור. לפתע שמענו קול פיצוץ חזק ופקודה שבאה מכיוון הכוח הפורץ "להיכנס פנימה" , ברגעים אלו הבנתי, מהסברים שנתנו לנו מפקדים בגדוד לאחר מעשה, שמוסה וספי עמדו להכין את פיצוץ המטענים על מנת להבקיע חור גדול בבניין . מה שקרה הוא שהכוח הפורץ היה סבור שהפיצוץ הראשון הוא הפיצוץ שלו ציפו ולכן הקדימו את ההסתערות שלהם. יתר על כן , החבלנים עצמם התעכבו בהכנת המטענים כיוון שדרגש העץ שנפל או שנשכח לא עמד לרשותם והיה צורך לערום אבנים וסלעים כדי ליצור גל אבנים שעליו יושמו המטענים. זו הייתה תקלה קריטית שנייה במהלך של כמה דקות . הראשונה הייתה כמובן הצורך לפוצץ את הגדר , שנתגלתה כמוסבכת מאד ( יש שדיברו על גדר שנייה) , והפרשנות הטקטית הלא נכונה למהותו של פיצוץ זה ( פיצוץ בבונגלור על מנת להסיר את הגדר לפני הפיצוץ הראשי של מטעני הנפץ ) . התוצאה הייתה שמגיני המצודה הערבים , שקודם לכן תשומת-לבם הופנתה בעיקר לצד דרום, שמעו את הרעשים החזקים גם מצד צפון. ברגע זה החלו מגיני המצודה הערבים להמטיר רימונים על הלוחמים שעמדו ליד הקיר. הרימונים הושלכו מתוך מתקן פלדה מיוחד שהותקן בשעת בניית המצודה. בנוסף לרימונים היה כמובן ירי ישיר על הלוחמים. קשה להעריך כמה זמן שכבנו בשטח המת, אבל בשלב מסוים נשמעה פקודת נסיגה.

הסיפור המלא של הקרב פורסם כאמור, אני אסתפק רק בסיכום קצר של מה שהתרחש באגף הצפוני של הבניין. העבודה שהלוחמים, שתפקידם היה לפרוץ פרצה בגדר, נתקלו בגדר שנייה או עיבוי רציני של הגדר הראשונה שהביאה להחלטה לפוצץ את הגדר, ורעש הפיצוץ הוא-הוא שהעביר את כובד הלחימה מהאגף הדרומי לאגף הצפוני. כאן נפלו מרבית הלוחמים, שהיו בעצם חדלי-אונים מול המצודה המבוצרת הזאת. פקודת הנסיגה הייתה בנסיבות האלה הפקודה ההגיונית היחידה" .

מקור וקרדיט : משה ליסק , העתיד שלא היה , קטעי זיכרונות , הוצאת כרמל , 2014 , עמודים 67-70 .

ההתקפה השלישית על מצודת כ"ח בסיוע חיל האוויר

מקור וקרדיט : בטאון חיל האוויר , רן רוזנברג

mzoda  start 1

סיוט מפחיד

ב-15 במאי, כחודש לאחר הניסיון האחרון לכיבוש נבי-יושע, החלה פלישתם של צבאות-ערב הסדירים לארץ-ישראל. על-פי תוכנית הפלישה היה על צבאות סוריה ולבנון לפלוש לאיזור הצפון, מחיפה ועד מטולה ולכבוש אותו. כוחות חטיבת "יפתח" ריכזו מנגד את מאמצי בלימת הצבא הלבנוני בגיזרת מלכיה וקדש. כיבוש נבי-יושע קיבל עדיפות עליונה.

להתקפה על נבי-יושע הקצה יגאל אלון ז"ל, מפקד חטיבת "יפתח", את אחת הפלוגות של הגדוד השלישי. שעת ה'שין' נקבעה ללילה שבין ה-15 ל-16 בחודש. לאור הנסיונות הקודמים, הוחלט שהפעם תבוצע הפריצה למצודה מכיוון דרום. על החבלנים הוטל להתקדם בחסות החשיכה אל תוך כפר נבי-יושע הנטוש, לפוצץ את גדרות המצודה ולפרוץ בה פירצה. שתי כיתות אחרות יעמדו בכוננות ויחכו לאות כדי לפרוץ לבניין עצמו. במקביל נקבע, כי לפני ההסתערות ימטירו זוג תותחי 20 מ"מ אש על המצודה לריכוך ההגנה. בבוקר ה-15 במאי יצא לדרך המבצע השלישי לכיבוש המצודה. ההתחלה היתה מבטיחה.

"הסתתרנו במחפרות קטנות בינות לסלעים במרחק 200 מטר מגדרות המצודה וחיכינו לרדת החשיכה", מתאר מנחם נווה, אחד מלוחמי הגדוד השלישי שהיה באותו מבצע. "שעת השין הגיעה. תותחי הנ"מ פתחו בהרעשה כבדה והפגזים הנותבים נראו כמיפגן-זיקוקין. מיד אחר-כך פרצנו לכפר הנטוש ומשם התקדמנו אל הגדר. אלא שאז, להפתעתנו, גילינו שבין הגדר ובין קיר המצודה הציבו הערבים כתריסר שורות של קונצרטינות-תיל. חיתוך התיל לא היה בא בחשבון מפאת קוצר הזמן ובידינו היו רק ארבעה צינורות-נפץ לפיצוץ גדרות. החלטנו להשתמש בחומר-הנפץ שנועד לפריצת החור בחומה כדי להרוס את הגדרות והודענו בקשר שידאגו לאספקה של חומר-נפץ נוסף. השלכנו את כל תיקי-החבלה על הגדרות, סך-הכל כ-80 קילוגרם של חומר-נפץ וכשהגענו אל החומה נותרנו בידיים ריקות. כל אותה עת הערבים ירו עלינו כמו משוגעים ומחוסר ברירה נסוגונו אל הרכס שמדרום למצודה והתבצרנו שם עד רדת החשיכה. זה לא היה פשוט. ההר, שלא כמו היום, היה מכוסה בשיחים, קוצים ואבנים.

"ההמתנה בשטח היתה קשה. כל אחד מאיתנו ידע איפשהו, עמוק בפנים, שאולי הוא יהיה הבא בתור. שאולי יהיה זה הוא שלא יחזור משדה הקרב". מנחם עוצר. עיניו נוצצות וקולו השקט רוטט מעט. כעבור רגע הוא ממשיך: "נבי-יושע היתה בעבור רבים מאיתנו סיוט מפחיד. ידענו ש-26 לוחמים כבר קיפחו את חייהם בנסיונות הקודמים ושהמצודה מצוידת היטב". בבוקר אותו היום, לאחר שנכשל ניסיון הכיבוש בלילה, קרא אליו יגאל אלון ז"ל את משה פלד, שהיה כבר מפקד טייסת הגליל. זאת לאחר שהורה למפקדי הכוחות בשטח להישאר בעמדותיהם ולהיערך להתקפה נוספת בלילה, שתכלול גם הפגזה של תותחים והפצצה מהאוויר.

"הגעתי אל מטה החטיבה במושבה ראש-פינה וניגשתי אל יגאל", מספר פלד. "יגאל פתח ישר לעניין ואמר לי: 'מצב הלוחמים בכי רע. חומרי-הנפץ נגמרו וצריך לטוס למטה בתל-אביב ולהביא חדשים. אנחנו מוכרחים לעצור את הלבנונים. חיילי הגדוד השלישי על סף אפיסת כוחות ואני רוצה שתטוסו בלילה, תרדו מעל נבי-יושע ותפילו לתוך חצר המצודה את הפצצות. אין ברירה אחרת".

כאמור, זאת הפעם הראשונה בה נתבקשה טייסת הגליל לסייע באופן אקטיבי לכיבוש המצודה. אי-אפשר שלא לתהות מדוע לא נעשה שימוש כזה בנסיונות הקודמים. "באותם הזמנים לא היה מקובל לחשוב על חיל-האוויר כחיל מסייע התקפית אלא כחיל מסייע לוגיסטית", מנסה להסביר יהודה דקל. "לוחמי החטיבה חונכו על טהרת החי"ר. הם סמכו קודם כל על עצמם וייאמר לזכותם שהם היו לוחמים מעולים. האבידות הרבות ומוראל הלוחמים שנפגע הם ששינו את פני הדברים".

kohah2

ניווט לאור המדורות

ליל ה-16 במאי היה לילה ללא ירח והישובים העבריים כיבו את האורות כדי שלא לחשוף עצמם להתקפות הערבים. הגליל כולו עטה חשיכה מוחלטת. משה פלד מצא עצמו, כמו בפעמים רבות אחרות, נקרע בין המציאות הקשה בשטח לבין האמצעים העומדים לרשותו. הפתרונות שנדרשו ממנו היו לעיתים בלתי אפשריים, אבל המציאות לא הותירה ברירה.
"התשובה הראשונה שלי היתה שלילית. אמרתי ליגאל שזה טירוף ושאין סיכוי שנטוס בלילה נטול ירח ושגם אם נצליח לטוס, אין סיכוי שנאתר את המצודה. בסוף השיחה השתכנעתי בחשיבות ההפצצה ואמרתי ליגאל שנעשה את זה. עוד לא ידעתי איך בדיוק נטוס לשם, אבל החלטתי שאת המשימה הזאת אנחנו מבצעים. הבעיה הראשונה היתה להצליח לנווט בלילה חשוך, ללא מכשירים. הבעיה השנייה שעמדה לנגד עינינו היתה כיצד לאתר את המצודה ולהטיל לתוכה את הפצצות".
כשחזר פלד לטייסת, ניגש בראש וראשונה אל אברהם בלאטיטה, שהיה המטילן הוותיק ביותר בטייסת ומהוותיקים בחיל. בלאטיטה (73) התגייס לפלמ"ח בשנת 1946, שלוש שנים אחרי שעלה לארץ מפולין. בתחילת הטירונות הוזמן להצטרף למחלקת-הטיס של הפלמ"ח ונשלח לקיבוץ נען. עיוורון צבעים קל מנע ממנו להתקדם כטיס והוא עבר הסבה למטילן.

"ישבנו יחד וחשבנו איך להוציא לפועל משימה מסובכת כל כך", אומרים פלד ובלאטיטה. "האמצעים שעמדו לרשותנו היו אפסיים. מטוסי האוסטר לא היו מצוידים במכשירי ניווט, שלא לדבר על אמצעים לראיית לילה. לא התאמנו בצורה מסודרת בטיסות לילה ואת הניווטים היינו מבצעים לפי קו האופק, שלא קיים בלילה".

הפיתרון שגיבשו פלד ובלאטיטה היה מורכב וכלל מספר שלבים. "נדרשנו להרבה מקוריות ואילתורים", הם ממשיכים. "כדי להתגבר על בעיית הניווט עד להרי נפתלי ביקשנו מיגאל אלון שיורה לכוחות שהיו פזורים בעמק החולה ובאצבע הגליל להדליק מדורות בנקודות-ציון ידועות מראש. כך יצרנו נקודות התייחסות שלפיהן טסנו וניווטנו בחשיכה".

עד כאן החלק הפשוט של המשימה. התוכנית שגיבש יגאל אלון לכיבוש המצודה כללה כמה שלבים: בשלב הראשון הפעלת תותחי נ"מ 20 מ"מ שהוצבו במעיין הג'חולה למרגלות הרי נפתלי. בשלב השני הפצצה של חיל-האוויר ומיד אחר-כך הסתערות של הכוחות הקרקעיים. הדגש העיקרי הושם על התיזמון המדויק ועל שמירת רצף הפעילות כנגד המצודה, כדי לא לאפשר למתבצרים להיערך בין גל תקיפה אחד למשנהו.
"כיוון שחיל-האוויר היה חלק מתוך תוכנית שלמה לתקיפה משולבת, היה צורך לתאם את כל האופרציה הזאת באמצעות מכשיר קשר", מתאר אברהם בלאטיטה. "למעשה, לפי מיטב ידיעתי, זאת הפעם הראשונה בתולדות חיל-האוויר הישראלי, שמטוסים ביצעו הפצצה טקטית. עד אז, היינו ממריאים ומבצעים את המשימות לבד: מפציצים בנייני משטרה, עורכים גיחות צילום, מצניחים אספקה ועוד, אבל לא פועלים במשולב עם שני כוחות. כדי שיצליח התיאום בין הגורמים, התקנו על מטוס האוסטר מכשיר קשר (מ"ק 300) שהיה ברשות כוחות החי"ר. קדחנו חור בתיקרת המטוס, דרכו יצאה האנטנה ואילו את המכשיר עצמו הצבנו לצד המושב האחורי ועל הפעלתו היה אחראי המטילן. אמנם מכשיר הקשר לא יוצר במקור עבור מטוסים, אך לשמחתנו גילינו שטווחי השידור והקליטה גדלו פי כמה כשהפעלנו את המכשיר מהאוויר".
כמה ימים קודם-לכן, לגמרי במקרה, נתקבל במטה חיל-האוויר משלוח של עשרות פצצות תאורה, מעודפי הצבא האמריקאי. בחיל-האוויר קיבלו פצצות אלו את הכינוי "מקרונים", כיוון שדמו בצורתן לפסטה הידועה. "היו אלה צינורות בקוטר שני אינץ' ובאורך 40 ס"מ", מספר בלאטיטה. "הצינורות מולאו בחומרי בעירה מיוחדים, אולי זרחן, וכאשר היינו מטילים אותם היתה יוצאת מהם אש בלתי-רגילה. לפני תקיפת נבי-יושע, קרא לי משה פלד והציע שנשתמש בהם למשימה הזאת. החלטנו שנטוס עד לאיזור המצודה, שם נזרוק את פצצות התאורה ובעזרת האור שיפיצו נוכל לזהות את בניין המצודה ולבצע 'יעף הפצצה' מהיר.

"לא היו לנו אשליות שהפצצות המעטות יסבו נזק משמעותי לחומת המצודה, שכן היא היתה יצוקה מבטון עבה וחזק. בתור תושבי הגליל, הכרנו היטב את המנטליות של ערביי האיזור וניצלנו את זה כדי להבהיל אותם. החיילים הערבים שהיו במצודה לא עברו הכשרה צבאית מסודרת וכיוון שמרביתם היו בורים, החלטנו להפוך את זה ליתרון. הם לא היו רגילים לשמוע מטוסים באוויר וגם לא שיערו בנפשם שמטוסים יכולים להפיל עליהם פצצות. ופתאום, כל השמיים בוערים ועל הקרקע נשמעים קולות נפץ רמים. אתה יכול לשער מה עובר בראש של אותו לוחם, שעד עכשיו היה בטוח שהוא הולך לזרוק אותך לים".

מצודה ריקה מאדם

בשעה 23:45 המריאו משה פלד ואברהם בלאטיטה משדה-התעופה במחניים לכיוון נבי-יושע, כשמטוס האוסטר שלהם עמוס לעייפה. "במבצע הזה היה ברור שלוקחים כל מה שאפשר לקחת. העמסנו שתי פצצות תבערה ועוד 20 פצצות תאורה", מתאר בלאטיטה. "את פצצות התבערה השכבתי בכסא הקדמי הימני, לצד משה ואילו את פצצות התאורה הנחתי לצידי בחלקו האחורי של המטוס. כדי להקל על הטלת הפצצות הסרנו את דלת המטוס של התא האחורי, כך שמרחב הפעולה יהיה גדול יותר. הפצצות היו בעלות מנגנון פשוט ומשקלן נע בין 20 עד 25 קילוגרמים. הפצצה עצמה היתה בקוטר ארבעה אינץ' ובחלקה העליון הורכב מנגנון הצתה שכלל שתי ניצרות בטיחות שחוברו בשרשרת. מרגע שליפת הניצרות היה ניצת פתיל השהיה מיוחד למשך עשר שניות. כיוון שפצצות אלו היו מוטלות דרך חלונות המטוסים, הפעלתן הפכה למסוכנת ודרשה מאיתנו רמה גבוהה של מקצועיות ושיתוף פעולה".

משהגיעו לשטח עמק החולה המתינו פלד ובלאטיטה לאות שסימן את סוף ההפגזה הארטילרית של תותחי הנ"מ. "מיד עם קבלת ההודעה בקשר פנינו לכיוון המצודה. טסנו במעגלים זמן רב יחסית עד שאיתרנו את המצודה", משחזר פלד. "זה לא היה קל בגלל החשיכה הכבדה, אבל הצלחנו בסופו של דבר. עזרה לנו מאוד הכשרתנו כסיירים בפלמ"ח בטרם גיוסנו לשירות-האוויר, מה גם שהכרנו את הגליל בעיניים עצומות. ידענו איפה נמצא כל ישוב וישוב, הכרנו את הגבעות השונות, את אגם החולה – את הכל".
טסים בגובה 30 מטר, נעזרים בשבילים ששימשו את המקומיים כדי להגיע לנבי-יושע, הצליחו פלד ובלאטיטה להבחין במצודה. "מלמעלה נראתה המצודה כריבוע שחור שבמרכזו עמוד גבוה", נזכר בלאטיטה. "לא חששנו לטוס בגובה 'אפס' כיוון שידענו שעל ראש ההר אין מכשולים פרט למצודה עצמה. ברגע שטסנו מעליה השלכתי את כל פצצות התאורה שהיו לצידי. תוך כמה שניות נשטף ההר כולו באור יום בוהק והמצודה, על כל חלקיה, נתגלתה לעינינו. השלמנו את הפנייה והתארגנו לקראת ההפצצה האמיתית. כיוונתי את משה שיטוס בזווית הנכונה וביקשתי ממנו שיבצע פנייה ימינה. הנחתי את הפצצות על סמוכת הכנף וברגע המתאים, דחפתי אותן החוצה כשבידי נשארות הניצרות בלבד. הדיוק היה מרשים ביחס לתנאים. הפצצה הראשונה פגעה בסמוך למצודה ליד הגדרות בעוד השנייה נפלה בחצר הפנימית. קולות הנפץ נשמעו היטב ומגובה 30 מטר יכולנו לראות בבירור כיצד שומרי המצודה קופצים בבהלה מעמדות השמירה. הם אפילו לא השתמשו במדרגות כדי לרדת מהמגדלים – פשוט קפצו וברחו לכל עבר.
"אני אומר לך ומוכן לחתום על זה – חיל-האוויר הוא שהכריע את הקרב על כיבוש נבי-יושע. ברגע שקיבלתי את ההודעה כי נבי-יושע נכבשה היה לי ברור, שאנחנו אלו שהכרענו את הקרב. רבים יחלקו עלי ובתהילת הניצחון אף אחד לא רוצה שותפים, אבל זו האמת".
מיד אחרי הפצצת האוסטר פרצה כיתת חבלנים אל עבר קיר המצודה דרך המעבר שנפרץ בלילה הקודם, הניחה את חומרי החבלה והפעילה אותם. "נשמע פיצוץ אדיר", מתאר מנחם נווה, "אך הקיר לא נפרץ. חומר-הנפץ החדש היה מתוצרת הארץ והיה חלש ביחס ל-T N T בו השתמשנו לפני-כן".

משראו הלוחמים כי קיר המצודה נשאר עומד, הפעילו הפורצים תותח "פיאט" – נשק נגד טנקים שפגזיו הכילו גם גז-מדמיע. פגזי הפיאט הצליחו לחדור מבעד לחומה, אבל להפתעת הכוח הפורץ לא נורה לכיוונם ולו קליע אחד. הדבר עורר את חשדו של מפקד הפלוגה, שהחליט לדחות את הכניסה אל המצודה לבוקר. משעלה אור ראשון נערך סיור מקיף סביב קיר המצודה וכשהגיעו הלוחמים אל השער נכונה להם הפתעה נוספת – השער היה פתוח לרווחה. בטרם נכנסו אל המצודה, הבחין קצין החבלה במטען גדול במשקל 40 ק"ג שחובר אל דלת השער. רק אחרי שנוטרל המטען נכנסה הפלוגה אל המצודה.

"המצודה היתה ריקה לגמרי", ממשיך נווה. "חלק מהכוח הלך לנוח באחד החדרים, בעוד האחרים יצאו לחפש את גופות הלוחמים שנהרגו חודש קודם-לכן". באותו זמן נפתחה אש ארטילריה לבנונית ממלכיה. שניים מהלוחמים שישבו בחדר לנוח, נהרגו. עם סיום ההפגזה חזרו החוליות שיצאו לסרוק את הסביבה. גופות הלוחמים שנמצאו זוהו והובאו לקבר אחים בחצר המצודה. נבי-יושע היתה בידנו.

מקור וקרדיט : בטאון חיל האוויר , רן רוזנברג

ראה גם :

ההתקפה השניה – 20 באפריל, 1948 , מצודת ישע

ההתקפה השלישית – 16 למאי, 1948, מצודת ישע

ראה גם :

סר צ'רלס טגארט והמצודות שלו בארץ ישראל

דודו

מילים: חיים חפר

לחן: אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'

ביצוע: אריק איינשטיין

קישור לביצוע השיר

הערב יורד עלי אופק בוער,

רוחות בצמרת הרטיטו,

ואנו סביב למדורה נספר

על איש הפלמ"ח ושמו דודו:

איתנו הלך במסע המפרך,

איתנו סייר הוא בגבול,

בקומזיץ היה מזמר, ועוד איך,

איתנו סחב מן הלול…

הגישו פינג'ן והגידו:

היש עוד פלמ"חניק כמו דודו?

היתה לו בלורית מקורזלת-שיער,

היתה לו בת צחוק בעיניים,

ועת הקיפוהו בנות עד צואר –

צחק הוא עד לב השמיים.

 

אך ליל הורדה מן הלב לא יחלוף –

עת עוגן בחושך חרק,

הוא ילד נשא מן הים אל החוף,

ליטף את לחיו ושתק.

 

חשבו אז החבר'ה: אבוד הוא,

לאן התגלגלת, יא דודו?

והנה הזקס בא בערב אחד,

זרח אז ירח של קיץ,

ודודו חיבק את הסטן שביד,

וחרש יצאנו בליל…

 

עם שחר הבאנו אותו מן הקרב.

הברוש צמרתו אט הרכין.

רק מי ששיכל את הטוב ברעיו

אותנו יוכל להבין…

 

רעי, נא אמרו והגידו:

העוד מחייך הוא שם, דודו?…

 

mezoda start

 

 

 

2
· · · · · ·

תגובות

  • נהדר!

    יובל 19 בנובמבר 2014 21:48

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *