איסוף, הבנייה ועריכה : עמי סלנט , עורך ראשי של אתר "רגעים היסטוריים". 

עשר השנים שבין 1966 ל 1976 ייזכרו כעשר השנים האבודות של סין . במשך עשר שנים אלה לא נרכשה השכלה ולא הוכשרו מדענים , רופאים , מהנדסים ואנשי מקצוע אחרים . המפעלים היו סגורים ברובם , והעם עסק בניגוח פלגים שונים בשלטון ובמלחמות פנימיות של המנהיגים . שנים אלה הותירו הרוגים רבים ופצועים רבים שנותרו נכים לכל ימי חייהם.

השבוע לפני חמישים שנה התכנס הפוליטביורו הסיני בבייג'ינג, לפי דרישתו של מאו דזה דונג, ושיחרר מסמך קצר שנודע לימים כ "מזכר ה-16 במאי". השורות המעטות שנכתבו בו, המתריעות על הימצאותם של בוגדים "בורגנים" עמוק בשורות המפלגה, נתנו את האות לפתיחת מה שיהפוך לעשור שלם של כאוס, מעשי אלימות בלתי נתפסים והרס של מערכות השלטון, של המבנה החברתי ושל יחסי אמון בסיסיים בין אנשים. המהפכה התרבותית הגדולה של הפרולטריון בסין, שנודעה לימים בשם "מהפכת התרבות", גבתה, לפי מספר הערכות, יותר ממיליון קורבנות. זה היה אחד האירועים הטראומטיים ביותר במאה מלאת זוועות, והוא נושא לקחים היסטוריים הרחק מחוץ לגבולותיה של סין  (רחל בית אריה , 2016) .

 "המהפכה התרבותית" (שראשיתה במאבק באינטלקטואלים שמתחו ביקורת על מאו) היא אולי פרשת-הדרכים החשובה ביותר בהתפתחותה של הרפובליקה העממית הסינית. בעיקרו של דבר היה זה מאבק נרחב ביותר של מאו ושל תומכיו לטיהור המפלגה ולשינוי פני החברה כולה, כשהמטרה היא: תיקון המפלגה, עריכת רפורמות, והחדרה מחודשת של ערכים אידיאולוגיים. וזאת כמובן במקביל להחזרת מאו לעמדת הנהגה פוליטית מרכזית במפלגה בגירסתה החדשה.

ל"מהפכה התרבותית" בשלביה הראשונים נילוו תופעות שונות, אשר החשובה בהן היתה הגברה עצומה של פולחן האישיות של מאו. בשנות "המהפכה התרבותית" פורץ פולחן האישיות של מאו את כל הגבולות הידועים והמקובלים (שיחור, 1979 ) .

זה היה אחד האסונות הגדולים של המאה ה20 – מאה עתירת אסונות.

הנה העובדות הבסיסיות: המהפכה התרבותית החלה לאחר כישלון התכנית הקודמת של מאו טסה דונג, מנהיג סין, שקראו לה "הזינוק הגדול קדימה" (The great leap forward)* ונמשכה מ 1958-61. עיקרו של "הזינוק קדימה" היה הלאמה של האדמות לטובת קולקטיבים (קולחוזים). "הזינוק" הזה גרם למשהו בין 15 ל 30 מיליון מתים ברעב.

חברים בהנהגת המפלגה הקומוניסטית ניסו לשנות כיוון על מנת לשים קץ לאסון, והטיחו ביקורת במאו. מעמדו של מאו התערער, והוא נדחק לשוליים.

כצעד נגד, כדי להשיב לעצמו את הכוח בשלטון, פנה מאו ישירות לנוער, לילדים, תלמידים וסטודנטים וקרא להם (מעל ראשי הנהגת המפלגה) להוקיע ולהרחיק את כול "מתנגדי המשטר", "הבורגנים", או כול אלה שאינם קומוניסטים מספיק טובים (לדבריו). כמובן, אצל הקומוניסטים, האשם בכשלונות לעולם לא טמון בשיטה הבלתי אפשרית שהם מנסים לכפות (מוטי היינריך, 2016 ) .

יש כמה וכמה עדויות, שאחד המוטיבים אשר הניעו את מאו לנקוט צעד מהפכני דרסטי זה, היה החשש מפני המוות. בשנים 1965-1964 סבר מאו שימיו ספורים, ושבעצם לא נותר זמן רב כדי להחזיר את סין למסלול המהפכני ולממש את הערכים האידיאולוגיים. היה צורך לחנך במהירות דור חדש, דור המשך, ולהקנות לו את אותו ניסיון מהפכני שחסר לו בעבר. לצורך ביצוע התהליך הזה נעזר מאו תחילה בצבא, וכן בגוף חדש, אותו הקים אז ושכונה: "המשמרות האדומים". אלו היו חבורות צעירים נלהבים (שמנו מיליונים), אשר עזבו את בתי הספר, את האוניברסיטאות, את המפעלים וכד' וסבבו ברחבי סין, כשהם תוקפים את מנגנוני המפלגה, את הקדרים הוותיקים ואת "אויבי מאו" Jiaqi Yan, Gao Gao 1996)  ).

לחצם לתיקון המפלגה לא הואיל, למעשה, כיוון שזו גילתה התנגדות והדפה את הביקורת. התנגדות זו הביאה את מאו למסקנה שיש צורך להרוס את המפלגה כדי לבנותה מחדש. מלאכת ההריסה בוצעה בנאמנות, על-ידי "המשמרות האדומים", אולם אלה, בהתלהבותם המהפכנית, נכשלו במלאכת הבנייה והביאו את סין אל סף האנרכיה. כדי להרגיע את הרוחות ולהשיב את הסדר על כנו הכניס מאו את הצבא לזירה הפוליטית והתערבותו שמה קץ ל"מהפכה התרבותית", בקיץ 1968.

שלוש השנים שלאחר "המהפכה התרבותית" עומדות בסימן מאמציו של הצבא למנוע את שיקומה של המפלגה. הצבא, מרגע שטעם את טעם השלטון והעליונות הפוליטית, מיאן להיפרד ממוסרות השלטון. כתוצאה מכך החל מאבק בין מאו לבין שר ההגנה לין פיאו, שהיה גם יורשו המיועד. כמו בעבר, גם הפעם עלה בידי מאו לגייס תמיכה ובסתיו 1971 נעלם לין פיאו מן הזירה הפוליטית (שיחור, 1979 ) .

ממעשים טובים ברוח תנועת הצופים לפולחן מאו

"היושב ראש מאו" , כפי שקראנו לו תמיד , החל להשפיע ישירות על חיי בשנת 1964, כשהייתי בת שתים-עשרה. לאחר שפרש לזמן-מה מהבמה אחרי הרעב הגדול, החל באותה תקופה את מסע חזרתו, ובחודש מרס 1963 פרסם קריאה לכל האומה, ובמיוחד לצעירים , "ללמוד מליי פנג".

כפי שנאמר לנו , ליי פנג שמת בשנת 1962, עשה מעשים טובים רבים מספור למען החברה ולמען הנזקקים. עד מהרה החל ליי פנג לשלוט בחיי. בכל יום היינו עוזבים את בית הספר כדי "לעשות מעשים טובים כמו ליי פנג". ירדנו לתחנת הרכבת כדי לנסות לעזור לגבירות זקנות בנשיאת מטענן, כפי שעשה ליי פנג. לפעמים נאלצנו לקחת מהן בכוח את החבילות, מפני שכמה מהאיכרות חשבו שאנו גנבים.

במהלך 1964 עבר הדגש בהדרגה ממעשים טובים ברוח תנועת הצופים לפולחן מאו. תמצית הווייתו של חיי פנג , אמרו לנו המורים ," היו אהבתו ומסירותו חסרת הגבולות ליושב ראש מאו" . אנחנו נשבענו ללכת בעקבות ליי פנג ולהיות מוכנים "לטפס בהררי סכינים ולחתור בימי להבות"  , שגופותינו ירוסקו לאבק ועצמותינו תימעכנה לרסיסים" ו"להקדיש את עצמו בלי היסוס לשליטתו של המנהיג הגדול"- מאו.

פולחן מאו ופולחן ליי פנג היו שני צדדים של אותו מטבע: האחד היה פולחן אישיות, האחר מקבילו, היה פולחן ביטול האישיות (רונג ג'אנג, 1994) .  

שטיפת מוח של ארוחות מרירות

כדי למלא את לבותינו בשנאה לאויבי המעמד, התחילו בתי הספר לקיים בקביעות שיעורי אזכרת המרירות והרהורים על האושר" בהם סיפרו לנו אנשים מבוגרים על אומללותה של סין לפני עידן הקומוניזם. פועלים ואיכרים באו להרצות בבית ספרנו: שמענו על ילדות בצל הרעב, חורפים מקפיאים ללא נעליים ומיתות מכאיבות בטרם עת. הם סיפרו לנו, עד כמה הם מודים בלי-גבול ליושב ראש מאו שהציל את חייהם ונתן להם מזון  ובגדים.

כדי להדגים לנו איך יהיו החיים בלי מאו, היה מטבח בית-הספר מבשל לנו לפעמים מה שכונה "ארוחת מרירות" , כביכול המזון אותו אכלו העניים תחת שלטון הגואימינצ'אנג. האוכל הכיל עשבים משונים, הוא היה גרוע במידה שאי-אפשר לתאר. בפעמים הראשונות הקאתי את כל מה שאכלתי (רונג ג'אנג, 1994) .  

באותו זמן לא היה לאיש מאתנו מושג שפולחן מאו והדגש על המאבק המעמדי היו חלק מתכניתו של מאו להתמודד גלויות  עם הנשיא , ליו שאו-צ'י, ועם דנג סיאו-פינג, המזכיר הכללי של המפלגה.

מאו לא היה מרוצה ממעשיהם של ליו ודנג. אחרי הרעב  הגדול הם הנהיגו ליברליזציה הן בכלכלה והן בחברה. בעיני מאו נראתה גישתם יותר כקפיטליזם מאשר כסוציאליזם. מה שהרגיז אותו במיוחד היה שהדרך שהוא כינה ה"קפיטליסטית" הוכחה כמוצלחת בעוד דרכו הוא , אותה כינה "הנכונה" המיטה אסון. מכיוון שהיה אדם מעשי, הכיר מאו בעובדה זו ונאלץ לאפשר להם להמשיך בדרכם. אבל הוא תכנן לשוב ולכפות את דעותיו ברגע שמצבה של המדינה ישתפר עד שתוכל לעמוד בניסיון, וברגע שיצליח לצבור מספיק כוח כדי לעקור מן השורש את אויביו רבי-העוצמה בתוך המפלגה.

רעיון ההתקדמות בדרכי שלום היה מחניק לטעמו של מאו, כמנהיג צבאי חסר-מנוחה, טיפוס הלוחם-המשורר, הוא נזקק לפעולה- ולפעולה אלימה – והאמין שמאבק אנושי בלתי-פוסק הכרחי להתפתחות חברתית. הקומוניסטיים שלו נהיו סובלניים ורכים מדי לטעמו, מחפשים הרמוניה במקום עימות. שום מערכה פוליטית, שעוררה את האנשים להילחם זה בזה , לא הייתה במדינה מאז שנת 1959!

ומאו היה מר-נפש. הוא חש שיריביו השפילו אותו כשהציגו אותו כחסר –יכולת. הוא ביקש נקם, ומאחר שהיה מודע לכך שיריביו נהנים מתמיכה נרחבת, היה עליו להגדיל את סמכותו במידה רבה מאד, כדי להשיג זאת היה הכרח שיועלה לדרגת אל.

מאו המתין עד שהכלכלה תתאושש. אך כשהמצב השתפר, ובמיוחד אחרי 1964, הוא התחיל להכין את מהלכי הפתיחה להתמודדות הגדולה. הליברליזציה היחסית של ראשית שנות השישים החלה להתפוגג (רונג ג'אנג, 1994) .  

 רונג צ'אנג הייתה תלמידת בית הספר היסודי, כשיום אחד הורו לה לצאת עם כל חבריה לכיתה אל החצר, לצפות בעונשים המיוחדים שהטיל המשטר המאואיסטי על מוריה, שנחשדו בסטיות אידיאולוגיות. אחד המורים נקשר למשך שעות כשידיו מתוחות לצדדים ולאחור, וצווארו מתוח לפנים ולמטה. המורה לאנגלית נדרש לאזן את עצמו על קורה צרה, עד שמעד ונפל. ילדי בית הספר צפו בו נגרר משם כשראשו שותת דם.

מאוחר יותר הפך גם אביה, פקיד מפלגה נאמן, לקורבן של המשטר. צ'אנג הנערה התייצבה לאסיפות הפומביות שבהן נאלצה אמה לזחול על שברי זכוכית לקול תרועות הקהל, ואביה עבר עינויים נוספים. איש לא הכריח אותה לבוא לשם, היא בחרה בכך. "למרות הסבל האיום שהדבר גרם לי, רציתי שהם יוכלו מדי פעם להרים את הראש ולראות את הפנים שלי בקהל, לדעת שיש שם מישהו שאוהב אותם וסובל אתם", סיפרה.

מסע הרדיפה וההוקעה נגד מורי ביה"ס

בבית ספר כבר לא לימדו את תכנית הלימודים הרגילה , אך היה עלינו להמשיך ולבקר בו. רמקולים שאגו את מאמרי המערכת של עיתון יומון העם, שהיה בשליטת נאמני מאו,  ואת העמוד הראשון של העיתון, אותו היה עלינו ללמוד מדי יום. טור יומי הביא מובאות מדברי מאו. אני עדיין זוכרת את הסיסמאות שהודפסו באותיות של קידוש לבנה, אלו נחרתו עמוק במוחי לאחר שקראנו אותן שוב ושוב בכיתה: " היושב ראש מאו הוא השמש האדומה הזורחת בלבותינו!"  "מחשבתו של מאו דזה דונג היא דם תמציתנו" ! "נמחץ את כל מי שמתנגד ליושב ראש מאו!"

עד מהרה פינתה הקריאה היום-יומית בעיתון את מקומה לדקלום ולשינון של ציטוטים מדברי היושב-ראש מאו, שנאספו בספר-כיס בכריכת פלסטיק אדומה שנודע בכינוי הספר האדום הקטן. לכל  אחד ניתן עותק מהספר ונאמר לו לשמור עליו "כעל בבת-עינו". בכל יום דקלמנו במקהלה קטעים מהספר. אני עדיין  זוכרת רבים מאותם קטעים מלה במלה.

בבית ספרי, כמו בשוק שוורים, הוצב צוות עבודה. צוות זה הוקיע בחצי-פה כמה מטובי המורים כ"סמכויות בורגניות-ריאקציונריות", אך לא פרסם זאת בקרב התלמידים. אולם ביוני 1966 הצוות, שנבהל מהגל הגואה של מהפכת התרבות וחש צורך להעלות לו כמה קורבנות, הכריז את שמות הנאשמים באוזני כל באי בית-הספר.

צוות העבודה ארגן תלמידים ומורים שלא הואשמו לכתוב סיסמאות וכרזות גינוי, ואלו כיסו עד מהרה את כל שטח המוסד. המורים הפכו פעילים מכמה סיבות: קונפורמיזם, נאמנות לפקודות המפלגה, קנאה היוקרה ובזכויות-היתר להם זכו מורים אחרים- ופחד.

בין הקורבנות שהוקעו היה גם המורה שלי ללשון ולספרות סינית, מר צ'י שהיה נערץ עלי. על פי אחת הכרזות  שנתלו בביה"ס הוא אמר בראשית שנות השישים: "הצעקות "יחי הזינוק הגדול קדימה" ! לא ימלאו את בטננו, האין זאת? מאחר שלא היה לי מושג שאותו "זינוק גדול קדימה" הוא שגרם לרעב בסין , לא הבנתי כלל את ההערה שיוחסה לו, אם כי קלטתי את נימת הזלזול שבה נאמרה.

לבי נשבר בראותי כיצד הוא , ומורים אחרים שהערצתי, הוקעו בפראות וכונו בשמות גנאי. כעסתי מאד כשצוות העבודה ביקש מכל התלמידים לכתוב כרזות ש"חושפות ומוקיעות" אותם.

הייתי מבוהלת מהניגוד החד והמהם של דיו שחורה על גבי גיליונות הנייר הלבנים של הכרזות, כמו גם מהלשון האלימה והפרועה בה נכתבו, למשל : "רסקו את ראש הכלב של  המורה פלוני" והשמידו את המורה פלמוני אם לא ייכנע" . פחדתי פחד נורא מהעצרות בביה"ס

יום אחד הואשם סגן-המנהל שלנו , מר קאן , גבר עליז ונמרץ , כ"מצדד" הקפיטליזם" וכמגן המורים שהוקעו. כל פועלו של האיש בביה"ס במשך השנים כונה כעת "קפיטליסטי", אפילו לימוד כתביו של מאו – מפני שמספר השעות שהוקדשו לכך היה קטן ממספר השעות שהוקדשו ללימודים אקדמאיים.

סגן-המנהל , מר קאן ,היה מסור בלב ובנפש למפלגה וחש שנגרם לו עוול נורא. ערב אחד כתב מכתב התאבדות וחתך את גרונו בתער.

כאשר סופר לאמי על מר קאן , היא בכתה , היא חיבבה אותו מאד וידעה שאם איש אופטימי מאד כמוהו עשה מעשה כזה, הוא בוודאי היה נתון ללחץ לא-אנושי (רונג ג'אנג, 1994) .  

 מעצר המורים ב"כיתת השדים"

אמי סירבה להיסחף להטחת אשמות מבוהלת בקורבנות שווא בבית הספר אליו נשלחה. אבל בני העשרה, תלמידי אותו בית ספר, שהמאמרים שפורסמו ביומון העם הסעירו אותם, החלו לפעול נגד מוריהם. העיתון קרא ל"ניתוץ" שיטת הבחינות, ש"מתייחסת לתלמידים כאל אויבים" ( ציטוט מדברי מאו) והיא חלק מתכניתם הזדוניות של " האינטלקטואליים הבורגניים", שהכוונה לרוב המורים ( גם זה ציטוט מדברי מאו) . יומון העם גם גינה את "האינטלקטואליים הבורגניים" על שהרעילו את נפשות הצעירים באשפה קפיטליסטית כהכנה לחזרת הגואמינצ'אנג. "איננו יכולים עוד להרשות לאינטלקטואלים בורגניים לשלוט בבתיה ספר שלנו "! אמר מאו.

יום אחד התלמידים אספו את המנהל, המפקח האקדמי,  המורים המדורגים וכל מורה אחר שלא חיבבו, שהיו, כך הבינו מהעיתונות, "סמכויות בורגניות ריקאציונריות", הם כלאו אותם באחת הכיתות וקבעו שלט שאמר "כיתת השדים". המורים הניחו להם לעשות זאת משום שמהפכת התרבות סחררה את כולם עד לאיבוד עשתונות. נראה שכעת יש בידי התלמידים סמכות כלשהי , לא-מוגדרת ובכל זאת אמיתית . שטח בית-הספר כוסה בסיסמאות ענק, בעיקר כותרות מיומון העם (רונג ג'אנג, 1994) .  

 

בתמונות: "סטודנטים" (המשמרות האדומים) משפילים פרופסורים ואנשי המקצועות החופשיים.

תלמידים העמידו את מוריהם למעין משפטים עממיים משפילים

מאו, אסטרטג גאוני שדאג קודם כל לכוחו האישי, הפעיל את המהפכה כדי לעקוף את ההנהגה ואת מוסדות המפלגה ושיחרר את כוחו של הציבור הרחב והנאמן לו, ובעיקר את כוחם של הצעירים. ימים ספורים לאחר ה-16 במאי כבר התגבשו כמעט בכל עיר ועיירה בסין קבוצות צעירים שנקראו "המשמרות האדומים". סטודנטים, תיכוניסטים ולעתים תלמידים בבית ספר יסודי יצאו למאבק נגד האליטות, הבורגנים והקפיטליסטים שהסתתרו כביכול בשורות המפלגה. כך ניתן תירוץ להשתלח כמעט בכל צורה של סמכות; תלמידים העמידו את מוריהם למעין משפטים עממיים משפילים, רוויי אלימות, בהם נדרשו המורים להתוודות על פשעי מחשבה למיניהם. טיפול דומה עברו בעלי מקצוע אחרים – רופאים ואחיות, עורכי דין, סוחרים, קציני צבא וכמובן פקידי מפלגה שנחשבו ללא מהפכנים דיים, שנצמדו לכללים או לממלכתיות מסויימת ולא ענו על נהמת הלב הרדיקלית של ההמון.

פה ושם אנשים זיהו הזדמנות טובה לנקום בדמויות בעלות סמכות שמיררו את חייהם בשנים קודמות. פעמים אחרות, אנשים שהובילו בעצמם "פגישות מאבק" דומות בתחילת המהפכה מצאו את עצמם נאשמים בפשעים דומים ומוקעים בדיוק כפי שהוקיעו אחרים. על פי הערכות, עשרות אלפים מאלה שעברו את ההשפלות הללו התאבדו. אחרים נרצחו. ב-2014, למשל, התפרסם מקרה מזעזע במיוחד מתקופת המהפכה שבו תלמידות בבית ספר יוקרתי בבייג'ינג היכו את מנהלת בית הספר למוות. הסיפור יצא לאור כיוון שכמה מהמעורבות החליטו להתוודות ולהתנצל. זה היה מקרה נדיר יחסית של התנצלות פומבית בפרופיל גבוה על פשעי מהפכת התרבות (רחל בית אריה , 2016) .

בית ספר הופכים למחנות של המשמרות האדומים

ארגון המשמרות האדומים בבית הספר שלי נוסד ב16 באוגוסט 1966, בעזרתם של צעירים מבייג'ינג.

מחודש יוני 1966 שלט חוק בלתי כתוב שקבע כי כל התלמידים צריכים להישאר בבית הספר עשרים וארבע שעות ביממה , וזאת כדי להתמסר כל-כולם למהפכת התרבות. הבנים ישנו בכיתות, ואנו, הבנות, יכולנו לתפוס את אולמות השינה. מבתי הספר התחלנו לצאת כל לילה  לפעולות ברחובות כגון החלפת שמות הרחובות בעיר לשמות יותר מהפכניים , וגם לפעולות לוחמניות כגון שבירת נעלי עקב של נשים ברחוב ועוד (רונג ג'אנג, 1994) .  

כאשר קרא לין ביאו להרוס כל דבר שמייצג את התרבות הישנה, התחילו כמה תלמידים בבית ספר לנתץ מכל הבר ליד. בבית הספר , שהיה בן יותר מאלפיים שנה, היו עתיקות לרוב ולכן הוא היווה מטרה מצויינת לפעולה. מעל לשער בית-הספר היה גג של רעפים עתיקי-יומין עם מרזבים מגולפים , אלה רוסקו במהלומות פטישים. כזה היה גם גורלו של גגו המזוגג כחול של המקדש הגדול בביה"ס.

כל הדברים שאהבתי הלכו ונעלמו. מה שהעציב אותי ביותר היה הרס הספרייה: גג הרעפים הזהוב, החלונות המפסולים בעדינות , הכיסאות הצבועים כחול. מדפי הספרים נהפכו, וכמה תלמידים קרעו ספרים, סתם כל בשביל התענוג. אחר כך הודבקו סרטים שחורים כדי לסמן שבניין הספרייה סגור.

הספרים בערו בכל רחבי סין

הספרים היו מטרה עיקרית בפקודת ההרס של מאו. על ספרים שלא נכתבו במרוצת החודשים האחרונים , ולכן לא ציטטו את מאו בכל עמוד, הכריזו כמה מחברי המשמרות האדומים שהם "עשבים רעילים".

מלבד ספרי הקלאסיקה המרקסיסיטית וספריהם של סטאלין, מאו ולון ש'ון , שבשמו השתמשה הגברת מאו לצורך מסעות הנקמה הפרטיים שלה , בערו הספרים ברחבי סין כולה. המדינה איבדה את מרבית המורשת הכתובה שלה. רבים מהספרים ששרדו שימשו לאחר מכן כדלק לתנורי התושבים (רונג ג'אנג, 1994) .  

נמריא לשחקים , נחדור לעמקי האדמה, , המשמרות האדומים של מאו

ב-1 באוגוסט 1966 עשה מאו מחווה בלתי רגילה למשמרות האדומים שהוקמו על ידי סטודנטים באוניברסיטאות בהשראתו. הוא כתב להם מכתב גלוי בו הציע להם את "תמיכתו החמה והנלהבת ביותר". במכתב זה שינה מאו בעורמה את אמרתו הקודמת ל"יש הצדקה למרידה נגד הריאקציונרים" . עבור הקנאים בני-העשרה הייתה פנייה זו כפנייה של האל בכבודו ובעצמו . לאחר מכן צצו קבוצות של המשמרות האדומים בכל רחבי בייג'ינג, ואז בסין כולה.

מאו רצה שהמשמרות האדומים יהוו את פלוגת-הסער שלו. הוא ראה שהעם אינו מגיב לקריאותיו החוזרות ונשנות לתקוף את מצדדי-הקפיטליזם. במפלגה הקומוניסטית היו חברים רבים, ובנוסף על כך, הלקח מ1957 עדיין היה חי בזיכרון האנשים. גם אז קרא מאד לתושבים למתוח ביקורת על פקידי המפלגה, אבל אלו שנענו לקריאתו מצאו את עצמם מסווגים כ"ימניים" והוקעו. רוב האנשים חשדו שגם הפעם הסיפור דומה – " פיתוי הנחשים לצאת ממאורותיהם כדי לכרות את ראשיהם" .

כדי לעורר את האוכלוסייה לפעולה, היה על מאו להוציא את הסמכות מידי המפלגה ולבסס נאמנות וצייתנות מוחלטות כלפיו בלבד. כדי להשיג זאת הוא נזקק למשטר אימים, כלומר, משטר אימים כה חזק שיבטל כל שיקול  אחר וימחץ כל פחד אחר (רונג ג'אנג, 1994) .  

צעירים וצעירות בני עשרה ובראשית שנות העשרים לחייהם נראו לו השליחים האידיאליים למטרתו זו. הם חונכו על ברכי פולחן האישיות הקנאי של מאו והדוקטרינה הלוחמנית של "מלחמת המעמדות". הם ניחנו בכל המעלות של הנעורים – מרדנות, חוסר פחד, להט להילחם למען מטרה "צודקת" וצמא להרפתקה לפעולה. הם גם היו חסרי אחריות , נבערים, קלים לתמרון- ונוטים לאלימות.  רק הם יכלו לתת למאו את הכוח האדיר לו היה זקוק כדי להטיל אימה על החברה כולה וליצור תוהו-ובוהו שיטלטל  ואחר-כך ינפץ את אושיות המפלגה.  סיסמה אחת מסכמת את שליחותם של המשמרות האדומים : "אנחנו נשבעים לנהל מלחמת דמים כנגד כל מי שיעז להתנגד למהפכת התרבות ולהתייצב כנגד היושב-ראש מאו!" (רונג ג'אנג, 1994) .  

עד אותה עת נמסרו כל ההחלטות המדיניות והפקודות באמצעות מערכת מפוקחת היטב שהייתה נתונה כולה בידי המפלגה. מאו נטש את הערוץ הזה ופנה ישירות להמוני בני-הנוער.

הוא עשה זאת בשילוב שתי שיטות שונות" רטוריקה מעורפלת בלשון רמה שהופצה גלויות בעיתונות, והסתה ותמרונים חשאיים שביצעו רשויות מהפכת התרבות, ובמיוחד אשתו . הם היו אלו שמילאו את הרטוריקה תוכן משמעותי .

משפטים דוגמת " מרידה בסמכות", מהפכה בחינוך", "החרבת עולם ישן כדי עולם חדש יוכל להיוולד " ו"יצירת אדם חדש" – שכולם משכו לב רבים במערב בשנות השישים- פורשו כקריאות לפעולה אלימה. מאו הבין את האלימות הרדומה שבנפש הנוער ואמר שמאחר שהם ניזונים היטב ואינם לומדים עוד יהיה קל לעורר אותם ולהשתמש במרץ חסר- הגבולות שלהם כדי להמיט הרס (רונג ג'אנג, 1994) .  

המורים כאוייבי העם

כדי לעורר את הנוער לאלימות המונית מבוקרת היה הכרח למצוא לו קורבנות. המטרות הבולטות ביותר לעין בכל בית ספר היו המורים, שחלקם כבר נפלו קורבן לפעולות צוותי העבודה ורשויות בתי הספר בחודשים האחרונים. כעת השתלחו בהם הילדים המורדים. המורים היוו מטרות טובות יותר מההורים, אותם אפשר היה לתקוף רק כבודדים. המורים גם היו תמיד מקור סמכות חשוב יותר מההורים בתרבות הסינית. כמעט בכל בית ספר בסין הושפלו המורים והוכו , לפעמים עד מוות. כמה תלמידי בית-ספר הקימו בתי-סוהר בהם עונו המורים.

אך בפעולות אחה כשלעצמן לא היה די ליצור את סוג האימה שמאו רצה להשליט. ב18 באוגוסט 1966 התקיימה עצרת המונים בכיכר טיאן-אן-מן במרכז בייג'ינג, בהשתתפות יותר ממיליון צעירים. לין ביאו, שר ההגנה, הופיע בה בפעם הראשונה בפומבי כסגנו ודוברו של מאו . הוא נשא נאום בו קרא למשמרות האדומים לצאת מבתי הספר שלהם ולהסתער כדי "לנתץ את ארבעת הישנים" – על פי הגדרתו: "רעיונות ישנים, תרבות ישנה, מנהגים ישנים והרגלים ישנים." (רונג ג'אנג, 1994) .  

בתגובה לקריאה סתומה זו יצאו המשמרות האדומים לרחובות בסין כולה, ונתנו ביטוי מלא לבורותם , להרסנותם ולקנאותם. הם פשטו על בתי אנשים , הרסו רהיטים עתיקים, קרעו ציורים והשחיתו יצירות קאליגרפיה. מדורות הועלו כדי לשרוף בהן ספרים. עד מהרה הושמדו כמעט כל האוצרות שהיו באוספים פרטיים. סופרים ואמנים רבים התאבדו לאחר שהוכו והושפלו באכזריות ואולצו לחזות ביצירותיהם הנשרפת לאפר.

מוזיאונים הותקפו. ארמונות, מקדשים , קברים עתיקים, פסלים, פגודות, חומות ערים- כל דבר  "ישן" הוחרב. מעט האתרים ששרדו , כמו "העיר האסורה" נותרו על מכונם משום שראש הממשלה ג'ו אן-ליי שלח את הצבא לשמור עליה והוציא פקודות מפורשות להגנתם. המשמרות האדומים פעלו רק כאשר זכו לעידוד (רונג ג'אנג, 1994) .  

מאו הילל את מעשי המשמרות האדומים ואמר שהם עשו " עבודה טובה באמת" וציווה על האומה כולה לעזור להם.

הוא עודד את חברי המשמרות האדומים להיטפל למגוון רחב יותר של קורבנות, כדי להרחיב את מעגל האימה.

סופרים, אמנים ומדענים בעלי שם, ואלה שיצאו להם מוניטין מקרב רוב בעלי המקצועות החופשיים האחרים, שעד כה נהנו מזכויות-יתר תחת השלטון הקומוניסטי , גונו ונרדפו כעת כ"סמכויות בורגניות-ריאקציונריות". משמרות האדומים החלו להתעלל בהם. גל של מתקפות אלימות ועינויים שטף את כל סין ,  בעיקר בזמן פשיטות על בתים . כמעט תמיד הצטוו בני המשפחות לכרוע ברך על הרצפה ולהחוות קידות הכנעה בפני המשמרות האדומים.

המצב היה גרוע ביותר בבייג'ינג , שם הלהיבה את הצעירים רשות מהפכת התרבות. במרכז העיר הוסבו כמה תיאטראות ובתי-קולנוע למרכזי עינויים.

באמצעות רשות מהפכת התרבות שלט מאו על המשמרות האדומים של בייג'ינג. אחר-כך הוא שלח אותם למחוזות , להורות לצעירים המקומיים מה לעשות (רונג ג'אנג, 1994) .  

ממשיכים בהכאת מורים

פעם אחת קראו לי אנשי המשמרות האדומים שבכיתתי לקחת חלק בעצרת כזו. היה זה  אחר-הצהריים קיצי חם, אך אני חשתי קור של אימה בראותי כתריסר מורים עומדים על במה במגרש הספורט, ראשיהם מורכנים וזרועותיהם מפותלות בתנוחת "מטוס סילון". כמה מהם ספגו בעיטות באחאורי ברכיהם  ואולצו לכרוע, ואילו האחרים , ביניהם המורה שלי לאנגלית, אדון קשיש שנוהגו מעודן כשל ג'נטלמן קלאסי, אולצו לעמוד על ספסלים ארוכים וצרים. האיש שהתקשה לשמור על שיווי משקלו, התנודד ונפל, ומצחו נחתך כשפגע בפינה חדשה של ספסל.

אחר כך התחילו התלמידים להכות את המורה לפילוסופיה , מורה מעולה , שכמה מהתלמידים החלשים שנאו אותה. במרכז המעגל התגלגלה מורתי האהובה לפילוסופיה בייסורים על הרצפה, סופגת בעיטות מכל עבר, שערה פרוע, היא בכתה והתחננה שיפסיקו, והבנים שבעטו בה אמרו בקולות קרים : "עכשיו את מתחננת, מה ? אבל קודם היית אכזרית אלינו , לא? עכשיו תתחנני כמו שצריך!" הם בעטו בה שוב שוב ודרשו ממנה להשתחוות בפניהם עד שמצחה ייגע ברצפה ולבקש: "אנא , חוסו על חיי , אדונים!"

לאלץ אדם לקוד ולהתחנן על חייו , זאת הייתה השפלת ההשפלות . היא התיישבה ובהתה נכחה: עיני פגשו בעיניה מבעד לסבך השיער. ראיתי בהן כאב, ייאוש וריקנות. היא התנשמה בכבדות ופניה היו אפורים. חמקתי ויצאתי מהחדר . כמה תלמידים באו בעקבותי  (רונג ג'אנג, 1994) .  

ילד בן 14 כמפקד בכיר בדיוויזיה של המשמרות האדומים

אחי סיאו-היי היה כמעט בן שתיים עשרה, ולמד באותו ביה"ס מרכזי בו למדתי אני בעבר. כאשר נוסדו המשמרות האדומים בבתי הספר התיכוניים , היו סיאו-היי וחבריו להוטים להצטרף אליהם. משמעות ההצטרפות למשמרות האדומים הייתה עבורם חופש להיות מחוץ לבית, להישאר ערים כל הלילה ולהפגין את כטחם מול המבוגרים. במרוצת הזמן אחי הפך לראש אגף  ומפקד בכיר בדיוויזיה 4969 של  המשמרות האדומים.  הילדים יצאו כל לילה לפשיטה על בתים ולפעולות הכאת מורים.

אימונים צבאיים לחברי המשמרות האדומים היו התפתחות חדשה. מאו החליט על כך ישירות. הוקמו "גדודים" עליהם פיקדו נערים בן 15 . האימון הצבאי ניתן קציני חיל האויר הסיני שהיו מסורים במיוחד למאו (רונג ג'אנג, 1994) .  

הגנרלית הקטנה חושפת בבלוג את זוועות מהפכת התרבות של מאו

אלפי ידיים של בני נוער הורמו אל על, שעה ש"הקברניט הגדול" ירד מהבמה בכיכר טיין־אן־מן כדי לברך את חיילי המחץ של המהפכה שלו. זה קרה בקיץ 1966, ומהפכת התרבות הפרולטרית של מאו דזה דונג – זעזוע פוליטי קטסטרופלי שהטיל את סין לעשור של שברון לב, השפלה ואלימות קטלנית — יצאה לדרך. "כשראינו את מאו מנופף בידו פשוט יצאנו מדעתנו", נזכרת יו שיאנגז'ן, אז נערה בת 13 עם סרט אדום על זרועה, המסמל כי היא אחת ממיליוני החברים הנאמנים במשמרות האדומים. "צרחנו וצווחנו עד שנשארנו בלי קול", סיפרה. 50 שנים לאחר תחילת מהפכת התרבות במאי 1966, החלה יו, כיום בת 64, להעלות על הכתב את זיכרונותיה מהתקופה ההיא כדי למנוע מההיסטוריה לחזור על עצמה.

שליטי סין הקומוניסטית לא הזכירו את יובל הגיוס הפוליטי ההרסני, שחוקרים מעריכים שהביא למותם של מיליון עד שני מיליון בני אדם. אך מאז תחילת השנה, מנסה יו להשתמש בבלוג שלה כדי למוטט את חומת השתיקה הרשמית סביב האירועים של אותו קיץ עקוב מדם. "אם צאצאינו לא ידעו את האמת, הם יחזרו על אותן שגיאות", כתבה במבוא לסדרת המאמרים שהיא מעלה לרשת, "אני רוצה להשתמש בחוויות אמיתיות להוכיח שמהפכת התרבות היתה לא אנושית".

יו זוכרת שלילה אחד לא הצליחה לישון בגלל המכות האכזריות שספג אחד ממוריה. "בכל פעם שנרדמנו, הצעקות שלו העירו אותנו – הן לא נפסקו". לאחר שחבריה במשמרות האדומים הורו לה להצליף בקבוצת אסירים בחגורה החליטה יו לברוח. "לזכותי ייאמר שלא הכיתי אף אחד. אילו הייתי מכה מישהו, איך הייתי חיה עם עצמי כל השנים האלה?", שאלה. לדבריה, לכתיבת הבלוג יש השפעה תרפויטית עבורה — התפייסות עם האירועים המזעזעים שהיתה עדה להם. אך יו מקפידה לציין כי מטרתה העיקרית היא לחנך את מי שלא מכיר את אימת מהפכת התרבות או הורשה ללמוד עליה בבית הספר, שכן גם עתה, הנושא עדיין נחשב לטאבו בסין.

מאז המהפכה חלפה חצי מאה, ויו, עיתונאית בגמלאות, אומרת שהיא עדיין מנסה לרדת לעומק הזוועות שראתה באותו קיץ, ולהבין כיצד הקצינה והפכה לאחת "הגנרליות הקטנות" של מאו. "הצטרפנו למשמרות האדומים מפני שהיינו שותפים לאמונה שנהיה מוכנים למות כדי להגן על היו"ר מאו", היא מסבירה יו על כוס תה בבית קפה בבייג'ין. "למרות הסכנה, זה בדיוק מה שהיינו אמורים לעשות. כל מה שלימדו אותי הוא שהיו"ר מאו קרוב אלינו יותר מהורינו".

יו החלה לכתוב את זיכרונותיה על מחשב ישן בביתה בבייג'ין בחודש ינואר. "לא היתה לי כל תוכנית כשהתחלתי", אמרה והוסיפה: "רק רציתי לכתוב מה עברתי בעשר השנים של מהפכת התרבות. אפילו לא היתה לי כותרת לסדרת המאמרים". החברה לשעבר במשמרות האדומים החליטה להתחיל בהתחלה, ולהתמקד במאמר הראשון בסגירת בתי הספר היסודיים בבייג'ין במאי 1966. "מבחינתי מהפכת התרבות החלה באותו רגע. לכן זה המאמר הראשון שכתבתי", סיפרה יו שהיתה באותה עת תלמידה בחטיבת ביניים   (Tom Phillips, 2016)

הכאת הפרופסורים

באותה עת היו "עצרות גינוי" המרכיב המרכזי של מהפכת התרבות. בעצרות אלו נאסף קהל היסטרי, ורק לעיתים רחוקות הן עברו ללא אלימות גופנית . אוניברסיטת בייג'ינג נתנה את הטון, תחת פיקוחו האישי של מאו.

בעצרת ההלשנה הראשונה שנערכה בה ב18 ביוני 1966 , יותר משישים פרופסורים וראשי מחלקות, ביניהם נשיא האוניברסיטה, הוכו, ספגו בעיטות ואולצו לכרוע שעות על ברכיהם. כובעי ליצן מכוסים בסיסמאות משפילות הולבשו על ראשיהם. דיו נשפכה על פניהם כדי לעשותם שחורים, כצבע הרוע, וסיסמאות הודבקו על כל גופם. שני סטודנטים תפסו את זרועותיהם של כל קורבן , פיתלו אותן מאחורי גבו ואז משכו אותן כלפי מעלה בכוח כה רב, עד שכמעט נעקרו מממקומן. תנוחה זו נקראה "מטוס סילון", ועד מהרה הפכה למרכיב קבוע ברוב עצרות הגינוי שנערכו בכל רחבי המדינה  (רונג ג'אנג, 1994) .  

השלב השני של מהפכת התרבות

החלה שנת 1967 , לפתע נכנסה מהפכת התרבות להילוך גבוה. בשלב הראשון שלה, עם הקמת המשמרות האדומים, נוצרה אווירת הפחד. כעת פנה מאו לעבר מטרתו העיקרית: להחליף את "המטה הבורגני" ואת צמרת המפלגה במערכת שלטון פרטית משלו. ליו שאו-צ'י ודנג סיאו-פינג הוקעו רשמית ונעצרו.

"סערת ינואר"

ב-9 בינואר 1967 הודיע יומון העם הסיני והרדיו ש"סערת ינואר" התחילה בשאנחאי, שם תפסו קבוצות  המורדים בהשראת מאו את השלטון. מאו קרא לאנשים בכל רחבי סין ללכת בדרכם ולתפוס את השלטון מידי מצדדי –הקפיטליזם.

כל מיני אנשים – פועלים, מורים, זבנים, ואפילו עובדי המשרדים הממשלתיים – התחילו לכנות עצמם . כדוגמת אנשי שאנחאי, הם היכו את חברי המפלגה הקומיניסטית הנאמנים, והתחילו לכנות עצמם מורדים. המשמרות האדומים התחילו להתפורר.

המורדים אך זה נוצרו וכבר החלו להתפצל למחנות ולהילחם על השלטון כמעט בכל יחידת עבודה בסין. כל צד האשים את יריביו שהם "מתנגדים למהפכת התרבות", או שהם נאמנים למערך הישן של המפלגה.

אחת המטרות העיקריות של המורדים הייתה העילית המקצועית בכל יחידת עבודה בסין, ולא רק הרופאים, האמנים , הסופרים ומדענים בעלי שם , אלא גם מהנדסים ופועלים מיומנים .

"סערת ינואר" הציתה אלימות אכזרית כנגד "מצדדי הקפיטליזם", הכוח הלך וניטל מידי פקידי המפלגה, והאנשים דורבנו לבזות אותם. כל מי ששנא את איש המפלגה האחראי עליו , ניצל כעת את ההזדמנות לנקום. רוב האוכלוסיה הסינית שיתף פעולה, מונע בכוח הפחד, השמרנות , המסירות האדוקה למאו, הרצון ליישב חשבונות אישיים או סתם לשחרר תסכולים .

בסופו של דבר נפגעה גם אמי , חברת מפלגה נאמנה ובכירה. כמה פעמים הוצעדה אמי ברחובות העיר כשעל ראשה מצנפת שוטים ועל צוארה שלט כבד עליו נכתב שמה ונמחק בצלב גדול, כדי להראות כיצד הושפלה וירדה מגדולה. מדי כמה צעדים אולצו היא וחבריה למצעד לכרוע ברך ולהחוות קידות של הכנעה לקהל.  ילדים צחקו עליה. אחדים צעקו שהקידות שלה אינן משמיעות קול די הצורך ודרשו שתחזור עליהן. אמי ועמיתיה נאלצו לחבוט את מצחיהם בחוזקה באבני המדרכה, עד שיישמע קול החבטות (רונג ג'אנג, 1994) .  

מפקדי הצבא הסיני מנסים להתערב

בסוף ינואר 1967 קרא מאו לראשונה לצבא הסיני לתמוך במורדים. רוב מפקדי הצבא הבכירים – מלבד שר ההגנה לין ביאו- רתחו מכעס.  חלק גדול ממפקדי הצבא החלו לנקוט צעדים להפסקת האלימות, במיוחד בחבל סצ'ואן בה הייתה האלימות חמורה במיוחד. אבל  ג'ו אל-לאי , ראש הממשלה,  לא הסכים להטיל את מלוא כובד משקלו לצד הרוב , ודבק במאו .

פולחן האישיות העניק למאו כוח שטני, הוא פעל במהירות לחיסול מתנגדיו. מאו ביים התקפות המוניות כנגד חברי הפוליטביורו  הסיני שחלקו עליו וכנגד מפקדי הצבא, בתיהם הותקפו והם הוקעו בעצרות גינויי אכזריות. כאשר הורה מאו להעניש את מפקדי הצבא , לא הזיז הצבא הסיני אצבע לעזרתם.

ניסיון חלוש ובודד זה לצאת כנגד מאו ומהפכת התרבות כונה בשם " הזרם הנגדי של פברואר". השלטון שחרר דיווח מצונזר של המאורעות כדי להגביר עוד יותר את האלימות כנגד מצדדי-הקפיטליזם.

הקמת רשות מהפכת התרבות בסין

אירועי פברואר 1967 היוו נקודת מפנה עבור מאו. הוא הבין שלמעשה כולם מתנגדים למדיניותו. הבנה זו הובילה אותו לדחייה מוחלטת של המפלגה, פרט לשמה. הפליטביורו הסיני הוחלף מבחינה מעשית על ידי רשות מהפכת התרבות. עד מהרה החל לין ביאו , שר ההגנה, להוקיע מפקדי צבא שהיו נאמנים ליוזמי ההתנגדות, ותפקיד הוועד המרכזי של הצבא עבר לרשות משרדו האישי, בו שלט באמצעות אשתו.

חבורתו של מאו פעלה כעת כמו חצר מלכות מימי הביניים , שנבנתה סביב נשים, דודנים וחצרנים מתחנפים.

מאו שלח למחוזות סין נציגים שיבנו בהם "ועדים מהפכניים", שנועדו להיות הכלים לכינון שלטונו האישי במקום המערך המפלגתי כולו, עד אחרון הפקידים שבתחתיתו (רונג ג'אנג, 1994) .  

רשות מהפכת התרבות ציוותה על הצבא "לחמש את המורדים כדי שיוכלו להגן על עצמם" , אך לא אמרה באיזו סיעה לתמוך. באופן בלתי-נמנע חימשו יחידות הצבא הסיניות סיעות שונות של מורדים לפי העדפתן .

הכוחות המזויינים כבר נסחפו במערבולת קשה, מכיוון שלין ביאו, שר ההגנה , השקיע את כל כוחו בניסיון לטהר אותם ממתנגדיו ולהכניס במקומם את אנשיו.

בסופו של דבר , הבין מאו שאינו יכול להרשות לעצמו חוסר-יציבות בצבא , וריסן את לין ביאו.

מערכת החינוך בכל סין חדלה לפעול ביוני 1966. המורים הוקעו או התארגנו בקבוצות מורדים. העדר מערכת חינוך פירושו העדר שליטה , אבל מה יכולנו כבר לעשות עם החירות הזו ? לא היו ספרים , מוסיקה וסרטים , תיאטרון , מוזיאונים או בתי תה, ולמעשה לא הייתה לנו כמעט שום דרך להעסיק את עצמנו – מלבד משחקי קלפים , שהשתלטו בגניבה על הזמן הזמן הפנוי, אף שלא נאסרו רשמית (רונג ג'אנג, 1994) .  

במהפכה של מאו, שלא כמו ברוב המהפכות, לא היה מה לעשות. באופן טבעי מילאה החברות במשמרות האדומים את כל זמנם של צעירים רבים. האפשרות היחידה לפרוק את מרצם ותסכולם הייתה בעצרות הגינוי האלימות ובקרבות המילוליים והגופניים שניהלו אלה כנגד אלה.

ההצטרפות למשמרות האדומים לא הייתה חובה. עם התפוררות המערך המפלגתי התרופפה השליטה על הפרט, ורוב האוכלוסייה פשוט נעזבה לנפשה. אנשים רבים נשארו באפס מעשה בבתיהם, ואחת התוצאות הייתה עלליה חדשה בכמות התיגרות והאלימות ברחובות. לעיתים תכופות מאד נראו אנשים רבים ביניהם ברחוב – עם זבנים בחנויות, עם מבקרי כרטיסים באוטובוס, עם עוברים ושבים. תוצאה אחרת הייתה עלייה תלולה במספר הלידות, מאחר שאיש לא טרח לפקח על הילודה, בזמן מהפכת התרבות גדלה אוכלוסיית סין במאתיים מיליון נפש (רונג ג'אנג, 1994) .  

בסוף 1968 קיבלו כל הסטודנטים בסין תעודות גמר , ללא בחינות ובאופן שרירותי, שובצו למקומות עבודה ופוזרו בכל קצווי המדינה.

מייד לאחר גירוש הסטודנטים מהאוניברסיטאות בסין החלה גם הגלייתם של תלמידי תיכון כמוני לאזורים כפריים והרריים מרוחקים, בהם הועבדו בעבודות חקלאיות קשות. מאו החליט שאבלה את שארית חיי כאיכרה.

הגליית הסטודנטים ותלמידי התיכון לכפרים

בשנת 1969 היינו בין מיליוני יושבי הערים שהוגלו לכפרים מרוחקים בשממות סין.

על פי הרטוריקה של מאו , נשלחנו לכפרים "כדי להיתקן". מאו הטיף ל"תיקון המחשב באמצעות העמל" , אך מעולם לא הסביר את הקשר בין השניים, ומובן שאיש לא ביקש הסבר. עצם הרעיון להעלות שאלה כזו, כמוה כבגידה . במציאות ידעו כולם בסין שעבודה קשה, ובעיקר בכפרים, הוטלה תמיד כעונש.

בחודש ינואר 1969 נשלחנו כל תלמידי בתי הספר התיכוניים בצ'נגדו לאזורים כפריים אי-שם בסצ'ואן. היינו אמורים לחיות בכפרים, בין האיכרים , כדי שאלה "ייחנכו אותנו מחדש" . מאו טען תמיד שאנשים בעלי השכלה נחותים לעומת האיכרים הבורים , וכי עליהם לתקן את עצמם כדי לדמות יותר לאיכרים.

בסך-הכל נשלחו לכפרים כחמישה-עשר מיליון צעירים, באחת מתנועות האוכלוסין הגדולות ביותר בהיסטוריה. ההגלייה אורגנה במהירות וביעילות , דבר שהעיד על סדר בתוך התוהו-ובוהו.

באוקטובר 1969 הכריז לין ביאו על מצב מלחמה בכל הארץ,  אותו תירץ בהתנגשויות שאירעו בגבול עם ברית-המועצות בראשית אותה שנה. בתירוץ של "פינוי" הוא שלח את מתנגדיו בצבא ואת המנהיגים הבכירים שהורדו מגדולתם לגלות מחוץ לעיר הבירה , למעצרי בית או למאסר במקומות שונים בסין (רונג ג'אנג, 1994) .  

הכלכלה והתעשייה בימי מהפכת התרבות בסין

 הכלכלה הסינית  לא התמוטטה, אולם האנשים  בסין בין 1966 ל1976 חיו בתזונה רעה .

הדגם הסובייטי נשאר בדיוק כפי שהוא חוץ מדבר אחד. ארגוני התכנון הכלכליים שהיו אחראים על התכנון פחדו להגיד מבחינת הכלכלה היו שינויים מזעריים. חזרו לרעיונות המיושנים של התכנון הקומינסטי הסיני:  כמה שיותר דגנים ככה יותר טוב. בפועל לא ניתן לחיות רק על דגנים. אילצו את האיכרים לגדל רק דגנים. אחת התוצאות הייתה נזק אקולוגי חסר תקנה .

מאמרי מערכת בעיתונות קראו לציבור לצאת ל"מאבק" נגד חברי מפלגה במפעלים תעשייתיים ובמכרות ש"עלו על דרך . "קפיטליסטית הכאוס פורר את בתי החרושת . קבוצות של עובדי תעשייה – לרוב פועלים פשוטים אבל גם פעילי מפלגה – השתלטו על בתי החרושת – להלכה כדי לבצע את הוראותיו של מאו , אבל גם כדי לסגור חשבונות אישיים . הם נתמכו על ידי " המשמרות האדומים" הידועים לשמצה , קבוצות של נאמני םאו שהשליטו טרור במדינה בתקופת המהפכה התרבותית . כשהסגל הטכני של מפעל נחשד בסטייה מהקו הרשמי , הוא הוקע כ"הנהגה טכנית , "בורגנית חבריו הודחו ממשרותיהם ונשלחו לאזורים כפריים נידחים . פועלים ונאמני מפלגה חסרי ניסיון לקחו לידיהם את ניהול בתי החרושת . בגלל התוהו ובוהו בתעשייה , הייתה האספקה לייצור בלתי סדירה , ומנהלי המפעלים אגרו לעצמם סחורות מכל הבא ליד . ומאחר שנפח התפוקה , הרווחים והמיסים נקבעו מראש על ידי התכנון המרכזי , לא הייתה למנהלי המפעלים מוטיבציה , וגם לא ניתן להם חופש פעולה לשפר את המצב . הייצור התעשייתי והייצוא קרסו , במיוחד אחרי הידרדרות היחסים עם ברית המועצות . הפוליטיקה שלטה בכול . אחת הסיסמאות ניסחה בתמציתיות את רוח הזמן : " ניהול איננו בשום פנים ואופן שאלה של ייצור והתנהלות עסקית . הוא שאלה של הקו . "הפוליטי ובכל זאת , אפילו בימים הקודרים והבדלניים של מהפכת התרבות , לא הייתה כלכלת סין מנותקת לגמרי מהעולם החיצוני . בין השנים 1949 ל 1960 סחרה סין בעיקר עם מדינות סוציאליסטיות אחרות , ובהדרגה ייבאה עוד ועוד סחורות מארצות כלכלת השוק , תהליך שהחל בסוף שנות החמישים , כאשר הקרע בינה לבין ברית המועצות העמיק . בשנות השישים , למרות הבוז לקפיטליזם המערבי , התחילה סין להגביר את סחרה עם הונג קונג , יפן , אירופה ודרום מזרח אסיה . כל המסחר נוהל באמצעות גופים ממשלתיים . הייצוא היה בלתי רווחי לחלוטין . כמו ממשלות סוציאליסטיות אחרות , גם ממשלת סין קבעה ערך מופרז למטבע שלה (אלכסנדרה הארני, 2010).

מהפכת התרבות נגד קונפציוס

גם לאחר הקמתה של הרפובליקה הסינית העממית ב 1949 הוסיף קונפוציוס להיחשב להוגה מכובד , אם כי מרכיבים רבים במשנתו זכו לביקורת נוקבת . על כן היה קשה לצפות שהדרמה הגדולה בגורלו של קונפוציוס עוד נכונה לו : בימי 'מהפכת התרבות הפרולטרית הגדולה' ( בשנים (1976-  1966 (נהיה האיש לסמל כוחות השחור , לאויב העם ולמושא של מתקפה עממית חסרת תקדים בהיקפה , שהאפילה על המסרים של מתנגדי הקונפוציאניזם בימי 'תנועת התרבות החדשה . ' הסיבה למתקפה המחודשת היתה חששותיו של מאו דזה דונג – מפני הסתאבותה של המהפכה הקומוניסטית .

מאו ושותפיו הרדיקלים , אשר מקצתם היו בעלי השכלה גבוהה ' , ידעו היטב כי רוב השושלות בסין החלו את פועלן בניסיון כן להיטיב עם העם הפשוט , לשפר את רמת חייו ולהבטיח מידה כלשהי של שוויון והגינות , אך המשך פועלן היה שונה . עד מהרה הטו הקיסרים המייסדים או צאצאיהם הקרובים אוזן קשבת ליועצים הקונפוציאנים ואפשרו את שיקומו של המשטר הישן , שהיה מבוסס על ריבוד , על הייררכיה ועל כפיפותם של פשוטי העם לבעלי השררה . הציווי הקונפוציאני של 'תיקון שמות' — 'יהיה השליט שליט והנתין נתין' — היה הערובה לשובה של החברה הריבודית והנצלנית  ) יורי פינס 2006 ).

מאו ושותפיו הרגישו כי סכנה דומה מרחפת על המשטר שהקימו . הסתאבות ביורוקרטית , ניתוק בין המנגנון המנהלי ובין שאר האוכלוסייה , פערים כלכליים וחברתיים גוברים — כל אלה היו בעיניהם סממני ה'רסטורציה' של הממשל הנצלני הישן . כדי למנוע את הישנות העבר היה כורח למחוק את המסורת השמרנית של העבר שקידשה את ההייררכיה ואת היציבות — מסורת שנקשרה בשמו של קונפוציוס . המתקפה אכן לא איחרה לבוא . בראשית 'מהפכת התרבות' הושמעה עיקר הביקורת על קונפוציוס במסגרת מסע כללי נגד התרבות הישנה . אולם עד מהרה לא היה בכך די , והמנהיגים הרדיקלים של 'מהפכת התרבות' הציגו את קונפוציוס כסמל הרוע והשתמשו בו כקרדום לחפור בו נגד יריביהם בהנהגה ) יורי פינס 2006 ).

אחרי נפילתו של המרשל לין ביאו  (1971-1907),  שהיה שר ההגנה ויורשו המיועד של מאו ואחרי מותו הואשם באהדה לקונפוציאניזם , ניתן האות לפתיחת המערכה נגד קונפוציוס.

תחילה נצטוו אנשי אקדמיה מרכזיים לכתוב ביקורת נוקבת נגד קונפוציוס ולהשמיצו על היותו מגנם של 'בעלי העבדים ; ' אחר כך , ברוח המשנה המאואיסטית , הצטרפו לביקורת זו 'ההמונים . ' סטודנטים , תלמידי תיכון , ואפילו פועלים נצטוו לכתוב מסות בגנות קונפוציוס השמרן ואויב העם העמל , ובזכות יריביו םימי ' מאה האסכולות . ' במהרה יצאה הביקורת מכלל שליטה אקדמית ונעשתה להתעללות של ממש בזכרו של ההוגה המנוח . הקריאות 'להכות בקונפוציוס כמו בעכברוש נמלט' מילאו את ערי סין בשנים  1975-1974 . הביקורת העניינית על ההיבטים השמרניים במשנתו התחלפה בנחשולי קללות וגסויות שלא היה להם ולא כלום עם הגותו או עם דמותו של האיש . זמן קצר אחרי מותו של מאו הוכרז קץ ל'מלחמת המעמדות , וסין החלה לנוע אל עבר משטר ריבודי ושמרני יותר . אין להתפלא כי אחד הסממנים המובהקים של השיבה אל הנורמליות היתה שיקום מעמדו של קונפוציוס) יורי פינס 2006 ).

סיכום

בשנים 1965-1975 השלטון  בסין לא תפקד , אלא נלחם כדי לשרוד , תוך שהוא עוסק בגיוס של ההמונים ובהנעתם על פי צרכיו . בתחילה שלט המנגנון , אחר כך המשמרות האדומים , אחר כך הצבא , אך רוב הזמן לא שלט שום גורם , והמהלכים שנקבעו מגבוה יצאו מכלל שליטה . שנים עשר מיליון סטודנטים ובני נוער כילו את זמנם בתחילת המהפכה בעצרות המוניות ובמסעות ברחבי המדינה , ואחר כך בעבודות חסרות תכלית באזורים הכפריים . בכל אותה תקופה לא התקיימה השכלה פורמלית : בבתי הספר עסקו בפעילות מהפכנית , והאוניברסיטות נסגרו . מקור הידע המרכזי והיחיד היה "הספר האדום" של מאו טזה טונג.

למרות שהמפלגה הקומוניסטית השולטת בסין קבעה כבר ב-1981 שמהפכת התרבות היתה "טעות", וספרים רבים פורסמו על החוויות המעצבות של דור הצעירים שעבר אותה, החשבון ההיסטורי לא נערך במלואו עד היום. באווירה הפוליטית הנוכחית בסין, אשר מקדשת את היציבות ונרתעת מחופש ביטוי, ספק אם חשבון כזה ייערך בקרוב. המגבלות אינן רק ממסדיות; רבים מאלה שחיו בתקופת המהפכה היו גם קרבנות וגם מעוולים, לעתים בהפרש של שבועות בודדים, והם מתקשים להתמודד עם המשמעויות. יש המדברים על טראומות קשות, אולם יש גם כאלה שעדיין רואים במהפכה עידן של שחרור מכבלים, שבו "העם" נטל את הכוח מאליטות מסתגרות והפעיל אותו בעצמו. העיתון המפלגתי "חואן צ'יו שי באו" (גלובל טיימס) הזהיר רק בשבוע שעבר מפני גלוריפיקציה של המהפכה אחרי ניסיון לארגן בבייג'ינג אירוע שבו הושמעו שירים מהפכניים כמו "השיוט בימים תלוי בנווט", שיר סגידה למאו שהפך להמנון המהפכה. אחרי הכל, מהפכת התרבות מייצגת את מה שהשלטון הנוכחי חושש ממנו יותר מכל – את כוחו של ההמון.

צורת השלטון שנבנתה בסין לאחר מותו של מאו וממשיכה להתפתח היום עוצבה על ידי מי ששרדו את מהפכת התרבות – רובם בכירים שמאו הדיח וכלא. הדור הנוכחי של המנהיגים עבר את המהפכה כנערים צעירים. הנשיא שי ג'ינפינג, למשל, נשלח כנער לעבודה פיזית באזורי הכפר בעוד אביו, בכיר במפלגה, נאסר והושפל פומבית. הלקח שנלמד הוא רתיעה עצומה מכל פוליטיזציה של הציבור, מכל התארגנות אזרחית או דיון ציבורי, וכמובן אחיזה חזקה במושכות.

אם בעשור שאחרי תום מהפכת התרבות הייתה תקווה שדעיכתה תוביל לדמוקרטיזציה, וחברי "משמרות אדומים" לשעבר השתתפו בקריאות הראשונות לדמוקרטיזציה במהלך שנות השמונים, לאחר חמישים שנה נראה שהמהפכה הובילה לכיוון הפוך לגמרי.

הפצע המושתק ממשיך לדמם ברמה האישית והמשפחתית (בשנה שעברה נראה בסין רגע טלוויוזיוני נדיר כשמשתתף בתכנית כשרונות מוזיקליים שר על משפחתו שנקרעה לגזרים במהפכת התרבות). הוא מציק גם ברמה הכללית והלאומית; השלטון חושש מהעם, העם הולך ומאבד בטחון בשלטון, ואמון בסיסי מפנה את מקומו לציניות גדולה ולחברה אנושית ברוטלית שבה כל אחד מנסה לתפוס כמה שיותר (כסף ,כוח, בטחון) מחשש שהכל יילקח ממנו ברגע. אחרי הכל, קרבנות המהפכה ומקרבניה ממשיכים לחיות זה לצד זה מבלי שנעשה שום מאמץ לפיוס או לתיקון העוולות. בשנים האחרונות מרבים לדבר בסין על "ואקום רוחני" שאזרחים מבקשים למלא בדת והשלטון בתכנים לאומיים. הרִיק הזה הוא תוצאתה של מהפכת התרבות, כאב פועם המרעיל את ההווה וכנראה גם את העתיד.

מהפכת התרבות בסין היא מקרה קיצוני של תהליך שמתרחש בחברות רבות המבקשות דרך בין משטר אוטוריטרי למשטר דמוקרטי. מאו לא היה היחיד שהעלה על נס את חכמתו וחושיו החדים של הציבור הרחב, "העם", ותמרן באכזריות רגשות פטריוטיים או מעמדיים כדי לשסות את הציבור במתנגדיו. גם במקומות אחרים התקיימה דינמיקה דומה שבה הנמר של "רצון העם" ו"חכמת מעמד הפועלים" פונה נגד מי שרכב עליו בעבר ורדף את זולתו כדי להוכיח נאמנות למנהיג, לדגל ולמהפכה.

החרדה הממסדית והציבורית שהותירה "מהפכת התרבות" בסין יכולה ללמד כי שימוש ברטוריקה של הפחדה, ומאבק סיזיפי לגילוי עוד בוגדים ועוד שתולים, מכלים את עצמם בסופו של דבר, אך הקרע במארג החברתי ממשיך לרדוף את אזרחי המדינה גם עשורים רבים לאחר תום המהפכה. אחרי הכל, מהפכה איננה ארוחת ערב חגיגית. אפילו היו"ר מאו אמר (רחל בית אריה , 2016) .

מה השיגה מהפכת התרבות ברמה של דרכי התפתחות המדינה ודרכי שלטון חדש? 

ההשלכה העיקרית מבחינת ההיסטוריה של סין היא חיסון מעולה לסין לעד כנגד הדמוקרטיה. כנגד פעילות ההמונים ומעורבותם בשלטון. המסקנה של מי ששרד את המהפכה הן שהעניינים הפוליטיים צריכים להיות מסודרים בחדרי חדרים וללא השתתפות ההמונים. ההמונים אינם מבינים ולא יכולים להגיע לשיקולים המורכבים. התוצאה של שיתוף המונים היא של הרס ובלגן.

בתרבות הסינית יש אליטיזם מובנה. האליטיזם שמקורו במסורת הקונפוציאנית. הקומ' ניסו לשבור את האליטיזם והגיע לשוויון. הם חשבו שכל אחד יכול להשתתף בקבלת ההחלטות ובזכות זה הם עלו לשלטון. אולם ברגע שהגיעו לשלטון רוב ההנהגה הגיעו למסקנה שההמונים שחקו תפקיד בהיסטוריה הסינית,  עכשיו אפשר להגיע ליציבות ולתת לבירוקרטיה לשלוט. מאו ראה זאת ובתגובה ניסה לעורר את ההמונים בצורה . זה הוכיח שהעם לא צריך להשתתף בהחלטות Maurice Meisner 1999)).

סין מצויה עתה בראשית הדרך של חיפוש אחר זהותה המחודשת, וחיפוש זה ידרוש זמן רב. הממשלה הסינית אמונה אמנם על נסים – החל ברישות המדינה במסילות ברזל מהירות, דרך בניית מאות ערים חדשות ועד להפיכתה של המדינה תחילה ל"סדנת העולם" ואחר כך למוקד הפיתוח המדעי והטכנולוגי (תהליך שאנו מצויים בעיצומו) — אולם ספק אם יש בכוחה לעצב תהליכים תרבותיים, שלא לומר להאיצם ( יורי פינס, 2015 ) .

מקורות המידע

אלכסנדרה הארני, )2010(. המחיר של סין : המחיר האמיתי של היתרון התחרותי הסיני, הקיבוץ המאוחד , 2010.

רחל בית אריה ( 2016) , תחושת הרדיפה נותרת הרבה אחרי המהפכה, הפורום לחשיבה אזורית, 20 למאי , 2016.

רונג ג'אנג ( 1994) .  ברבורי פרא, ספרית מעריב 1994, 526 עמ'

שיחור , יצחק ( 1979) .  סין העממית : מסורת מול שינוי, משרד הבטחון. ההוצאה לאור, 1979 . יורי פינס ( 2006 ) .  "ההצלחה שבכישלון : קונפוציוס כמורה הדרך של העם הסיני " מאמרות קונפוציוס, מוסד ביאליק , 2006. יורי פינס ( 2015 ) , סקירת ביקורת על הספר כאשר סין תשלוט בעולם, "הארץ", 23 בינואר 2015 .

הגנרלית הקטנה חושפת בבלוג את זוועות מהפכת התרבות של מאו, עיתון "הארץ "

הגיהנום של מאו – כללי – הארץ

 שנה ל"מהפכת התרבות" בסין – קו ישר – ישרא-בלוג מוטי  היינריך .50

מקורות מידע באנגלית

Tom Phillips, )2016 ("Fifty years on, one of Mao’s ‘little generals’ exposes horror of the Cultural Revolution", The guardian , May 8, 2016.

Jiaqi Yan, Gao Gao (1996). Turbulent Decade: A History of the Cultural Revolution (1st ed.). University of Hawai'i Press.. ISBN 978-0824816957

Maurice Meisner (1999). Mao's China and After: A History of the People's Republic (3rd ed.). Free Press. ISBN 978-0684856353.

Ji-li Jiang . Red Scarf Girl: A Memoir of the Cultural Revolution, Published 1999 by Harper Trophy

 

7