תנאי עומר והד'ימי

ליקט , סיכם וערך: זיו יופה , מנהל ספרייה והמנהל של קבוצת היסטוריה ללא צנזורה בפייסבוק

 פורסם במקור :
#היסטוריה_ללא_צנזורה, פרק 172.

הסכם "תנאי עומר", המוכר גם כ"חוקי עומר", מיוחס לרוב לח'ליף עומר השני בן המחצית הראשונה של המאה ה-8. ההסכם מגדיר את מעמדם המופלה של הד'ימי, דהיינו התושבים המקומיים – הנוצרים, היהודים והאחרים – החיים באזורים שנכבשו בידי המזרח תיכוניים.

במהלך הליכים משפטיים בין מזרח תיכוני לד'ימי, לא הייתה כל הכרה בטענות הד'ימי, ועל כן הוא לא יכול היה להעניק כל עדות ולפיכך לא יכול היה לזכות בשום הליך כזה נגד מזרח תיכוני. לכן, במקרים רבים, האפשרות היחידה של הד'ימי הייתה מתן שוחד או המרה דתית.

"העליונות" המזרח תיכונית הייתה אם כן קבועה בחוק. לדוגמה, כל הקנסות בגין פשיעה שהוטלו על המזרח תיכוניים בוטלו אוטומטית במידה והקורבן היה ד'ימי. בוודאי ששום מזרח תיכוני לא יכול היה להיות מוצא להורג בגין שום פשע נגד הד'ימי. מצד שני, האשמות נגד הד'ימי בגין "כפירה" היו נפוצות למדי והרבה פעמים העונש היה הוצאה להורג. היות ועדותו לא הייתה קבילה בבית המשפט, ד'ימי כזה היה חייב להמיר את דתו בכדי להישאר בחיים. כמו כן, לעתים קרובות קיבלו הד'ימי עונש מוות במידה והעזו להרים את היד על מזרח תיכוני, אפילו במקרה של הגנה עצמית. גם מוות לא מכוון או מקרי שנגרם למזרח תיכוני בגלל ד'ימי יכול היה לגרום להוצאה להורג או להגלייתה של כל הקהילה שלו.

היה זה מותר למזרח תיכוני להתחתן עם אישה יהודייה או נוצרייה, אולם מקרה הפוך היה אסור לחלוטין. גם העונש על נישואין כאלו, או אפילו רק בגין יחסים מיניים של גבר ד'ימי עם אישה מזרח תיכונית, היה מוות.

תנאי עומר חושפים חלק מהתנאים המגבילים של הד'ימי.

 לפי ההסכם, מתחייבים הד'ימי:

– לא לבנות מבני דת שלהם בתוך הערים ולא לשחזר מבני דת הרוסים ליד מגורי המוסלמים.

– להשאיר את שעריהם תמיד פתוחים באופן מלא למטיילים או עוברי אורח מוסלמיים ולספק להם מזון ולינה לשלושה ימים.

– לא להסתיר מרגלים, לא בבתים ולא במבני הדת.

– לא ללמד את ספר הקודש המזרח תיכוני לילדיהם.

– לא לקיים חגיגות דתיות באופן פומבי. לא לקיים שום תעמולה דתית ולא למנוע משום ד'ימי שחפץ בכך לאמץ את האסלאם.

– להציג כבוד למוסלמים ולפנות עבורם את מקומות הישיבה במידה והם רוצים לשבת.

– לא להיות דומים למוסלמים בשום אופן ולא להיראות כמותם.

– לא לרכוב על אוכפים.

– לא לשאת נשק משום סוג ולשום מקום.

– לא למכור יין.

– לגזור את ציציות הראש.

– לא להציג את סמלי הדת של הד'ימי בדרכים ובשווקים. את צלילי הדת יש לקיים באופן מאוד שקט בתוך מבני הדת, ולא בנוכחות מוסלמי. לא להרים את הקול בטקסי ההלוויות.

– לא לבנות בתים גבוהים יותר מאשר של המזרח תיכוניים.

לחוזה עומר נוסף גם סעיף  המציין כי  "כל אשר יפגע בכוונה במוסלמי מוותר על ההגנה של החוזה". למעשה, הד'ימי לא היו חופשיים לקיים את הטקסים הדתיים שלהם, והמזרח תיכונים חסמו לעתים קרובות את הפגישות של מנהיגי הדת שלהם.

בנוסף לאיסורים לבנות או לשחזר מבני דת, נאסר גם שימוש בפעמונים וספרי קודש בפומבי. האפליה הממוסדת והסכנות והפגיעות הקבועות הובילו את הד'ימי לחיות באזורים נפרדים. המגורים שלהם היו חייבים להיות צנועים, כמו גם הקברים שלהם אשר היו חייבים להיות קטנים יותר ומתוחזקים פחות. למעשה היחסים בין שתי הקבוצות היו אסורים באופן רשמי, אך היות והדבר היה בלתי אפשרי יחסים כאלו בעיקר קיבלו בפועל רק יחס שלילי. לד'ימי לא הייתה יכולה להיות כל סמכות כלפי שום מזרח תיכוני, ואפילו תנועתם הוגבלה.

 האם חייהם של הד'ימי היו בטוחים ויציבים בשל ההגנות של הסכם עומר ?

אסור בשום אופן להניח שגם תחת חוזה עומר חייהם של הד'ימי היו בטוחים ויציבים בשל ההגנות שלכאורה הוא העניק. בניגוד לטענות של האפולוגנים, מעמדם של הד'ימי היה מאוד שברירי והם חיו תחת איום מתמיד, וכן תחת סכנה קבועה להפוך לעבדים. לדוגמה, לאחר שכבש עמר אבן אל-עאץ את טריפולי ב-643, הוא חייב את היהודים והנוצרים להעביר לאנשי צבאו את הנשים והילדים שלהם כעבדים, ונאמר להם כי הם יכולים לקזז את "הנתינה" הזאת ממס הגולגולת, מס הג'יזיה האיום אשר שולם בנוסף למסי המחסר אשר היו גבוהים יותר מאשר אצל המזרח תיכונים, זאת בכדי לסמל את כניעתם של הנכבשים.

הבעלות על הקרקעות הועברה למזרח תיכוניים ובשביל לעבד אותה היו הד'ימי חייבים לשלם מס נוסף, הח'ראג'.

קשיים נוספים הוטלו לעתים באקראיות, ועם הכיבושים היו הכובשים פטורים ממסים ועל כן כל פעילות הלוחמים שלהם סובסדה בידי האיכרים והתושבים המקומיים. בין 652 ועד 1276 הייתה נוביה חייבת לשלוח לקהיר כמות שנתית של עבדים. החוזים שנחתמו בין בני שושלת אומיה ושושלת בית עבאס עם הערים טרנסאוקסאניה, סיצ'יסטן, ארמניה ופזאן (לוב המודרנית) חייבו אספקה שנתית של עבדים משני המינים.

מקור מרכזי לאספקת עבדים היו פלישות צבאיות, גדולות או קטנות, אל תוך אזורי "דאר אל-חרב", כלומר אלו שעדיין לא נפלו לג'יהאד. העבדים הועברו בקבוצות אדירות כמו עדרים. לאחר הביזה של אפסוס ב-781, 7000 יוונים גורשו לעבדות. עם כיבוש אמוריום ב-838 נתפסו כל כך הרבה עבדים שהח'ליף אל-מעתצם פקד על מכירתם בקבוצות של 5 ו-10. בביזה של סלוניקי ב-903, 22 אלף שבויים ניתנו למפקדים או נמכרו לעבדות. ב-1064, הסולטן הסלג'וקי אלפ ארסלאן הרס לחלוטין את גרוזיה וארמניה, ואלו שלא שעבד הוציא להורג.

המקורות של אזורי מצרים, מסופוטמיה, ארמניה, פלשתינה ומאוחר יותר אנטוליה ופרס הספווית מראים שמשפחות אשר לא יכלו לשלם את הג'יזיה (מס גולגולות ) דרשו לספק את ילדיהם בכדי "לקזז" מהמס. בהמשך, תחת העותמאנים, החל גם מנהג שעבוד הנוצרים והיהודים למערכת ה-דוושירמה.

בהיותם "נחותים", היו חייבים הד'ימי גם להציג חזות בהתאם. למשל, בשנים המוקדמות של הג'יהאד היה עליהם לגלח את הגבות. אסור היה עליהם להשתמש בצבעים מסוימים כגון ירוק – צבע הנביא – ואסור היה ללבוש בגדים, חגורות וכיסויי ראש בהם השתמשו הכובשים. צווים רשמיים רבים הגדירו את הצורות והבגדים המותרים לשימוש בידי הד'ימי, ואף דאגו כי הללו יהיו מגוחכים ובולטים בכדי שניתן יהיה בקלות לזהות אותם ואת העבדים ברחוב. בבתי המרחצאות הציבוריים היו חייבים הד'ימי לשים פעמון קטן סביב הצוואר, או סימן מזהה אחר. אסור היה להם להשתמש בסוסים או גמלים אלא חמורים בלבד. בתקופות מסוימות היה איסור לרכב על החמורים בתוך הערים, ולעתים, לצורכי השפלה, חויבו הד'ימי לרכוב עם הפנים לכיוון הזנב.

היו גם חוקים שחייבו לעבור לצד השני של הרחוב בכדי לא לפגוש מזרח תיכוני, אסור היה לשבת בנוכחותו והייתה חובה לדבר עימו בקול נמוך בלבד. אסור היה להטיל את מימיהם ברחוב וכן אסור היה לעשות התקהלויות קבוצתיות.

התלאות של הקופטים במצרים כבני מעמד הד'ימי

תשלום הג'יזיה ( מס גולגולות (ג'יזיה)  הייתה פעולה טקסית שבמהלכה הד'ימי הושפל וקיבל סטירה בפנים או בצוואר. לאחר התשלום קיבל הד'ימי קבלה שאפשרה לו לטייל, אולם במידה והיה מאבד אותה יכול היה להיות מוצא להורג. כאשר נלקח מפקד אוכלוסין של נזירים במצרים בשנים 715-717 הם נאלצו לענוד צמיד מתכת הנושא את שמם ותאריך ושם המנזר שלהם. נזיר שנתפס ללא הצמיד יוכל גם הוא להיות מוצא להורג או שהסתכן בכך שיכרתו את ידיו.

הח'ראג', מס הקרקעות, הפך את הקופטים של מצרים לחסרי כל. הם נאלצו לנטוש את השדות שלהם ולהמיר את דתם בהמוניהם, אולם בסוף המאה ה-7 ותחילת ה-8 הצבא בכוח החזיר אותם לשדות והם חויבו להמשיך לשלם את המס. בכדי למנוע את נטישת כפריהם, ביצע הצבא הכובש מפקד אוכלוסין ותייג אותם על ידיהם ועל הגבות שלהם. שום ד'ימי לא יכול היה לטייל למקום אחר ללא אישור. סירות הנילוס אשר העבירו ד'ימי ללא אישור נשרפו. בשנת 724 לבדה, 24 אלף קופטים המירו את דתם בכדי לא לשאת יותר את עול המסים הכבד. ההמרות ההמוניות ואי תשלום המסים שבאו בעקבותיהן פגעו רבות בכלכלה המזרח תיכונית כך שהיה אף עידוד לא לבצע את ההמרה, והג'יזיה הוטלה אפילו על מומרים חדשים. נאסר עליהם למכור את אדמתם למזרח תיכונים שכן במקרה כזה לא תשולם הח'ראג'. בהמשך, סכום מוגדר הוטל על הקהילה הקופטית אשר נועד לפצות על האבדות עקב המומרים החדשים.

בעיר המצרית טניס כה ירדו הקופטים לפת לחם שהשאירו את ילדיהם כעבדים למזרח תיכוניים שכן מי שלא שילם נזרק לכלא או עונה. תחת בית עבאס, ד'ימי אשר לא יכלו לשלם הושמו בכלובים עם בעלי חיים פראים. מנהיגים דתיים של הד'ימי קיבלו פעמים רבות את האחראיות, ועל כן גם את העונשים, על התשלומים של הקהילות שלהם. בתחילת המאה ה-8 זרק מושל מצרים את הפטריארך לתא ללא חלונות אשר נחצב לתוך סלע, וכן קשר לרגלו עץ כבד ושרשרת בצווארו; הוא נשאר במצב זה חודש מלא עד שהסכום שנדרש שולם. היחס האכזרי כלפי הקופטים הוביל למרידות אשר דוכאו באופן ברוטלי, כך שאלפי קופטים נרצחו, הנשים והילדים שועבדו ורכושם הוחרם, והם המשיכו להפוך למיעוט קטן יותר ויותר.

כאמור, הסכם עומר אסר על הד'ימי כל סמכות על מזרח תיכוני, והללו לא יכלו להפוך למשרתי ציבור או להצטרף לצבא. אין ספור צווים, לאורך מאות השנים, דאגו להוריד את הד'ימי ממשרותיהם אלא אם ימירו את דתם. קשה היה להחליפם שכן היו אלו הקופטים אשר ידעו את דרכי הניהול האדמיניסטרטיבי, ועל כן הואשמו כי בכוונה הופכים אותו למורכב על מנת לשמור על משרתם. כל זה הוביל למהומות, ולפגיעות נוספות מצד האספסוף נגד קהילות הד'ימי.

לא הייתה תקופה בה לא היו פגיעות במבני הדת. ח'ליף השושלת הפאטמית אל-חאכם, בתחילת המאה ה-11, חידש את סעיפי תנאי עומר. כל בתי הכנסת והכנסיות במצרים, פלשתינה וסוריה בוזזו ונהרסו, או הומרו למסגדים. ההמון בזז את אזורי המגורים של הנוצרים והיהודים והח'ליף חייב את הד'ימי להמיר את דתם או לעזוב את השטחים שתחת שליטתו, ורק בסוף תקופת שלטונו אפשר להם לשמור על דתם. ב-1058 כל הכנסיות נסגרו והפטריארך והבישופים הושמו בכלא, והקופטים היו חייבים לשלם סכום אדיר תמורת שחרורם. התקרית הקטנה ביותר עלולה הייתה להוביל לטבח. ב-1377, לאחר שראה פגיעה במזרח תיכוני, דרש ההמון את פיטוריהם של כל הנוצרים והיהודים, וכן המרה דתית או מוות; הד'ימי הסתתרו באזורי המגורים שלהם אולם ההמון תקף אותם שם ושעבד את הנשים שלהם. אחרים נלקחו לשוק הסוסים, היכן שנחפר חור באדמה אשר הועלה באש ולשם הם היו אמורים להיזרק; כל הד'ימי הללו העדיפו להמיר את דתם. נוצרי שדהר ליד מסגד אל-אזהר עורר את זעמם של הכובשים משום שהיה לו אוכף יפה במיוחד, ועל כן הם רדפו אחריו במטרה לרצוח אותו. החלו מהומות שבעקבותיהן זימן הסולטן את מנהיגי היהודים והנוצרים והזכיר להם שזו היא חובתם בהיותם ד'ימי להיות מושפלים. כאשר עזבו המנהיגים את המפגש הם הותקפו על ידי ההמון אשר קרע את בגדיהם והכה אותם עד שהסכימו להמיר את דתם. כל מבנה, בין אם מגורים או מבנה דת, אשר היה גבוה יותר מהמבנים של המזרח תיכוניים נהרס. הד'ימי אפילו פחדו לצאת לרחוב, וב-1343 הואשמו נוצרים על שמדליקים שרפות בקהיר; חרף ניסיונות הסולטן להגן עליהם, ההמון תפס אותם ושרף אותם או טבח בהם ברחובות. היהודים והנוצרים השאילו לעתים אחד לשני את סימני ההיכר הפומביים שלהם בהתאם למי שהיה בסכנה קטנה יותר. חלק גדול מהקופטים ברחו לאביסיניה (חשב), אולם הרוב הקלו על חייהם בכך שהמירו לבסוף את דתם.

הסעיפים והדרישות כלפי הד'ימי השתנו לאורך מאות השנים והאזורים השונים שתחת כיבושי הג'יהאד, ועל כן קיימות גם ביקורות כלפי האותנטיות של הסכם תנאי עומר, אולם בפועל הסעיפים השונים עודכנו והשתנו בהתאם לתנאים המשתנים של התקופות והצרכים של המושלים השונים. בכל מקרה, משקף ההסכם את המצב והיחס כלפי הד'ימי.

מקורות:

Bat Ye’or, Islam and Dhimmitude: Where Civilizations Collide, trans. Miriam Kochan and David Littman, Associated University Press, 2001.

Bat Ye’or, The Decline of Eastern Christianity Under Islam: From Jihad to Dhimmitude, Fairleigh Dickinson University Press, 1996.

Bat Ye’or, The Dhimmi: Jews and Christians under Islam, Associated University Presses, 1985.

Antoine Fattal, Le Statut légal des non-Musulmans en pays d’Islam, Beyrouth, 1958.

E. Strauss, "The Social Isolation of ahl adh-dhimma", in P. Hirschler Memorial Book, Budapest, 1949.

A. S. Tritton: The Caliphs and their non-Muslim Subjects, Frank Cass, 1970.

5