ליקט וערך : עמי סלנט , מידען, עורך האתר "רגעים היסטוריים"
רקע היסטורי ותחקיר
הקולחוזים היו משקים שיתופיים המצוידים באמצעי מיכון משוכללים ונועדו לחסל את המשקים הפרטיים. הקמת הקולחוזים הייתה חלק מתכנית החומש של סטלין.
קוֹלְחוֹז (ברוסית: колхо́з, коллекти́вное хозя́йство "קוֹלֶקְטִיבְנוֹיֵה חוֹזְיַאִסְטְבוֹ" – משק שיתופי) הוא כינוי למשק שיתופי בברית המועצות. כחלק מתוכנית החומש של סטלין כפו שלטונות ברית המועצות על האיכרים, בתקופה המכונה "קולקטיביזציה", להתאחד בחוות חקלאיות שיתופיות, בהם הרווחים מתחלקים בין חברי הקולחוז. בניגוד לסובחוז, שהיה משק חקלאי בבעלות המדינה, חברי הקולחוז לא קיבלו משכורת קבועה אלא התחלקו ברווחיו ובתוצרתו.
בתקופת הקולקטיביזציה הוכרחו חקלאים רבים בברית המועצות להתאחד בקולחוזים בניגוד לרצונם ולמכור את התוצרת למדינה במחיר קבוע מראש ונמוך. לשם דוגמה, ב-1948 היה מחיר השיפון הסיטונאי בברית המועצות 335 רובלים ל-100 ק"ג, אך הקולחוזאים קיבלו עבור כמות זו 8 רובל בלבד ואף תשלום זה נשחק בשל האינפלציה עד שעמד בתחילת שנות ה-50 על כמחצית או שליש מעלות הגידול בפועל ( מקור).
מסיבה זו ואחרות, מרדו באוקראינה האיכרים נגד השלטון בשנים 1930-1933 וגרמו להשמדת אזורים חקלאיים רבים ולשחיטת בהמות (בין השנים 1929 ל-1933 נשחטו יותר ממיליון בהמות. מעל מ-700 בהמות ליום, בממוצע). כתוצאה מהמרד של החקלאים האוקראינים החליט יוסיף סטלין על חקיקת חוקים שלבסוף גרמו להולודומור.
הקולקטיביזציה הכפויה – שבמסגרתה הוקמו משקים שיתופיים – קולחוזים ומשקים ממלכתיים – סובחוזים, לא הצליחה להשיג את מטרותיה. באמצע 1929 חיו בקולחוזים כמיליון איכרים בלבד ותוך שנה עלה מספרם ל 70 מיליון.
בשנת 1935 השתייכו למסגרות הקולקטיביות 83% מכלל האיכרים ואחוז הקרקעות הקולקטיביות עמד באותה שנה על 94.1% מכלל הקרקעות, אולם הגידול המתוכנן בתפוקה החקלאית לא הושג, אלא להיפך . האכרים הביעו את מחאתם על המהלך על ידי כך ששחטו את הבהמות – הבקר והסוסים, דבר שגרם להקטנת ההון בסקטור החקלאי ולהקטנה בפריון הייצור. התפוקה החקלאית ירדה עד כדי כך שהיו שנים )הבולטת בהן היא 1933( בהן מיליוני אנשים מתו מרעב. . (מקור).
מיליוני איכרים התנגדו למדיניות הקולקטיביזציה בכך שסירבו לעבד את האדמה, שרפו יבולים ושחטו בקר. נגד המסרבים הופעלו אמצעי ענישה: איכרים רבים (מספרם אינו ידוע) הוצאו להורג, אחרים הוגלו בכוח מכפריהם למחנות עבודה, ורבים נאסרו. מדיניות זאת הסבה נזקים חמורים למשק החקלאי, ובמדינה פשט רעב כבד. ואולם למרות אמצעי הכפייה והטרור שהפעיל השלטון בביצוע תכניות החומש, הצלחתן של התכניות האלה עוררה התלהבות ותחושת בניין ויצירה בקרב המוני העם ברוסיה ( מקור).
במסגרת הקולחוז, כל חבר היה מקבל חלק מהרווחים בהתאם לכמות ימי העבודה שהשקיע בקולחוז. אולם חוסר האמון בין חברי הקולחוז גרם לכך שהעבודה נעשתה בעצלתיים והיעילות הייתה נמוכה ביותר. חברי הקולחוז הורשו להחזיק משק ביתי פרטי לצריכה עצמית בלבד עם אדמה בשטח של 4 דונם, בו הורשו לעבוד לאחר שמלאו את מכסת העבודה היומית עבור הקולחוז. במקרים רבים, עיקר התפוקה של הקולחוז הייתה ממשקים פרטיים אלו. במחקרים בשנות ה-70 התגלה, שהתפוקה במשקים הביתיים הייתה פי 15 מהתפוקה במשקים הקולחוזיים ( מקור )
השליטה התפעולית והפוליטית נשמרה על ידי רשויות המדינה הסובייטית באמצעות מינוי יושבי ראש קולחוז (שנבחרו באופן נומינלי) (עד 1958) באמצעות יחידות פוליטיות בתחנות המיכון -טרקטורים (MTS), שסיפקו לקולחוזים ציוד כבד בתמורה לתשלומים באמצעות תוצרת חקלאית ( מקור)
ב-1958 בוטלו ה-MTS, והקולחוזים הפכו להיות אחראים להשקעה בציוד הכבד שלהם. עד 1961 נקבעו מכסות הייצור שלהם בחוזים עם ועדת הרכש הממלכתית הסובייטית , בהתאם ליעדים שתוכננו באופן מרכזי עבור כל אזור; הקולחוזיםמכרו את מוצריהם לסוכנויות המדינה הסובייטית במחירים קבועים. תוצרת עודפת מהחלקות של מתיישבי הקולחוז נמכרה בשווקים המקומיים שם נקבעו המחירים לפי היצע וביקוש. עם התמוטטות הקומוניזם והתפרקות ברית המועצות בשנים 1990–91, החלו להפריט את הקולחוזים ( מקור) .
הקולחוזים במלחמת העולם השנייה
בשנת 1939 קבעו מוסדות המדינה הסובייטית עונשים חמורים על הפרות של משמעת משק שיתופי בקולחוזים ובשנת 1940 הוארך יום העבודה בכמה שעות ( מקור) .
הכיוון העיקרי של הממשלה הסובייטית ערב מלחמת העולם השנייה היה אפוא להגביל עוד יותר את המגזר הפרטי בתוך הקולחוזים ולהפנות את תשומת הלב לאדמות בעיבוד שיתופי התוצאה הייתה ששיעור הולך וגדל מתוצרת האיכרים בקולחוז נלקח על ידי המדינה. המשטר הסובייטי עדיין הידק את הפיקוח כאשר הצבא הגרמני תקף ביוני 1941. ( מקור) .
באותם אזורים שאליהם פלשו הגרמנים – במיוחד ביילורוסיה ואוקראינה – קיבלו המוני איכרי הקולחוזים את פניהם כמשחררים עם הלחם והמלח המסורתיים. אבל הגרמנים, שהתעניינו כמו קודמיהם בהשגת תוצרת חקלאית גבוהה שמרו על הקולחוזים על כנם ( מקור)
בשנת 1941 גוייסו מרבית הגברים בקולחוזים ברוסיה וגם באוקראינה לצבא האדם וכל נטל העבודה החקלאית נפל על שכמי הנשים בקולחוז . נערים בגילאי 14- 15 גוייסו ליחידות פרטיזנים באזורים הסמוכים וגם הרחוקים.
הקולחוזים לאחר מלחמת העולם השנייה
המסים על ההכנסות שמקורם בחלקות משק הבית בקולחוזים הועלו בחדות בשנים 1948, 1950 ו-1951; כמו כן הועלו מכסות המיסים על מוצרי חלב ובשרים המיוצרים בחלקות הבית.
שיאה של התפתחות זו בקולחוזים היה המעבר ממערכת העבודה זבנו (יחידה קטנה) לחטיבות עבודה רחבות היקף. במסגרת תוכניות המיזוג צומצם מספר הקולחוזים בברית המועצות מ-252,000 ל-97,000. מאמץ נוסף בכיוון זה היה התוכנית הקשורה בשמו של חרושצ'וב לחבר ולאגד את הקולחוזים ל"עיירות אגרו" (אגרוגורדה) עצומות, שבהן יהפכו האיכרים את לפרולטריון כפרי. למרות שהמאמץ הזה נתקל בכישלון מוכר, התיאוריה מאחוריו לא נזנחה עד התפרקות ברית המעוצות ב1991 ( מקור)
חיי חברה בקולחוזים
מעבר לעיסוק החקלאי הקולחוזים ניהלו חיים חברה פעילים , מסיבות וגם ארחו כל שנה מאות מתנועות הנוער הסובייטי אשר הגיעו על מנת לסייע בעבודה החקלאית ( מקור).
הקולחוזים היהודים באוקראינה
בערבות חרסון – כיום דרום אוקראינה –פעלו גם קולחוז יהודים. בעשור השני של המאה ה-20 הוכרז האזור כולו כאזור יהודי-לאומי, ופעלו בו קולחוזים יהודיים בסיוע האגרו-ג'וינט. תוצאות התבואה שלהם היו מהגבוהות בברית המועצות. אחד המשקים שנקרא "הדרך לסוציאליזם" הפך לקולחוז-מיליונר הראשון בברית המועצות.
סיפור הקולחוזים היהודיים הסתיים בצורה טראגית. ב-16 לספטמבר 1941 ריכזו הנאצים ועוזריהם את יהודי המקום ברפת, הריצו אותם בקבוצות של שישים איש אל התעלה – וירו בהם. כך הושמדה בשיטתיות נאצית כלל האוכלוסייה היהודית שחייתה באזור ומנתה כ-15 אלף נפש) מקור).
מקורות המידע
אוספים דיגיטליים בספריית הקונגרס
The History of a Soviet Collective Farm
Moscow-based Tsentral'nyi muzei narodovedeniia (Central Museum of the Study of Peoples)
2