חטיבת אלכסנדרוני המונצחת כרחוב בעיר ראש העין , היא האחראית לכך שהעיר ראש העין קיימת כיום כעיר יהודית ולא נמצאת מעבר לקו הירוק.
קרבות קשים התחוללו באזור ראש העין בימים שלפני קום המדינה עד שקו הגבול נקבע ממזרח לו. כל אזור מגדל צדק וראש העין היה בלב שטח ישובים ערביים צפוף.
לראש העין הייתה חשיבות אסטרטגית בתקופת המנדט: בייחוד מגדל צדק על מחצבותיו סביבו שסיפקו חומרי בנייה למישור החוף, וכן ראש העין שהייתה מקור המים לירושלים ועורק תובלה מנמל חיפה למרכז ולדרום.
כבר בשנת 1947 הבריטים והערבים ראו בעין רעה את נגישותם של יהודים לחומרי הנפץ הרבים שהיו במחצבות מגדל-צדק. זמן קצר לאחר שפרצה המלחמה הופסקה העבודה במקום, אבל היהודים הציבו שם שמירה על המתקנים. לאחר משא ומתן עם המשטרה והצבא, נתקבל אישור להוציא מן המקום מכונות בעלות ערך, ופועלים ואנשי חי"ש, בפיקודו של דני קורנפלד, באו למחצבות בחסות הצבא הבריטי והעמיסו על מכוניות כל מה שניתן לפירוק ולהעברה. את התנור הגדול ואת המגרסה הם הרסו. לאחר מכן הוזהרו היהודים שלא לנסוע למגדל-צדק, עד להודעה חדשה, אלא שנהג אחד לא שעה לאזהרה וב-15 בדצמבר יצא עם פועל למחצבות להביא משם חצץ. הערבים תקפו את המכונית והרגו את הפועל, מרדכי גולדרט. הנהג הוסיף לנסוע, נורה במרחק כשני קילומטרים משם ונמלט מן המכונית שעלתה באש. כעבור כשעתיים יצא משמר נוטרים להביא את גוויית ההרוג – החלל הראשון של פתח-תקוה במלחמת העצמאות.
בחודשים ינואר-מרס 1948 נטלו הערבים את היזמה ההתקפית, ואילו היישוב היהודי נאלץ להסתפק בהתגוננות מסיבות שונות: א) ממשלת המנדט עדיין שלטה בארץ וכוחות הביטחון אסרו את קיומם של ארגונים חמושים לא חוקיים. את החוק הם אכפו על היישוב היהודי יותר משאכפו אותו על היישוב הערבי. ב) הצורך להתארגן ולהתחזק לפני המעבר לפעילות התקפית, שהיה ברור שתצטרך לבוא לאחר שהבריטים יפנו את הארץ. ג) התקווה שמדיניות הריסון תצמצם את שפיכות הדמים ותאפשר לרוחות להצטנן עד שהסערה תשכך ותחלוף.
הערבים ניצלו את פרק הזמן הזה כדי להדק את טבעת המצור על היישוב היהודי כולו, על חבלי ארץ יהודיים (כמו הנגב והגליל), על יישובים יהודיים פזורים (כמו גוש עציון ויחיעם) ואף על שכונות יהודיות בערים מעורבות (כמו הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, הרובע היהודי בצפת וכדומה). היישוב היהודי השתדל להזרים ליישובים הנצורים מזון, תרופות, דלק ותגבורת בשיירות שלוו בלוחמים חמושים. הערבים פגעו בשיירות, הסבו אבדות כבדות למלוויהן החמושים ולקחו שלל מכוניות ששוריינו בלוחות פלדה. שיטת השיירות פשטה את הרגל וסכנת חנק איימה על היישוב היהודי.
ב5- למארס 1948 פונו מחצבות מגדל צדק, שהיו הספקיות הגדולות של חומרי הבנייה והופעלו על ידי חברות יהודיות.
הגנה על המחצבות ועובדיהן וכן הבטחת התחבורה אליהן, חייבו ריתוק כוחות גדולים שלא היו בנמצא.
במאי 1948 השלימו כוחות המנדט הבריטי את פינוי המחנה ותחנת השאיבה שלידו, ומיד לאחר עזיבתם נצתו מאבקים קשים באזור בין כוחות לא סדירים מהכפרים סלמה, יהודיה כפר ענה בסקיה ועוד, לבין כוחות ההגנה.
במאי 1948 פלש הצבא העיראקי לארץ ישראל יחד עם צבאות שבע מדינות ערב האחרות והשתלט על המחנה בראש העין, שזה עתה התפנה מהכוחות הבריטים שעזבו את הארץ.
כוחות ההגנה תפשו מתקנים ומחנות כמשטרת פתח תקוה, מחנה בכפר סירקין, ומחנה בתל-ליטוינסקי אך את ראש העין לא הצליחו עוד לכבוש ובמגדל צדק החזיקו רק לתקופה קצרה עד אשר נסוגו. ימים לאחר מכן כוחות עיראקיים סדירים נכנסו לכפר קאסם ולראש העין, ומטרתם הייתה להתקדם למרכז היישוב היהודי ולחצוץ את היישוב בין צפונו לדרומו.
העיראקים איימו לפרוץ לנתניה, ולבתק את היישוב היהודי על-ידי הגעה לים התיכון. חטיבת אלכסנדרוני גייסה את חיל המצב (חי"ם – לוחמים מבוגרים, שהיו מחוץ למערך הלוחם של החטיבה) שלה לאייש את העמדות מול הקו העיראקי בצומת גאולים. בעוד שעם הירדנים היה כנראה הסכם על חלוקת הארץ, העיראקים לא היו מחויבים להסכמות הללו, והיוו איום גדול בכל מקום שכבשו. אמנם הם הובסו בקרב על קיבוץ גשר, אך הם הדפו את כוחות כרמלי מרכסי ג'נין, והמשיכו לשלוט על נחל עירון, ואיימו על עמק יזרעאל ועל השרון הצפוני.
המטה הכללי ייחס חשיבות רבה לכיבוש ראש העין, בגלל מקורות הירקון ומכוני השאיבה ממנו. אולם, גם למטרה חשובה זו לא ניתן היה להקצות כוחות, כי באותה עת ניהלה חטיבת אלכסנדרוני קרבות רבים בגזרות חשובות וקריטיות אחרות. ב- 30 במאי נכבשה ראש העין על ידי יחידות האצ"ל, שצוידו בנשק ותחמושת של החטיבה, אולם למחרת הם נסוגו לאחר התקפת נגד, בה איבד האצ"ל 12 לוחמים.
לאחר קרב זה, נכנס הצבא העיראקי לראש העין ומגדל צדק והיווה איום על פתח תקווה, כפר סירקין והסביבה.
רק בחודש יולי 1948 ניתן היה להקצות כוחות למשימה החשובה הזאת.
במבצעים המשולבים של מבצע "דני" ומבצע "בתק", בלילה שבין 11 ל- 12.7.48, כבש גדוד 32 את מגדל צדק. המבצע הסתיים בהצלחה רק לאחר שיחידות מגדוד 32, שתוגברו ע"י פלוגות ב' ו- ג' מגדוד 145, הדפו התקפות נגד כבדות של העיראקים על המשלטים הצפוניים.
כתוצאה מהלחץ, פינו העיראקים את ראש העין ללא קרב, לאחר שפיזרו מוקשים והניחו מטעני נפץ במכוני השאיבה. עם כניסתם, הספיקו כוחותינו למנוע את הפעלת המטענים במכוני השאיבה ופינו את המוקשים.
לאחר ייצוב וביסוס עמדותינו במגדל צדק וראש העין, המשיך הצבא העיראקי בהתקפותיו והפגזות מתותחיו, ללא הצלחה.
36 לוחמים נפלו בכל קרבות ראש העין ומגדל צדק במהלך קרבות מלחמת הקוממיות.
במקום מונצח שמותיהם של אחד עשר לוחמים שנפלו על כיבוש מגדל צדק.
ראה גם :
6
ראשדית, תודה על הכתבה.
שנית, כנתנייתי, כדאי שתדע, שהעיראקים איימו לפרוץ לנתניה, ולבתק את היישוב היהודי על-ידי הגעה לים התיכון.
חטיבת אלכסנדרוני גייסה את חיל המצב (חי"ם – לוחמים מבוגרים, שהיו מחוץ למערך הלוחם של החטיבה) שלה לאייש את העמדות מול הקו העיראקי בצומת גאולים.
בעוד שעם הירדנים היה כנראה הסכם על חלוקת הארץ, העיראקים לא היו מחויבים להסכמות הללו, והיוו איום גדול בכל מקום שכבשו. אמנם הם הובסו בקרב על קיבוץ גשר, אך הם הדפו את כוחות כרמלי מרכסי ג'נין, והמשיכו לשלוט על נחל עירון, ואיימו על עמק יזרעאל ועל השרון הצפוני.
למרגלות מבצר אנטיפטרוס בצד הדרומי,הוקם גל עד לזכר 36 הנופלים בתקופת ממלחמת השחרור ,הגל עד כולל שמות 12מהנופלים אשר מונצחים בגל עד אשר במיגדלי צדק.