חוקי ההפרדה הגזעית על שם ג'ים קראו שהתקבלו בכל רשות מחוקקת בדרום ארה"ב ובוטלו בשנות השישים .
חוקי ג'ים קרואו (באנגלית: Jim Crow laws) היו חוקי מדינה וחוקים מקומיים בעיקר בדרום ארצות הברית. הם נחקקו לאחר תקופת השיקום שלאחר מלחמת האזרחים האמריקאית ואיפשרו ואף דרשו הפרדה גזעית בכל המרחב הציבורי, תוך שלכאורה ניתן לאמריקאים שחורים סטטוס של נפרד אבל שווה. בפועל, חוקים אלו הובילו למתן שירותים ויחס נחותים מאלו שקיבל ציבור האמריקאים הלבנים, ויצרו נחיתות כלכלית, חינוכית וחברתית שיטתית. החוקים גם שללו את זכות הבחירה ממרבית השחורים במדינות הדרום. החוקים נאכפו עד שנות ה-60 של המאה ה-20.
החוקים נקראו בשם "ג'ים קרואו", שהיה כינוי לעגני לאדם שחור בארצות הברית. כינוי זה מבוסס על שיר-ריקוד קריקטורי משנות ה-30 של המאה ה-19 בשם "ג'ים קרואו מקפץ". ג'ים קרואו היה שם סטריאוטיפי לדמות שחור טיפש במופע מינסטרל.
דוגמאות לחוקי ג'ים קרואו הם הפרדה בין שחורים ללבנים בבתי הספר הציבוריים, המרחב הציבורי והתחבורה הציבורית, בשירותים ציבוריים, מסעדות וברזיות. נישואים בין גזעיים היו אסורים ולעתים אף התרועעות חברתית הייתה אסורה. רשויות מקומיות רבות שיתפו פעולה עם ארגונים שדגלו בהפרדה גזעית והיו כופים, לפעמים באמצעות איומים ואלימות, על בעלי עסק לבנים להימנע מלמכור לשחורים. כתוצאה מזה בסיטואציות רבות אמריקאים שחורים היו נוסעים במושב האחורי של האוטובוס מחוץ לעיר בשביל לרכוש עודפי מזון במחיר כפול. בחלק מהמקרים הם היו נכנסים בטעות לשכונה לבנה או לעסק הלא נכון והיו מותקפים על ידי המקומיים. באותן שנים יישום 'רדליניג', מדיניות אשר סללה את דרכם של שחורים למחיה בגטאות, הייתה נפוצה. גם צבא ארצות הברית היה מופרד גזעית עד לפרסומו של צו נשיאותי 9981 על ידי הנשיא הארי טרומן ב-1948.
חוקים אלה הם שהובילו לתחילת מחאת השחורים בהנהגתו של מרטין לותר קינג ב-1954. אם כי חוקים אלו שונים מחוקי השחורים של 1800–1866, שאף הם הגבילו את זכויות האזרח וחרויות הפרט של אפרו-אמריקאים.
ההפרדה הגזעית בבתי ספר הממומנים על ידי המדינה הוכרזה בלתי חוקתית על ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית ב-1954 בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך. שאר חוקי ג'ים קרואו בוטלו על ידי חוק זכויות האזרח (1964) וחוק זכות ההצבעה (1965).
מקרה רוזה פארקס
רוזה פארקס היתה לסמל של התנועה לזכויות האזרח בארה"ב ומידה רבה הניעה אותה, כאשר ב-1 בדצמבר 1955 סירבה לקום ולפנות את מקומה ללבן באוטובוס במונטגומרי, אלבמה, כפי שדרש החוק באותה עת. הוא לא רק דרש, הוא גם נאכף: פארקס הועמדה לדין, הורשעה והוטל עליה קנס של עשרה דולר, בתוספת הוצאות משפט. בתגובה, החרימו השחורים במונטגומרי את שירות האוטובוסים במשך למעלה משנה, ועתרו בהצלחה לבית המשפט העליון נגד חקיקת הסגרגציה (הידועה גם בשם "חקיקת ג'ים קראו"). ב-13 בנובמבר 1956 פסל בית המשפט העליון את החוק שהפריד בין לבנים לשחורים באוטובוסים.
מקרה משפחת לאבינג
ריצ'ארד לאבינג ומילדרד ג'טר היו זוג צעירים מעיירה קטנה במדינת וירג'יניה בארצות הברית, שהכירו זה את זו מגיל צעיר. בחודש יוני 1958, כאשר נודע לשניים כי מילדרד הרתה, הם החליטו לבוא בברית הנישואין. לרוע מזלם, ריצ'ארד היה לבן ומילדרד הייתה שחורה ובמדינת וירג'יניה היה בתוקף "חוק הטהרה הגזעית" משנת 1924, שלפיו נישואי תערובת בין לבנים ו"צבעוניים" מהווים עבירה פלילית. בשל כך, נסעו השניים לוושינגטון הבירה ונישאו בה.
כאשר חזרו כזוג נשוי לווירג'יניה הקימו השניים בית משותף וציפו להרחבה הצפויה של משפחתם. לילה אחד, כחמישה שבועות לאחר מכן, פשטו שוטרי משרד השריף המקומי על בית משפחת לאבינג, פרצו לחדר השינה, וכשהם מאירים בפנסים לתוך עיניהם של הזוג המבוהל, שאלו את ריצ'ארד "מה אתה עושה במיטה עם הגברת הזאת?" ריצ'ארד מיהר להראות לשריף ולעוזריו את תעודת הנישואין מוושינגטון, שהייתה תלויה על הקיר, אך השריף אמר לו "הדבר הזה לא שווה כאן כלום".
השניים הושמו מיידית במעצר והועמדו למשפט בעוון עבירה על חוק הטהרה הגזעית של וירג'יניה, גם אם הזוג נישא מחוץ לתחומי המדינה בשביל לחמוק מסמכותה השיפוטית בעניין זה. בני הזוג הודו ב"אשמה" בפני בית המשפט, הורשעו בראשית ינואר 1959 וגזר דינם היה מאסר בן שנה אחת. השופט שדן בתיק שלהם אמר בדיון: "האל ברא את הגזעים הלבן, השחור, הצהוב, המאלאי והאדום והניח אותם ביבשות שונות. אין להתערב ברצונו ועל כן אין שום סיבה לנישואין שכאלה. העובדה שהוא הפריד את הגזעים מלמדת אותנו שהוא לא רצה שהם יתערבבו". למרות זאת, קבע השופט כי פסק הדין יושהה לתקופה של 25 שנה בתנאי שבני הזוג יעזבו את מדינת וירג'יניה.
השניים עזבו מכורח פסק הדין את ביתם בווירג'יניה ועקרו הרחק ממשפחתם, אלא שהאפליה הגזענית שבה נתקלו בבואם לשכור בית בוושינגטון כמו גם הניתוק שנכפה עליהם מבני משפחתם שהמשיכו להתגורר בווירג'יניה, העיקו עליהם. במצוקתה, פנתה מילדרד לתובע הכללי רוברט פ' קנדי, שהעביר את הפנייה לאיגוד האמריקאי לחירויות אזרחיות (ACLU), אשר ביקש לייצג את הזוג בעתירתו נגד מדינת וירג'יניה בפני בית המשפט העליון. לאחר שמונה שנים של עיכובים ביורוקרטיים, הגיע התיק לבסוף, בשנת 1967, לדיון בפני בית המשפט העליון, שפסק פה אחד פסיקה תקדימית חשובה מאין כמוה, שבה פסל את חוק הטהרה הגזעית של וירג'יניה וקבע כי הוא מנוגד לחוקה האמריקנית. עוד קבע בית המשפט לראשונה שהחוקים האוסרים נישואי תערובת בכל מדינות ארצות הברית, יאבדו לאלתר את תוקפם. בית המשפט העניק בכך, אמנם, גושפנקא חוקית תקדימית לנישואין בין-גזעיים בארצות הברית, אך הדרך מחוק תקדימי שכזה לקבלה חברתית של נישואי תערובת הייתה ארוכה, ובשנים הראשונות רק זוגות מעורבים מעטים בחרו לנצל את התקדים המשפטי ולהינשא.
לאחר שזכו בפסיקה התקדימית, שבו בני הזוג שעשה היסטוריה, יחד עם שלושת ילדיהם המשותפים לבית המשפחה בווירג'יניה, ועם שובם, צוטט ריצ'ארד בעיתונות כאומר: "זו הפעם הראשונה שבה אני יכול לשים את ידי על כתפה של מילדרד ולקרוא לה 'אשתי'". אגב, האושר בו זכה הזוג לא האריך ימים, שכן רק שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1975, נהרג ריצ'ארד בתאונת דרכים קשה, שבה גם איבדה מילדרד את אחת מעיניה.
| Loving v. Virginia – Wikipedia |
כל פעם שאני קורא או צופה במקרים של האפליה הגזעית בארה'ב,מעורר בי אמוציות קשות,אי אפשר לחשוב שזה היה קיים רק לפני כמה עשרות שנים.